שירה: איריס לעאל כותבת על השיר “פוגת-מוות” מאת פאול צלאן

מאת | 2014-04-27T18:23:59+00:00 27 באפריל 2014|קטגוריות: שירה|Tags: , , |תגובה אחת

אין לרתום את הלשון לפיוטה של הרצחנות

 

מיד עם היחלצו ממחנה עבודה, אחרי רצח הוריו, כתב המשורר פאול צלאן את “פוגת-מוות”, שיר ששלוש שורותיו הראשונות הן מטאפורה שירית לסכנה הגדולה ביותר שהמתינה לניצולים: דה-הומניזציה. השחתה. הזיהום שפשה בנפשם והוביל רבים מהם (ובהם פרימו לוי, ז’אן אמרי וצלאן עצמו) לאבד את עצמם לדעת:

 

“חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים”

 

השתייה, הרוויית הצמא, ההקלה והמזור הופכים בשורות הטורדניות-חזרתיות האלו לדימוי של הרעלה, של חוסר אונים, של ההכרח לבלוע עד מוות את המוות. חלב שחור.

שני טקסים של שתייה, האחד פגאני והאחר נוצרי, מובלעים בשכרות הייסורים הזו: היין האדום כדם של דיוניסוס והיין של המיסה, המסמל את דמו של ישו.

 

“אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית […]”

  

הכותב, זה המנגן בנחשים, המשורר שהוכש וארס מציף את דמו, אינו בנה של מרגריטה זהובת השיער. בנה של מרגריטה הוא “המוות”, שהוא גם “אומן מגרמניה ועיניו תכולות”. המשורר הוא בנה של שולמית, כמובן, ששערה הוא אפר.

חלב שחור מוערה אל גרונו, חלב אם שהוכתם באפר. אפר מוערה אל גרונו, שרידי גופות במשרפות של מחנות המוות, שרידי הוריו של צלאן. אם המטאפוריקה הנוצרית של שתיית דמו של ישו צופנת את שיבתו הנסית לחיים ואת תיקון הצליבה, כאן, אומר צלאן, אין ולא תהיה שיבה אל החיים. המוות הזה של יהודי אירופה הוא סופי. לא יין כי אם אפר שותים ושותים.

“הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף”

 

הנה חושף צלאן את הפרברסיה הנאצית במלא הדרה: בדמדומים היורדים על החברה הגרמנית, כשהתרבות על כל תולדותיה מוחלפת בברבריות, קורא האומן מגרמניה, הקומנדנט, ופוקד להמתיק לנגן. ועל רקע הנגינה, השכרון הנשגב של המוסיקה, הוא מצווה, “תעלו כעשן לאוויר”. האסתטיזציה הזו של האכזריות, ההפקה האופראית של  רצח העם, היא המעשה הגרמני הנתעב שאדורנו הזהיר מפניו כשקבע כי “שירה לירית אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי”. 

אבל פאול צלאן – שעיקר שירתו היא שתיקה, ששיריו הם צורות שונות של אלם וסתימות, וחותרים לערעור עליונותו של המובן ולפריעתה של השלמות – דוחה את האיסור של אדורנו. “בפוגת-מוות” הוא חושף את השימוש הברברי של האומן מגרמניה בשירה: 

“הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הִמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

זו ההוראה שהשיר הבלתי נשכח, המהולל מכל השירים שנכתבו אחרי אושוויץ, מצווה לנו: לעולם לא לרתום את הלשון לפיוטה של הרצחנות. “עלינו להיזהר מיצירת פטישים חדשים. אפילו האנטי-פטיש עלול להפוך לפטיש”.

מי ששתה חלב שחור לא ישקה בו אחר.  


*

פוגת-מוות/ פאול צלאן

מגרמנית: שמעון זנדבנק

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ

שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר

פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

 

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

 

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ

הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת

הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הִמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

 

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם  וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

 

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת

הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ

מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

 

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

(מתוך: “סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה”, פאול צלאן. מגרמנית: שמעון זנדבנק. הוצאת הספריה החדשה. 182 עמ’, 87 ש”ח)

Untitled 2014, תמיר שר

Untitled 2014, תמיר שר

*

איריס לעאל,  סופרת, מבקרת ספרות וראש המחלקה לכתיבה בבית הספר לאמנות קאמרה אובסקורה.  ספרה הראשון “חוות מרפא” (1993) זיכה אותה בפרס ראש הממשלה וב-2003 זכתה בו שוב. שניים מספריה, אושר פתאומי (כתר, 1999) ואש בבית (זמורה ביתן, 2008), היו מועמדים לפרס ספיר. לאחרונה יצא לאור ספרה החמישי במספר “חובות אבודים” (בהוצאת כתר) שעוסק בהשפעות המשבר הכלכלי העולמי משנת 2008 על זוג ישראלים שחי בלונדון ובישראל. 

One Comment

  1. חגית בת-אליעזר 3 במאי 2014 ב- 0:40 - Reply

    תודה לאיריס לעאל על הכתיבה המעמיקה והבהירה על שירו הסבוך והתובעני של פאול צלאן. השכלתי מהדיון בנושא האמנות לאחר התקופה הנאצית. במהלך קריאת הרשימה נתוודעתי אל הפילוסוף תאודור אדורנו ובפרט אל אמירתו המפורסת אודות השירה לאחר אושוויץ.
    אני מודה לירין כץ על פרסום הרשימה לקראת יום השואה.

השאירו תגובה