ברוכים הבאים למציאות
המשפט הזה שאני קוראת, מקבל משמעות כפולה ומכופלת כי מחר יום השואה ולאחריו יום הזיכרון. אנחנו מאדירים ימים אלו והמדינה “חוגגת” אותם בטקסיות שמטרתה לעצב את תושביה. הזיכרון הקולקטיבי נִלּוֹשׁ כך שנהלך בחרדת קודש אל מול המתים המעצבים את ערכם של החיים. מתברר שגם בהולנד זה כך, ופתאום מורה להיסטוריה מערער על האמת הזו, על העובדה המובנת מאליה שהמתים הם “טובים” או לכל הפחות “בסדר”. עומד המורה בפני הכיתה ובפנַי גם, שהרי הוּכתי בתדהמה יחד עם האחרים, ואומר: “תשאלו את עצמכם כמה אנשים היו יכולים לחיות עכשיו בעולם אם מלחמת העולם השנייה לא הייתה פורצת?” (154). הוא כותב על הלוח את המספר 55,000,000, ואז הוא מכריז: “לא כל הקורבנות היו אוטומטית חפים מפשע.” הוא לאו דווקא מתכוון לאסוציאציה שצצה בנו, אלא מנסה לערער על אותה חשיבה אוטומטית המטהרת את המת ממעשיו כשהיה עדיין בין החיים. עומד המורה מול תלמידיו ונותן להם לעשות תרגיל מתמטי פשוט. “כמה מנוולים יש בקבוצה של מאה איש? כמה מתוך המאה הם אבות שמתפרצים על הילדים שלהם? כמה מתוכם הם מטומטמים שמסריחים מהפה אבל מסרבים לעשות משהו בנידון? וכמה מתוכם הם לא-יוצלחים עצלנים שכל החיים יתלוננו על עוולות דמיוניות שנעשו להם?” (156).
מכיוון ששחט המורה פרה קדושה כאשר הבהיר שמבחינה סטטיסטית לא יתכן שכל הקורבנות היו אנשים טובים, לאחר שערער על הזיכרון הקולקטיבי – פונה המורה לפַרק קלישאות גם בביתו הפרטי, וזורע פקפוק באשר למהות תפקודו של ההורה (לשמחתי, בתוך המרחב עוכר השלווה שהוא בורא, אין קוך מפנה אצבע מאשימה אל האימהוֹת בלבד, והוא מתרכז באי-מהוּת של ההורים השניים).
אחת השאלות החוזרות ונשנות ב- TV האמריקאית היא:
“Do you know where your children are?”
אבל יש שאלה נוספת שאנחנו (והם) לא שואלים כלל והיא שאלה מהותית:
“Do you know who your children are?”
אנחנו ההורים חושבים שאנחנו יודעים מי הילדים שלנו, שאנחנו מכירים אותם מכל זווית אפשרית. “את הילד שלי הייתי מזהה בין אלפי אנשים גם בחושך” (108) אומר גיבור “ארוחת הערב”. כן. זאת לגבי הקליפה – אבל מה מתחולל אצל הגוזל פנימה, אנחנו לא בדיוק יודעים ו/או לעיתים גם לא בדיוק רוצים לדעת.
מה קורה כשאנחנו מגלים במקרה ו/או בעל כורחנו שהילדים שלנו אינם מתאימים בצורה מדויקת לאותו דימוי מבוֹרך התנהגותי או רגשי או גאוני, שהטבענו בדמיוננו שלנו על יוצא חלצנו? בדרך כלל אחרי שלב יריית האשמות לעבר המורים; הגננות; המחנכים; הפסיכולוגים; הטלוויזיה; משחקי המחשב – אחרי הכל, אנחנו נעדיף להדחיק; להרחיק; להקל; לפוגג; למוסס; להעלים את האינפורמציה בדומה לאותו פאול – מורה והורה, הנשלח לקבל עזרה מקצועית אצל הפסיכולוג, שגם הוא חלק אינטגרלי מפסטיבל הטשטוש. במקרה הזה, הרמן קוך שם בפיו של הפסיכולוג המלצה מטרידה שתכליתה ליצור סוג של עיוורון. “הוא יעץ לי להרכיב משקפי שמש…. הוא אמר שהכל מציף אותי ושככה אוכל לעמעם קצת את כל הרשמים” (164).
__________________
ארוחת הערב, הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטין. הוצאת כתר. 262 עמ’, 92 ש”ח.
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
“…אותו דימוי מבוֹרך התנהגותי או רגשי או גאוני, שהטבענו בדמיוננו שלנו על יוצא חלצנו…”
בתחילתו של הסיפור האב נרעש מגילויי האלימות של בנו ואינו מבין מה מקור אותו דפוס התנהגות. בהמשך מתגלה מקור אפשרי – האלימות של האב עצמו. אותו “דימוי מבורך” מהווה תחליף לראיה מציאותית שבה התנהגות ההורים משתקפת בזו של ילדיהם. לערכים המוענקים באופן מילולי יש חשיבות מוגבלת באם הם מתקבלים בסתירה לערכי התנהגות להם חשופים הילדים בשיגרה. “ארוחת הערב” הוא ספר מצוין שזהו הוא מסרו העיקרי, בעיניי.
מסר דומה אפשר לראות בסרטון הזה – http://www.youtube.com/watch?v=KHi2dxSf9hw, למשל.