*הערב יערך גמר האירוויזיון בדנמרק ולכבודו ביקשה דורית קידר לחלוק איתנו סיפור קצרצר שכתבה, שהאירוויזיון נמצא ברקע שלו*
במדינת הגמדים
חורף קיצי.
שמש קופחת כבר ב – 10 על הבוקר, ואין ברירה אלא להתקרר בקפה “שלג”, עם קפה שחור משחור, עוגת תפוחים ומוזיקת ג’ז.
ריחניות של בצק, ארומה של קפה וגמד. הוא עומד, מחזיק את הדלת ועיניו משוטטות כה וכה.
מותר בכלל להגיד גמד?
וננס – מכובד יותר מגמד?
בעיצומו של הוויכוח הפנימי רנדי ניומן פוצח ומגלגל בפיו את “Short people got nobody” .
עכשיו אני שמה לב שלא בהכרח הגַּמָּדיוּת היא זו שמשכה את העין אלא ההופעה הכללית. משקפי טייסים, כובע רחב שוליים על גבול שמשייה, עמוס טלאים משלל ארצות עולם. הוא חובש לו, הגמד הזה, לוח מודעות של ערים גדולות ובידו הוא מחזיק מקל. לא מקל טיולים אלא מוט גבוה, כסוף ומוזר.
והחולצה? גם היא טלאים של בניינים שהם שיאי גינס במשהו – בורג’-חליפה בדובאי , ריוגיונג מצפון קוראה, פיזה, אייפל, אמפייר סטייט, ועוד מגדלים שאני לא מצליחה לזהות את מיקומם על פני הגלובוס, וחבל. חלקם נראים מאד אקזוטיים ואני מאד רוצה לבקר בהם; ובגד ים שהוא רצועה קצרצרה, אבל לשם אני באמת לא רוצה להביט, והוא יחף.
לפתע לובש האישון חיוך וניגש… אלי?
לא. לא אלי.
הוא גורר כיסא ומתיישב מאחורי.
אני לא מעזה לסובב את ראשי אבל לצותת אני חייבת.
כן.
אני מקשיבה גם מקשיבה לפס קול נרגש: נשיקה, גרירת כסאות, גלוק גלוק של שתייה, מפגש של ברזל באבן, נגיעה של זכוכית בעץ – ושתיקה.
לבסוף, קול נשי שואל: “איך מתקדמים?”
קול גברי משיב: “נפלא – אני על הגובה”.
עכשיו אני חייבת, חייבת להביט לאחור ולבדוק אם הוא, הגמד, הוציא מפיו את המשפט הזה.
לאט לאט אני מסובבת את ראשי. אישה בלבן אני רואה, ומנגד – מלבלב לפתע קשר עין עם הגמד הצבעוני.
הוא קורץ.
אני מסמיקה וחוזרת אל הקפה שלי.
קול נשי: “הדד ליין בשבוע הבא”.
קול גברי: “כרגע כתבתי את הגריד”.
קול נשי: “גריד? שוב מטפיזיקה?”
שם מאחור נשמעים קרקושים, צרימות וחריקות בתוספת של מונולוג נרגש: “המוט הזה הוא המפתח… המפתח אני אומר לך… המפתח הפותח פתח למקום הראשון – כן, מפתח לניצחון באירוויזיון”.
אני נשענת לאחור כדי לא להפסיד ולו תו או מילה, הנשמעים בהתלהבות מפיו של האדון.
“המוט” (נשמעת חריקה) “עשוי שלושה חלקים”.
“נו די!” היא דורשת.
“תראי – שלושה חלקים – גוף, חוד מחודד שהוא קצה אחד ומיקרופון שהוא קצה שני”
“נו די…” היא מתעקשת.
“אני רוצה לכתוב את השיר הכי נוגה בעולם”. הוא נושם עמוקות וממשיך: “וכאב צריך לקלוט. איך לקלוט את שואלת? אוהההה…. וכאן מגיע המוט על שלושת חלקיו”.
אנחת מחאה נשית נשמעת שם מאחור בדיוק באותה השנייה שגם אני רוטנת ביני לבין עצמי.
“ובכן. כרגע אני חוזר מחוף הים”.
“כן – רואים!” היא רותחת.
“ושם – את יודעת” הוא מתלהב “גוויות על גבי גוויות נצלות בשמש, כן? הדלקתי את המיקרופון ורצתי כל עוד נפשי בי כשאני עוקץ ועוקץ ועוקץ”.
“עוקץ ועוקץ ועוקץ?” היא שואלת.
“בדיוק כך” נשמע צחוק מתגלגל ובעקבותיו הוא מסביר לשתינו: “כמו מחט, כמו זריקה כמו מכה – לא בחוזקה – זו הברקה, לא?”
אני, אבל גם האישה בלבן, לא מצליחות להבין את דברי החריזה או התעוזה של הגמד.
“את לא מבינה?” מתלונן הננס בקול גדול.
“כל דקירה גררה אנחה – אוי… אך…הו….הא…. וכל תווי הכאב הוקלטו. זה הבסיס של השיר. זו התשתית של הנעימה המלודית…. השאנסון שיכבוש את הקְדָם, ואחר כך את האירוויזיון… מקום ראשון, באמאשלי, אני מביא ניצחון….
עכשיו – דממה עמוקה.
אני קמה.
האישה בלבן ואני נפגשות בקופה.
אני מבואסת.
היא כועסת.
שתינו מזמזמות בהרמוניה “במדינת הגמדים רעש מהומה….”
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
השאירו תגובה