פוסט אורח: דורית קידר על הספר “יום האור של ענת” מאת אהרן מגד

כתיבה חשוכת מרפא

הקורא קורא.

הסיפור, העלילה, הדמויות, הקונפליקט כובשים אותו.

מי כתב ואיך כתב פחות מעניין אותו – מבחינת תהליך הכתיבה אני מתכוונת, לעולם לא מבחינת הרכילות. האקדמיה גם היא מנסה להתנער מן הסופר והסופרת באמצהּ אל חזהּ מגוון תיאוריות בסגנון “מות המחבר”. פעם כתבתי בזעם כי המילניום שלנו, החליט להעביר את התפל אל קדמת הבמה. לא “השחקן הראשי” הוא החשוב אלא הסטייליסט, הסָפַּר, החייט, ה-DJ וכמובן המבקר החצוף ואחיו התאום התיאורטיקן החי. והנה עדיין מירב הזרקורים אינם נשלחים אל הסופר או הספר, אלא אל חנויות הספרים ואל נציגי כנסיות הכסף. 

להיות סופר זו מחלה חשוכת-מרפא אומרת אורלי הגיבורה של ‘יום האור של ענת’. אהרן מגד שם בפיה טקסט המתאר את מלאכתו של הסופר: “הכתיבה היא מחלה ואני חולה בה כשאני כותבת וחולה כשאני לא כותבת. בשעות שהמילים זורמות מתוכי ואני נגרפת אתן, מתעופפת, אני שרויה במין התקף של קדחת; וכשאני נתקעת לפני מכשול ולא יכולה לזוז, אני חולת שיתוק, מיואשת מעצמי” (58).

על מה לכתוב נשאלת השאלה שהרי “על הדברים הכואבים באמת אי-אפשר לכתוב.” יחד עם זאת גם האִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא הגיוני באותה מידה. ניתן לכתוב על אותו כאב “בתנאי שמסתכלים בו מבחוץ, מבעד לקיר של זכוכית” (6). אם כן, מתחבט ומתלבט, חוכך בדעתו, שוקל ונאבק – מוצא לו הסופר נושא ומיד זונח אותו. תהליך ממושך, אין ספק. לעיתים הוא לוקח שבוע, לעיתים שנתיים – תלוי; ולפתע זה בא, זה פשוט שם. “וכמו נס מתרחש. המשפטים זורמים תחת עטי, כאילו יד נעלמה מכתיבה אותם. מתעכבים מדי פעם, כמו נחל שסלעים עוצרים אותו בדרכו והוא מהסס לרגעים, מקיף אותם, וחוזר לאפיקו וממשיך לזרום” (34). 

כשממשיכה לה מלאכת הכתיבה והיא כבר קולחת, חי לו הסופר גם בתוך המציאות הבדויה אותה הוא עצמו מכתיב. אי אפשר להתנתק. מחצית הלב דואגת לתפקוד היומיומי בעוד המחצית השנייה מתהלכת בתוך העלילה עצמה וכל דבר קטן מתפצל לו ומשרת את שני העולמות. “וכשאחזתי בכיכר הלחם, להורידה מן המדף, נעצרה ידי בתנועתה, כי משפט שלם הבריק בראשי” (34). ולעיתים פג האושר, והמילים מפילות את הכותב אותן, אל בור  עמוק של מלנכוליות. “הם הטילו בי עצב כה נורא, שהוא שקע בתוכי כמו ספינה באגם” (143). רגע, חושבת לה הסופרת –  “כשהולך לך קל מדי, תתחילי לחשוד בעצמך. משהו לא בסדר. כי בכתיבה טובה צריך להרגיש את קשיוּת החומר, את התנגדותו. זה לא כיור בפלסטלינה, זה לחצוב באבן, בפטיש ואיזמל, כמו שפסל עושה” (38). בנוסף לכך, נדרש הסופר לפזר לעצמו אבני נגף, כך עדיף: “הסטייה מן התִקְני, כתיבת משפטים שיש בהם שגיאות כביכול, אמירות בדרך לא צפויה, מפתיעה לעיתים, זה מה שעושה את הכתיבה למשהו ייחודי שאנו קוראים לו ספרות” (167). 

כאשר סוף כל סוף הכתיבה נכנסת לתנועה, היא רצה ומדלגת ממשפט למשפט; מעמוד לעמוד; מתו לתו. הסיפור נאחז במלודיה; שט עם הניגון; מתפתל עם הקצב. הנרטיב מתרומם לו על קצות האצבעות, פועם ופועם ומנסה לשקף את המוזיקה הפנימית של הסופר. עקרונית שמחת אין קץ אופפת את אנשי העט – אבל לא כך הוא. וכאן חושף בפנינו אהרן מגד את האמת שלו כאשף של מילים, את התסכול המר העובר עליו כשהוא שוקל אות מול תו: “לעולם, לעולם לא יגיעו מילים כתובות, או נאמרות, לאותה העוצמה ולאותו העומק כמו המוזיקה. את מכירה רומן אחד, סיפור, שיר, מחזה שיש להם השפעה כה עמוקה, מהממת, מזעזעת את כל נימי הנפש, כמו שיש ל’מתיאוס פאסיון’ של באך? באך נוגע בשולי אדרתו של אלוהים. שום סופר לא הגיע למדרגה כזאת, גם לא מחברי הטרגדיות היווניות, גם לא שייקספיר” (140). 

אכן, דואליזם של ייסורים לצד עונג הם מנת חלקו היומית של הסופר. אל הפיצול הזה מתלווה עצה בת 409 שנה, השאובה מתוך משנתו של  מיגל דה סרוואנטס והיא פותחת את “דון קיחוטה” ומיועדת לכל הסופרים באשר הם:

“השתדל שקריאת סיפורך תעלה חיוך על שפתי העָצֵב, תגביר את צחוקו של העליז, לא תכעיס את השוטה, תלהיב את הנבון בהמצאותיו, לא תעורר זלזול של המחמיר ותפיק שבחים אינספור מפי הפיקח”.

_____________

יום האור של ענת, אהרן מגד. הוצאת עם עובד. 236 עמ’, 69 ש”ח.

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.