1) מהו הספר האהוב עלייך?

קודם כל, כל ספר שאני מסיים הוא האהוב עלי, עד שאני מסיים את הספר הבא.

יש כמה שהשאירו חותם, ביניהם ״הבושם״ של פטריק זיסקינד. חיי הקריאה שלי (וגם הכתיבה) נחלקים לשניים, כשבתווך נמצא הספר הזה. הוא השאיר עלי רושם עז ביותר.

גם ״אטיודים למורגנה״ מאת איתמר לוי הוא יצירה מיוחדת. כתיבה בסגנון זרם־תודעה דרך עיניים של ילד בתל־אביב של פעם.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

״קלופסי״ מאת אמיר אוריין. כשיצא, הספר הזה היה כל כך שונה ומיוחד בעיני כילד, והייתי גאה שיש לי אותו. לימים הוא נשכח בבית של ידידה, ומאז לא חזר אלי. אחרי בירור התברר כי הוא כבר לא מודפס או מוצע למכירה.

״אוצר הסיפורים של ד״ר דוליטל״ מאת יו לופטינג.

״בים גרבים״ מאת ד״ר סוס.

״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״ מאת ד״ר סוס.

בכלל, כל ספריו של סוס.

3) מה הספר האחרון שקראת?

כרגע אני קורא את ״חנות הספרים הרדופה״ מאת כריסטופר מורלי.

לאחרונה קראתי את ״פרנסוס על גלגלים״, גם הוא של מורלי, שמשאיר רושם עז גם אחרי 100 שנים. כמעט כל דבר נכתב על הספר הזה, בשתי מילים: מעורר השראה.

״המסע המוזר של מר דאלדרי״, שעכשיו שינו לו את השם ל״החיים השניים של אליס״, מאת מארק לוי. סיפור פשוט מתוק, לא מפתיע במיוחד, אבל לוקח אותך למסע מעניין ביותר במחוזות לא מוכרים. מארק לוי הוא אחד מהסופרים הגדולים של צרפת בימינו, והספר לא הצליח להתרומם בארץ מסיבה כזו או אחרת. לאחר התייעצות עם הקוראים החליטו בהוצאה לשנות לו את השם ואת הכריכה. אני חושב שזו טעות לשנות שם של ספר שהמחבר נתן.

״נסיך הערפל״, ספרו הראשון של קרלוס רואיס סאפון. הספר אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל קריאה בו מבהירה מדוע הכתיבה של סאפון הביאה אותו לאן שהצליח להגיע ב״צילה של הרוח״.

״מילכוד 22״ של ג׳וזף הלר בתרגום החדש של ירון בן עמי. בן עמי עשה עבודה נהדרת, והספר פשוט עדכני יותר וקולח.

״געגועים למחר״, אסופת סיפורי מדע־בדיוני בעריכת אלכס אפשטיין. מדובר בספר דיגיטלי מומלץ. פורץ דרך בעיני.

לאחרונה גם חזרתי לספר ״זנבה האדום של הקשת״, ספר שירים של אילנה אבן־טוב־ישראלי שאני מחזיק משנות ה־80. קראתי אותו לראשונה כשהייתי ילד ונתתי אותו לילדיי לקרוא בו.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

״החטא ועונשו״. אני לא מכיר הרבה ספרים שהתהליך הזה קרא להם בימי חיי: ספר מופת שהפך לאגדה, אך לא השפה, לא הסביבה ולא המסר נשארו רלוונטיים בתקופתנו. זה מרתק, אבל הספר שיעמם אותי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

״הכובש והכלב״ מאת יוקי מנשנפרוינד. מסע אפי נדיר בחוכמתו. כיף, פילוסופי, מעורר, מרענן.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

אני מאוד אוהב את הכתיבה של דאגלס אדמס. ״המדריך האולטימטיבי לטרמפיסט״ (The Ultimate Hitchhiker’s Guide), המאגד שש נובלות, מלווה אותי שנים לצד כל ספריו האחרים. תירגמתי ספר אחד שלו, אך מעולם לא פירסמתי אותו. הוא כותב חכם.

7) ספר שנתן לך השראה?

ככותב, אני שואב השראה מכל ספר אותו אני קורא. בין אם אלה אלמנטים תוכניים ומבנה עלילה ובין אם סגנון או גישה סיפורית, מכל ספר אני לוקח איתי משהו.

״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״ מאת לואיס קרול מציג חופש לחשיבה היצירתית.

״שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש״ מאת דגלאס אדמס מציג את היכולת למתוח ולהצחיק גם יחד.

ספר השירה הראשון של יהונתן גפן, ״כמה מילים״, מגיש יצירה מקורית בתולה בצורה בוגרת ומנוסה.

8) ספר עיון מומלץ?

״קיצור תולדות הזמן״ מאת פרופ׳ סטיבן הוקינג עשה לי סדר בפעם הראשונה.

״עידן המכונות החושבות” מאת ריי קוצוייל נתן לי פרספקטיבה.

סדרת ״הפלנטה ה־12״ של זכירה סיטשין הדהימה אותי.

מאוד אהבתי את ״מאין באנו?״ מאת ישראל קנוהל, שחיבר לי קונטקסט מקומי ונקודת מבט משלימה ומאשרת.

