ביקורת אורחת: נוגה אלמי-הנטקה כותבת על הספר “הרחק בקצה העולם יש לי אמא – עדויות קצרות של ילדים יהודים מוסתרים בצרפת 1939-1945” ומשלבת הערות משיחה שקיימה עם עורך הספר ראובן מירן

ילדוּת מוסתרת

מה זה להיות ילדה לאב שהוא ילד מוסתר? שאלה אחת פשוטה, שמונחת לה בבסיס חיי. את הספר “הרחק בקצה העולם יש לי אמא” קראתי לראשונה בעת סידור מדפים אקראי בחנות ספרים בה עבדתי. מה משך אותי אליו? זהו ספר צנוע מידות, פשוט בעיצובו המדויק ועל חזיתו תמונה: מה שנראה כמו אב ובן שיוצרים בזרועותיהם גוף אחד, המצולם במטבח פשוט, סתם כך באמצע יום, רגע מינורי, בסיסי ועמוק של הורות ושל ילדות.    

הספר כולל עדויות של ילדים יהודים שהוסתרו בצרפת בתקופת המלחמה, אותן בחר ראובן מירן, עורך הספר ומו”ל הוצאת נהר, מתוך כשמונה מאות עדויות שקובצו בשנת 2002 על ידי “אגודת הילדים המוסתרים” בצרפת, ויצאו כספר בהוצאת רדיו צרפת.

ובכן. השאלה נפתחת: מה זה להיות אבא שהוא ילד מוסתר? אני קוראת בספר בשנית, בתחילה מחפשת דבר מה, תשובה, אך במהרה נשאבת לתוך המילים, חייהם של הילדים:

“אבי, אמי וארבעת הילדים נדחסו לתוך הסיטרואן B14 ‘המשפחתית’, כפי שהיו קוראים לה באותה תקופה, שנסעה בכביש הראשי. על הגג נערם בלאגן מכל הבא ליד כיאה למהגרים מאולתרים: מזרנים וכלים. קצת לפני קומפיניה, הפגיזו אותנו מהאוויר. נאלצנו לתפוס מחסה מתחת למכונית וכולם בכו…” (ז’ורז’)

ובעמוד הבא אני קוראת:

“סבתי הגיעה לצרפת עם אמי התינוקת. משפחתה הייתה ענייה מאוד. הם גרו בבית קטנטן וכל רכושם חצי פרה, החצי האחר היה שייך לשכנים.” (בטי)

אני פונה לראובן מירן לשוחח עמו על הספר, ואני שואלת: “מה עמד מאחורי הבחירה שלך בעדויות?” תשובתו: “הבחירה הייתה רגשית, אסוציאטיבית, ללא כל אידיאולוגיה. פשוט, מה שנגע יותר לליבי.”

ואכן, כך נקרא הספר, בפשטות, בזרימה מינורית, נוגעת ללב. הפעולה המרכזית שלו, של הקריאה בו, היא התחושה שבאמצעות עבודת העריכה, נוצרת בספר אמירה על חיים, ולא רק אמירה על אובדן, מוות, שואה. הרגעים הקטנים היפים, פעולות ומבטים של ילדים על העולם, תוך התמודדות עם האימה, מביעים עמדה חזקה מאוד של חיות. וראובן מגיב לקריאתי: “התחושה שלך תואמת לתחושתי שממנה נבעה הכוונה שלי: להראות שבלב הזוועה והמוות יש לפעמים מצבים של תום ושל חיים… וזכור לי הספר של אלי בנגל, שהיה ילד מוסתר בכפר בצרפת, וכתב את ‘כשאוכלים עם השטן’. הוא אמר שהתקופה הכי יפה בחייו הייתה זו בכפר שבו הוסתר כילד יהודי. אז אני לא יודע אם זה לא מתואר בהגזמה וברטרוספקטיבה שמשכיחה את האימה של אותם ימים – אבל גם אם חצי מזה נכון, זה אומר שהחיים, כל עוד הם נמשכים, חזקים מהמוות.” 

מה זה להיות ילד מוסתר? אני ממשיכה לקרוא: 

“בערב, בדרכנו הביתה, נתקלנו בשני גברים. כשהם הסבו את ראשם אלינו, אמר אחד מהם לחברו: “מצחיק, למרות הכול יש יהודיות חמודות”. מרגע זה הבנתי שאנחנו לא בני אדם ככל האחרים.” (הני)  

החברה הצרפתית ויחסה אל הילדים היהודים הוא מרכיב משמעותי בספר. מתוך העדויות נרקם סיפורה של חברה שחרטה על דגלה נאורות והומניזם, והיא כעת חברה הקרועה בין שלטון רצחני לבין יחידים שפועלים להצלת ילדים יהודים, תוך סיכון חייהם: 

“מר ק’ עבד כמכונאי ואשתו היתה טבחית. הם אימצו אותנו מיד כאילו היינו ילדיהם שלהם והציגו אותנו תמיד כאחייניהם. הם היו אנשים פשוטים, טובים וחמים.” (דינה)   

“הבנו שאנשי הרובע הפגינו אדישות מוחלטת לנוכח מצבנו. הם ראו אותנו נולדים, גדלים, ומעט אנשים הושיטו לנו יד באותה תקופה קשה” (גסטון)

וראובן מוסיף: “רציתי להראות בספר הזה את שתי פניה של ארץ אחת, צרפת. מצד אחד, ארץ זכויות האדם והאזרח, ההומניזם האוניברסלי – ומצד שני ארץ הגזענות, הרשע, הבוגדנות והאכזריות. הילדים היהודים – וגם המבוגרים – שניצלו בזכות זה שהוסתרו בידי צרפתים שסיכנו בכך את חייהם בעוד שצרפתים אחרים צדים יהודים ומעלים אותם על רכבות למחנות המוות – הם ההוכחה למורכבות האנושית. “

הספר הקטן, הצנוע, המופלא הזה, נוצר משיתוף פעולה: ילדים שכתבו את חוויותיהם 57 שנים אחרי, מתרגם שהביא בפנינו את העדויות בעברית חמה, אנושית, ועורך ומו”ל, שבעשייתם נוצרה לא רק עדות, כי אם יצירה ספרותית על חיים, על חברה שסועה ועל ילדים שאיבדו תחושת הורות לנצח. ועבורי, הקוראת: סדק, פתח יפהפה ורגיש לאבא שלי, לאב שהוא ילד מוסתר:

“מה אעשה בלעדייך, אמי? כיצד אוכל לגדול, אני, שלא הייתה לי ילדות? כיצד, ביום מן הימים, אוכל לאחוז ילד בזרועותיי – שהרי לא אוכל ללמוד זאת ממך…? איאלץ להמציא הכול מחדש.” (סימון) 

_________________

הרחק בקצה העולם יש לי אמא – עדויות קצרות של ילדים יהודים מוסתרים בצרפת 1939-1945, בעריכת ראובן מירן. מצרפתית: שי סנדיק. הוצאת נהר ספרים. 104 עמ’, 69 ש”ח.

על העטיפה: מישל סימון ואלן כהן בסרטו של קלוד ברי “הזקן והילד”, 1967.

***

נוגה אלמי-הנטקה, בת 36, חיה בתל אביב. למדה אמנות, למדה קולנוע וניהלה חנות של צומת ספרים. אבל יותר מהכל – קוראת. הכל נע משם.