פוסט אורח: דורית קידר על הספר “מברלין לשנחאי – מכתבים לארץ ישראל” מאת זיגמונד וגרטרוד הירשברג

 

משפחה בהתכתבות

 

חרב הרשע מתהפכת ומתקרבת. פוגרום ליל הבדולח ב- 1938 קורע את משפחת הירשברג ומשליך את פיסותיה לכל קצווי תבל תרתי משמע – לארץ ישראל, ארצות הברית, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה, דרום אפריקה, אנגליה וסין. אלו שלא מצליחים לצאת מגרמניה, כידוע, מרה הייתה אחריתם.

הנס הירשברג בן ה-16 נשלח לארץ ישראל, בעוד הוריו ואחותו בורחים מגרמניה גם הם אחרי תקופה קצרה. ב”אטלס פילין” שיצא באותה התקופה, נכללת אינפורמציה על יעדי הגירה. הוריו של הנס קוראים ומחוסר ברירה פונים לסוף העולם אשר בסין: “להתיישבות באזור הבין-לאומי של שנחאי לא נדרשת ויזה. באזורי ההתיישבות הבין לאומיים קיימת אפשרות פרנסה לסוחרים אחדים בעלי הון השולטים בשפות, לכתבניות, למוזיקאים, לתעשיינים, לטכנאים, למהנדסים. ישנם סיכויים קטנים לרופאים” (12). כ-20,000 יהודים הגיעו לקצה הגלובוס, לאותו מקום המזוהה עם פשע, זנות, שחיתות ומחלות. הסבל רב, המשברים רודפים ומציפים והייאוש גם הוא מנת חלקם היומית של ההורים והבת. תנאי החיים קשים מנשוא. טינופת וזוהמה, רעב, ספסרות ושוק שחור, נחילי יתושים ועכברושים, מחלות, קשיי נשימה, בדידות ותלישות, ייאוש והתאבדויות. אפילו מזג האוויר אינו משתף פעולה – 50 מעלות וגשמי זעף – גיהנום.

זיגמונד וגרטרוד הירשברג כותבים מכתבים לבנם הנס – “נערי היקר”, ומתארים את מנת חייהם היומיומית: “הועברנו במשאית בחום הלוהט (צמא צורב ומענה) למעון הפלטים. משכן להמונים שאי אפשר לתאר. צמא ושוב צמא. מצב רוח של ייאוש. אנחנו משוכנים כאן בבית ספר שהוסב ל’מעון’ פליטים. הוא נמצא ברובע ענקי הרוס לגמרי. כדי להגיע מכאן לעיר יש צורך במסע מפרך של יום שלם בחום הנורא” (118). “גם השינה כאן היא אסון. המיטות בנויות בצורה כל כך רופפת עד שאם מישהו בשורה משתעל, כל המיטות רועדות. אם האיש שישן מעליך מתהפך בזהירות, מרגישים למטה כאילו חולים במחלת ים או נופלים מהמיטה. לכן יש כל יום מריבות. תמיד קיימת סכנה שמהסיבה הקטנה ביותר הם יתקפו זה את זה. ובנוסף, החום האיום הזה, ואין מה לשתות. את המים אסור לשתות, ובשביל קצת תה צריך ללכת רבע שעה בשמש הלוהטת. אנחנו כל הזמן רוחצים בזיעה ומתבשלים. האוכל גרוע ביותר ובייחוד מועט כל כך עד שמי שאין ידו משגת לקנות תוספת אוכל, כוחותיו יאזלו בתוך זמן קצר” (125). השוק התרבותי אינו מפסיק להלום: “כל יום נעלמים כאן אנשים, גם מהגרים, שלעולם אין רואים אותם עוד. אנחנו חיים במזרח אסיה, מקום שלחיי אדם אין כל ערך. הסינים מניחים את ילדיהם המתים על ערמת הפסולת הראשונה הנקרית בדרכם. שם הם מונחים במשך היום, עד שמסלקי הזבל מפנים את הילד המת” (162).

