1) מהו הספר האהוב עלייך?
“ערבסקות” של אנטון שמאס. שמאס מגלה עולם בלתי מוכר לי לחלוטין, בעברית מרהיבה ומענגת שתובעת נוכחות משל עצמה ברומן. מטופש ככל שזה יישמע, התחושה המיידית שמילאה אותי הקריאה הייתה גאווה על כך שהספר הזה נכתב בשפת אמי, למרות הכל.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
דברים שאני לא מגלה / דברים שאני לא מגלה ליעל, של גדי טאוב. ספר שמשחזר חוויות ילדות ובורא אותן באופן משכנע ואינטימי.
3) מה הספר האחרון שקראת?
האחרון שגמרתי היה “החתונות שלנו” של דורית רביניאן, שכמו “ערבסקות” ניחן בשפע כמעט מיקרוסקופי, של חיים ושל לשון. לפניו היה “אחות שמש” של דרור בורשטיין, שגם הוא הותיר בי חותם עמוק, בעיקר בכוח ההמצאה ובספונטניות. עכשיו אני קורא את “אובלומוב” (שראה אור לאחרונה, בתרגומה המשובח ככל שביכולתי לשפוט של דינה מרקון): ראש אחר לגמרי שמצטייר כרומן גדול כמובטח.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אולי ה”תפסן בשדה השיפון“. אני מכיר בפריצת הדרך בהשפעה בתרומה וכו’, אך כחוויה אסתטית ורגשית הוא לא תפס אותי. אולי זה עניין של רגע מסוים בזמן, שקשה לחוות מתוך המעמד האייקוני שלו כיום. גם “הנסיך הקטן“.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“ערבסקות” מהשאלה הראשונה. עם הוצאתו הוא זכה לכבוד וליקר בארץ ובעולם, אבל היום הוא לא ממש מוכר וזו החמצה בעיקר עבור מי שלא קרא.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
פרימו לוי וג’ון אפדייק, שיחד כאילו משלימים תכונות של סופר אידיאלי שיש בו ענווה ונרקיסזם, חסכנות וראוותנות, אירועים מחרידים ושיא היומיומיות.
7) ספר שנתן לך השראה?
“תודעתו של זנו“, של איטאלו סבבו. המאמץ הכביר והכושל של זנו להסביר את עצמו לעצמו הוא כתיבה הומוריסטית במיטבה, וגם תיאור נאמן למדי של האדם כיצור עלוב ומעונה. משהו מהאירוניה הזו, ומהכתיבה בגוף ראשון, נשזר בסיפורי “יום עיון”.
8) ספר עיון מומלץ?
אני אוהב ספרים שמתארים היטב מקום, בין אם כמסע ובין אם מזוויות אישיות של כותבים – וכאלה כבר כמעט ואין. במקרה שלי המקום הוא כמעט תמיד איטליה, ועליה מומלץ לקרוא את יומני מסע של גתה, סטנדאל והנרי ג’יימס, וגם את “אל אחרון האלים” של אריאל הירשפלד, שמלמד אותך בסבלנות אין קץ איך להביט ואיך לראות.
***
יונתן פיין, 29, סופר ומתרגם. פרסם רשימות על ספרות ב-ynet וב”הארץ”. ספר ביכוריו “משוחרר” ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, וזכה בפרס “הרי הרשון” לכתיבה ספרותית מטעם האוניברסיטה העברית.
קטע מתוך “משוחרר”:
אבל מה הוא רוצה לעשות? מה בעצם חסר לו, מציק לו, זורע בו חוסר מנוחה? כשניסה לענות על השאלה הזו, לאחרים ולעצמו, לא מצא תשובה ברורה. זה הצטייר בבהירות כמעט מכאיבה באותה תרבות יום א’ בירושלים. הפלוגה יצאה לסיור בכותל, המדריכה הסבירה עד כמה נפיצה כל נגיעה ביסודות התת-קרקעיים של האתר, וכשסיימה את דבריה נתנה להם כמה דקות לשים פתקים. רביד ידע בדיוק מה לבקש; כחילוני לא תלה בכותל המערבי תקוות, אבל חשב שמעצם ניסוח הדברים לעצמו תיפתח להם מסילה לעולם. המדריכה שחררה אותם אל הרחבה, אך הוא עמד בעט שלוף כמטכס עצה, ודחה כיפות שהוצעו לו בנזיפה. בראשו הגלוי היו המילים נכונות וצלולות כמי אגם קרירים, אך הן מצאו את מותן המגומגם על הדף. הצפיפות והחום הפראיים של העיר העתיקה נתנו את אותותיהם, ובתפרי בית השחי של מדי הדקרון הסתמנו כתמי זיעה. כך למד רביד שלכתוב פירושו להיפרד, להמיר את נהיית הלב הכללית, הנכונה-תמיד ולפיכך מטעה, בהתגלמות אחת שהיא בהכרח גם כאב החמצתן של כל השאר. הזמן שהוקצב להם הלך ואזל, חבריו לפלוגה כבר התקדמו לאוטובוס, ובין הררי הפתקים מזה לבין עדת המתפללים מזה – הם התקהלו יחדיו ונענעו את גופם קדימה ואחורה בקצב אחיד, ובכל זאת נראו לרביד בעיצומה של חוויה פרטית מאוד – הוא נותר קפוא במקומו.
לעמוד הספר באתר של הוצאת כתר לחצו כאן.
לביקורת שנכתבה על הספר בבלוג לחצו כאן.
למרות השמחה שיש תמיד כשמגלים שמישהו אוהב את אותם ספרים, ככל שאני קוראת את השאלונים האלה אני מגלה שהסיפור בהם הוא ההנמקות, ואני יכולה אפילו לדלג על שמות הספרים. ופה כל כך נהניתי מההנמקות, מהענייניות, מחוסר היומרנות, מהניסוחים הקולחים בעברית יפה. אז אולי לכבודך, יונתן, אקרא שוב את ערבסקות, שאני זוכרת אותו כספר טוב אבל לא זוכרת כלום ממנו. 🙂
ערבסקות – לא קראתי – מוקפץ גבוה ברשימת ההמתנה. תודה!
הספר של פיין נפלא מאוד, אל תיבהלו מהאינטלקטואליות שלו – הוא גם חתיכה משובחת של פרוזה. ושמחתי שגם הוא בחר מתוכו את אחד הציטוטים האהובים עלי: “לכתוב פירושו להיפרד, להמיר את נהיית הלב הכללית, הנכונה-תמיד ולפיכך מטעה, בהתגלמות אחת שהיא בהכרח גם כאב החמצתן של כל השאר”.
מה שמוזר פה, זה שמאז שפרסמתי את השאלון הזה, יונתן פיין נעלם מהרדאר. אולי הוא בחו”ל, אבל לא נראה לי שהוא ראה בכלל את הפרסום של השאלון. אני מקווה שהוא יהנה מכל המחמאות שחולקים פה ובפייסבוק, כשהוא יחזור לתקשר עם העולם.
היי ירין, אני באמת ממעט בזמן האחרון באיתותים על הרדאר של מארק, מכל מיני סיבות. למעשה אפשר לומר שפרסום השאלון גרר אותי חזרה שאולה, אבל בהחלט לא ביגון! ולי, ענבר וכמובן יצהר (מוקיר זכרי המתמיד) – תודה!