ביקורת ספרים: רונית רוקאס על הספר “ילדי המלחמה 1948-1944 – ילדים מספרים על השואה” בעריכת חנן אלשטיין

 

זיכרון ילדוּת

 

גם ללא החלטתו האבסורדית של השר פירון להקדים את שיעורי השואה לגיל הגן, ואפילו ללא טיול שנתי לפולין (הנוהג הזה עדיין לא היה קיים), הצליחה מערכת החינוך לגדל אותי כאילו היתה משפחתי בשואה. זה בוודאי קשור גם למבנה נפשי, שגרם לי במשך השנים לעסוק רבות בנושא, בין השאר בעבודתי בעיתון “הארץ”. בכל פעם שראיינתי ניצולי שואה עלתה שאלת הזיכרון: איך ייתכן שהזיכרון חי כל כך, שאלתי את המרואיינים ואת עצמי, מה מתוך הזיכרון אכן התרחש, ומה מתוכו הוא עיבוד מאוחר. לא פעם גם שאלתי, רק את עצמי, איך קורה שהתבנית הסיפורית חוזרת על עצמה ברבים מספרי הזיכרונות – תבנית שתחילתה בחיים מאושרים לפני השואה וסופה שירת התקווה בשערי ארץ ישראל.

השתלטות הנרטיב המעובד, המתוקן, על הזיכרון נעדרת מהספר “ילדי המלחמה  1948-1944 – ילדים מספרים על השואה”, שראה אור בימים אלה בהוצאת ספרי עליית הגג, ומכאן גם עיקר כוחו וייחודו. בקובץ, שערך חנן אלשטיין, מוצע מבחר של 55 עדויות ילדים, שנגבו בשנים 1944-1948 על ידי הוועדה ההיסטורית היהודית בפולין, והן שמורות במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. האוסף תורגם לעברית מהמסמכים המקוריים (מפולנית, מיידיש, מגרמנית ומרוסית), אולם המבחר עצמו זהה למקבץ עדויות מתורגמות שהופיע בגרמניה ב-2008, כפי שנכתב בהקדמה לספר (ולכן לא לגמרי ברור לי ההבדל בין הספר הגרמני לישראלי, מלבד אולי פתח הדבר מאיר העיניים).

עדויות הילדים הנכללות בקובץ חושפות זיכרון טרי יחסית, כן מאוד, ישיר ולפעמים תמים עד אימה. מטבעו זהו זיכרון שחסרה בו הבנה או ראייה כוללת של ההתרחשויות, עוד פחות מכפי שאפשר למצוא בעדויות של מבוגרים מאותה תקופה. רבים מהטקסטים רצופים שיבושים לשוניים ועובדתיים, כפי שכותב אלשטיין בהקדמה, ולא פעם עולה מתוכם היגיון ילדי של ממש. הנה, למשל, קטע קצר מתוך עדותו של סברין דוברצקי, שנולד ב-1936:

“אחרי חודש באו גרמנים וזרקו אותנו מהדירה. אסור היה לנו לקחת כלום, אפילו לא את הצעצועים שלי, כי לגרמני גם היה ילד והוא רצה את כל הצעצועים שלי לילד שלו. אני הייתי אז קטן, אבל אני התפלאתי, אני לא ידעתי אם זה גנב או שודד, גנב גונב הכול ובורח, אבל זה שהיה פה גם עוד אמר לנו להסתלק, אני חשבתי שהוא שודד מגעיל.”

כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14 חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. על פי האומדן, רק כ-28 אלף שרדו, ומתוכם כ-5,000 ילדים בלבד ניצלו על אדמת פולין, רובם בזהות נוצרית שאולה. הם הסתתרו במנזרים ובבתי משפחות נוצריות, בערים ובכפרים וביערות, נאלצו להפנים זהות חדשה ולהתכחש לעברם ולמשפחתם. בסוף המלחמה שבו לא פעם אל החברה היהודית ואל שרידי משפחתם תוך התנגדות גדולה. במחקר “בחסדי זרים” של הד”ר נחום בוגנר, שראה אור ב-2001 (הוצאת יד ושם), הוא טוען כי היו ילדים שסירבו לעזוב, גם אחרי שהמצילים הסכימו למסור אותם והוסדר התשלום בעבורם. מבחינת הארגון היהודי שפעל להוצאתם מידי מציליהם, טוען בוגנר, ילדים שניצלו והוריהם לא שרדו היו בבחינת נכס לאומי, שיש להחזירו ליהדות בכל מחיר ובכל דרך אפשרית.

“אחרי השחרור בשנת 45′ אני לא ידעתי שיש יהודים”, מספר שייעק נוסנבאום, שנולד ב-1934, “אני חשבתי שרצחו את כולם. הלכתי לכפר שלנו לשאול אם הם לא ראו את אמא שלי. הם אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא. הלכתי שוב לעבוד בשביל איכר אחר והייתי שם עד עכשיו, עד 24 באוקטובר 1947. הרווחתי חמשת אלפים לחודש, הייתי נוסע עם הפירות לעיר. היו לי חיים חופשיים. היה לי טוב. לפעמים חשבתי על המשפחה שלי.”

רבים מן הראיונות בספר החשוב הזה מסתיימים במבט אופטימי, בשמחה על הימים האלה בבתי הילדים בפולין, על החופש ולעתים – על מעט הקרובים שנמצאו בחיים. בי הם הותירו בעיקר הכרה, כמעט לקח, כי בכל מקום שישנה אכזריות קיימים גם גילויי אחריות והצלה, ואת האחריות הזאת צריך לגלות גם עכשיו, כאן.

________________________

“ילדי המלחמה 1948-1944 – ילדים מספרים על השואה”. עורך: חנן אלשטיין. מפולנית: ענת זיידמן, מיידיש: בני מר, מגרמנית: חנן אלשטיין, מרוסית: פטר קריקסונוב. הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים. 389 עמ’, 78 ש”ח.

***

רונית רוקאס היא מתרגמת, עורכת וכותבת ספרי ילדים ונוער. ספרה האחרון, “הנסיכה זוהרה”, ראה אור בהוצאת טל מאי / ידיעות ספרים.

 

 

 

One Comment

השאירו תגובה