מלבד משפחת הירשברג מגיעים עוד אלפי יהודים לשנחאי. “אתמול הגיעו שוב 1,100 מהגרים באנייה איטלקית ו-80 איש באנייה צרפתית, והיום מגיעים עוד 200 איש היישר ממחנה הריכוז. איפה ישימו את כל האנשים האלה, וממה הם אמורים לחיות כאן?” המקום אינו ערוך ל’קבלת קהל’ ומילות המכתבים מעבירות את הזוועה: “המצב נורא, וכולם בוכים כשהם מגיעים הנה. זוהי טרגדיה גדולה” (126). בנוסף לסבל הנפשי והפיזי אין שיפור מצב נראה באופק בשל חוסר האפשרות להתפרנס. “אין סיכוי למצוא עבודה או תעסוקה. ה’קולי’ עושים הכל תמורת כמה סנטים”. (117) “אי אפשר להרוויח כאן. אנחנו משוכנים ברובע הרוס לחלוטין, בין חרבות, סינים, לכלוך וטפילים. מתחיל להתהוות כאן גטו אמיתי. מהגר אחד מתפרנס מהמהגר האחר בעסקי תיווך –  סחר מכר, הלוואות בריבית ואם שום דבר לא מצליח – גנבה והונאה” (129). “כל יום מתרחשות בין היהודים סצנות מתועבות ביותר. מכות – עד זוב דם – הן אירועים יומיומיים לא מזמן מישהו הוריד לאחר את האצבע בנשיכה…” (135).

משפחת הירשברג מקבלת טיפין טיפין כספים ממכרים ומצליחה לעזוב את המעון. למרות ש”כאן כולנו מיואשים כי עלינו לחיות חיי עצלות,” (181) – מעט חוש הומור משתרבב בינות למילים הקשות: “אם מדברים על חדרים הרי זה מוגזם כי אלה, אם לומר זאת בעדינות, לולים משופרים שסוידו, ואם מסתכלים על הרהיטים במבט חודר הם מתפרקים…. לילי תמיד אומרת: תה בטעם אפונה או תה בטעם מרק. לפעמים יש לו גם טעם של מי רחיצת כלים” (127). גרטרוד מוצאת עבודה. “הסתדרתי די טוב בחנות” היא כותבת, “ואני מקבלת עכשיו שכר כפול מהשכר שקיבלתי בהתחלה. עם זאת, הדבר הנורא הוא שיש כאן אינפלציה ‘הנהדרת ביותר’…” (195). זיגמונד אינו מוצא עבודה ולפי מילותיו: “אני חייב עכשיו כל היום לשחק ‘עקרת בית’… לאחרונה אפיתי עוגה יפה לשביעות רצונם של כולם. ובכן מה תאמר על כך?” (200).

מצבה של משפחת הירשברג השתפר אולם שפע בעיות שלא ניתנות לפתרון מלוות את חייהם: נוסף למחלות המלוות חום גבוה וכאבים, “בגלל החום אנחנו סובלים מאד מפריחה, שקשה להיאבק בה והיא מציקה בצורה בלתי רגילה. אנחנו משתמשים בפודרה בקילוגרמים אך ללא הצלחה הנראית לעין, כי הפודרה שמקבלים כאן היא כמו גיר. כינים, טינופת, מגפות ועכברושים זולים יותר!” (206) .

זיגמונד כותב: התחושה היא עדיין ש”זוהי ארץ מסוכנת והיא גם תישאר כזו, ומי שאינו מקפיד לחיות לפי ההוראות יגיע עד מהרה למצב שהוא יריח את הסיגליות מהשורשים” (201). גרטרוד חלתה בקדחת המערות ובגיל 46 היא נפטרה ונקברה בשנחאי. זיגמונד – שבור מבחינה פיזית ונפשית המשיך לחיות שבעה מדורי גיהנום. הוא נאלץ לחזור לברלין. לילי הגיעה בסופו של דבר לישראל.

החיים בשנחאי היו מלווים סבל מר, כאב, עוני ורעב. בנוסף למאבק היומיומי להישרדות, חיה המשפחה בחרדה מתמדת: “מבחינתנו הכל היה נסבל יותר לו ידענו שכל חלום הבלהות יימשך רק עוד שנתיים עד שלוש שנים, ושאחריו שוב תזרח השמש מעלינו. ואולם חוסר הידיעה העכור וחוסר התוחלת, הדיכאון וחוסר המעש – שוחקים.” (220)

 

_____________

מברלין לשנחאי – מכתבים לארץ ישראל, זיגמונד וגרטרוד הירשברג. מגרמנית: מרים לברון.  הוצאת יד ושם. 268 עמ’, 78 ש”ח.

 

 

***

 

 

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.


 

 

 

 

 

 

השאירו תגובה