ו״המילון העברי המרוכז״ של אברהם אבן שושן מספק הרבה מאוד השראה בדפדוף בין דפיו, בניתוח מילים ומציאת קשרים לשוניים ביניהן.

***

ערן מינהר, 37, סופר ומשורר. מינהר עבד כעיתונאי שנים רבות ושימש, בין היתר, כעורך “זמן חיפה” ו”זמן קריות”, מקומוני “מעריב” בצפון, עורך משנה, עורך מגזין, עורך תרבות, כתב תרבות ופובליציסט בנושאי תרבות בחיפה. שימש כמרצה בְּמכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית וכקופירייטר במשרד פרסום. כיום מתפקד כרעיונאי, קריאייטיב פלנר ותסריטאי במשרד הפרסום הגדול בחיפה, יוצר פורמטים לסדרות טלוויזיה ומרצה בנושאי כתיבה, פרסום ושיווק.

השירים בספריו של מינהר נחלקים לשני סוגים: האחד הוא שירים בעלי חריזה ומשקל מדודים וקצובים, פואמות קצרות; השני הוא שירה מודרנית, פרועה יותר, משוללת חוקים ועירומה מכללים. 

בימם אלה ראה אור ספר השירה והאיור השלישי שלו –  ״כתמים״  – והוא משלים את הטרילוגיה ״נקודות | קווים | כתמים״. כמו בספרים המקדימים אותו, גם ב״כְּתָמִים״ מלווים את השירים איורים פרי עטו של המחבר, המשמשים כהשלמה לשירים.

״כְּתָמִים״ מספר את סיפורו של אדם, העובר מסע יסורים במשך תקופה לא מוגדרת. הוא מיטלטל בין אהבה עזה ליקירתו, אהובתו, דרך התרחקותה ממנו ועד קבלתו מחדש בחייה. השירים בעלילה רקומים בעדינות ובתשומת לב, כמעין מחזה, כשבהפוגות מתבונן הגיבור בטבע ובחברה שסובבים אותו.

לאתר הבית של ערן מינהר לחצו כאן. 

לרכישת ספריו של מינהר באתר אינדיבוק לחצו כאן. 

 

כמה שירים של ערן מינהר:

שִׁיר לַמְּגֵרָה

אִגְרִי.
שְׂאִי בְּחֵיקֵךְ אֶת יְצִירֵי־כַּפַּי;
רַחֲמִי בְּתוֹכֵךְ מֵאוֹת מִכְּתָבַי.

שִׁמְרִי.
הַחֲזִיקִי הֵיטֵב פֶּן יִתְבַּלּוּ הַדַּפִּים;
אַחְסֵנִי בְּקִנֵּךְ לְבָנִים וּצְהֻבִּים.

חִמְלִי.
נַעֲלִי אֶת פִּתְחָךְ אֶל מוּל זוּלָתֵךְ;
סִגְרִי עַל בְּרִיחַ כָּבֵד אֶת גֵּוֵךְ.

טַפְּלִי.
בְּקוֹלִי הֶרָתִית אֶתְחַנֵּן לְמִשְׁמֶרֶת;
בִּצְקוּן־לַחֲשִׁי עָל תְּכוּלָתֵךְ הַנִּסְתֶּרֶת.

* * *

אֵין זְמַן

יֵשׁ נְקֻדָּה אַחַת בַּזְּמָן,
שֶׁהִיא גֶּמֶר וְרֵאשִׁית;
אָז הַכֹּל עוֹצֵר, קוֹפֵא,
וּמִמְּנָה מִתְקַדְּמִים אֲחוֹרַנִּית.

מְכוֹנַת־הַזְּמָן לָקְחָה אוֹתִי לַסּוֹף,
עַד הַקָּצֶה, עַד הַמְּכוֹרָה.
שָׁם פָּגַשְׁתִּי אִישׁ מִן הֶעָתִיד,
שֶׁעֲבָרוֹ עוֹד לֹא קָרָה.

מִבְּחִינָתוֹ, אֲנִי אִישׁ מִן הֶעָבָר –
הָיִיתִי הֶעָתִיד שֶׁהִתְרַחֵשׁ;
הֶעָבָר שֶׁהוּא עָתִיד,
הֶעָבָר שֶׁלֹּא קָרָה וּמְבוֹשֵׁשׁ.

הוּא מִהֵר, נִרְאָה עָסוּק,
וְרַק כְּשֶׁהָיָה מוּכָן לְמִשְׁעִי
אָמַר: “זְמַן שֶׁל מְכוֹנָה בְּתוֹךְ
לְהִתְעַכֵּב אֶפְשָׁר־אִי”.

קֵץ הַקַּיִץ

לֹא נְשִׂאִים
וְרוּחַ אֵין בְּסַעַר;
אַף לֹא עַרְפִלֵּי־טֹהַר
בִּשְׁעוֹת הַשַּׁחַר.

חֲסֵרִים עֲנָנִים
בְּכָל הַשָּׁעוֹת וְהַיָּמִים,
נִפְקָדִים עָבֵי־חַשְׁרָה
גַּם מִשְּׁעוֹת הַדִּמְדּוּמִים.

חָם לָנוּ,
אֵדֵי־מָרוֹם אֹבְדִים;
חוּשׁוּ, עָבֵי־עַל,
סֹכּוּ עַל רָאשֵׁינוּ הַלֹּהֲטִים.