ברוב הביקורות שאני מפרסם כמעט ואין התייחסות לצורה שבה מובא הספר לקורא; לא רק לעיצוב הויזואלי של הספר אני ממעט להתייחס, אלא גם לעבודת העורך והמתרגם (אם מדובר בספר מתורגם), בעיקר מתוך תחושה שאין לי את המומחיות הדרושה כדי להביע דעה משמעותית על ביצוע המלאכות הללו. אולם הפעם אחרוג ממנהגי ואקדיש את מרבית הביקורת דווקא לצורה ולא לתוכן.

לפני זמן מה נשלח לביתי עותק של הספר “מנון, לכס – שני דיאלוגים” מאת אפלטון, ולמרות שאין לי עניין גדול בפילוסופיה יוונית, החלטתי להניח אותו בערימת הספרים הממתינים לקריאה בקרוב – אלה שאני מציץ לעברם מפעם לפעם ותוהה אם הגיע הזמן כבר להתחיל לקרוא בהם. לפני כשבועיים, כשסיימתי לקרוא ספר כלשהו וניגשתי לערימת הספרים הזו, החלטתי להתגבר על הרתיעה המסויימת שבקריאת ספר פילוסופיה שלא במסגרת הלימודים האקדמיים, ובחרתי את הספר הזה מתוך הערימה.

הספר הוא חלק מסדרת ספרי “פילוסופיה” של הוצאת עליית הגג; כל ספרי הסדרה חולקים עיצוב משותף ונקי (עיצוב הסדרה כולה: סטודיו מיכל ודקל) שמכיל מלבן אפור במרכז ועליו שם הספר, כששאר העטיפה צבועה בצבע אחר שמשתנה בין הספרים השונים בסדרה. בספר שעמדתי לקרוא, המלבן האפור היה עטוף בצבע כחול כהה, ומשיטוט באתר האינטרנט של ההוצאה התחוור לי ששני הספרים הנוספים של אפלטון שיצאו בסדרה הזו – “חייו ומותו של סוקרטס”, ו- “פיידון” – מעוצבים גם הם בגווני כחול (בתוספת הריבוע האפור). אני מתעכב על צורת העיצוב הזו כיוון שגם היא, בעצם האחידות שלה (אפלטון = כחול), מסבירה פנים לקורא ומקלה עליו לאתר את מבוקשו (אם מבוקשו הוא ספר של אפלטון).

אבל האחידות במראה הכריכות של ספרי הסדרה והנקיון בעיצוב העטיפה הם חלק פעוט ולא ייחודי (כלומר – קיים גם בסדרות של הוצאות אחרות בארץ ובעולם) בכל מה שקשור ל”צורה” של הספר הנ”ל. החלק המשמעותי ביותר בספר הוא האופן (או הצורה) שבו מובא הטקסט לקורא. בפתיחת הספר מובאות שתי הקדמות – אחת קצרה של המתרגם שמעון בוזגלו (“הערת המתרגם”) שמסביר על הצורה בה החליט לחלק את הדיאלוגים עפ”י השתלשות העלילה והטיעונים; והשנייה, ארוכה יותר, מאת עורך הסדרה יהודה מלצר (“פתח דבר למהדורה העברית”) שמכניס את כתיבתו של אפלטון לקונטקסט היסטורי ומתייחס גם לתוכן של כל דיאלוג, למשמעותו ולהשפעתו.

כך שעוד לפני שהגעתי לקרוא את הדיאלוגים עצמם, עיצוב העטיפה וההקדמות מאירות העיניים גרמו לי להתעניין בטקסט שאני עומד לקרוא – על אף החשש המוקדם שהיה לי מפניו.

עבודת ההנגשה של המתרגם והעורך המשיכה גם לתוך מעמקי הספר. לפני כל דיאלוג מופיעה קודם רשימת המשוחחים, ולאחר מכן מוצג הסבר קצר על כל אחד מאותם משוחחים. בדיאלוג (של סוקרטס) עם מנון, מופיעים מעין תקצירים בפסקה אחת, בפונט ממורכז ובין שתי כוכביות, שמסבירים בפשטות את הטיעונים המרכזיים בדפים הבאים. כך, כמעט בכל עמוד או שניים מופיע מעין תקציר כזה שעוזר לקורא לשמור על ריכוז ומאפשר לו לשוב ולהבין את השתלשלות הטיעונים. בדיאלוג (של סוקרטס) עם לכס, הפסקאות הללו הופכות למעין כותרת, כיוון שהדיאלוג הזה קצר יותר ומורכב פחות מזה של לכס.

ולבסוף, הטקסט מלא בהערות שוליים מאלפות של המתרגם שמעון בוזגלו, שפעמים רבות מעניינות לא פחות מהדיאלוג עצמו. כך למשל בעמוד 30 מתייחס המתרגם למילה “זר” ומסביר את הפירושים השונים שלה (קסנוס ביוונית) שמתייחסים בעיקר ל”אורח” ולכן הוא גם מוסיף בסוגריים שמן המילה הזאת נגזרת המילה “אכסניה” בעברית. במקרה אחר, כשבדיאלוג מוזכר דג בשם “המשתק” (נרקה ביוונית – עמוד 50), מסביר המתרגם ששם הדג נגזר מן הפועל “נרקן” שמשמעו – להמם, לאבן, לשתק, ומכאן גם המילים (כך מוסיף המתרגם בסוגריים) “נרקוזה” ו”נרקומן”. 

ובכל זאת, אם קראתי ספר של אפלטון, ראוי שאתייחס במקצת אל התוכן. מהמעט שלמדתי על אפלטון במסגרת האוניברסיטה (ומקריאת ספרי “הפילוסופים הגדולים”), ידעתי שאחת התזות המרכזיות שלו היא שבבני האדם קיימת ידיעה מוקדמת לגבי כל דבר בעולם, והם רק צריכים “לגלות” אותה. כלומר, הדבר שאנחנו קוראים לו “למידה”, הוא בעצם “גילוי” משהו שאנחנו כבר יודעים. ואכן, העבודה שעושה סוקרטס בשני הדיאלוגים המובאים בקובץ (למי שלא מכיר את הרקע – אפלטון מביע את הרעיונות שלו כאילו נאמרו על ידי סוקרטס שהיה מורו) היא נסיון “לגלות” יחד עם בן שיחו מהי “המידה הטובה” (מנון) ומהו “אומץ” (לכס).

בעינים של קורא מודרני והדיוט (כלומר, כזה שלא מתמחה בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה יוונית בפרט), הדיאלוגים הללו דיי מרגיזים. בכלל, מי שמכיר קצת דיאלוגים סוקרטיים יודע שסוקרטס הוא מה שהיינו קוראים “אובר חוכעם” או “Smartass“. הוא כיביכול שואל שאלות שהוא לא יודע, אבל בעצם הוא כל הזמן מוביל את בן שיחו למקום אליו הוא רוצה להגיע. בכללים המקובלים של עולם הטלוויזיה והקולנוע, הדיאלוגים האלו היו נחשבים כלא אמינים, במיוחד בגלל שבן השיח של סוקרטס כמעט תמיד עונה את התשובות המצופות ממנו (ב”לכס” מפגינים בני השיחה האחרים מעט יותר אופי אנושי). העורך יהודה מלצר, אף מביא בדברי ההקדמה שלו ביקורת מסוג זה שהשמיע הפילוסוף ויטגנשטיין:

” המתודה הסוקרטית! הטיעונים היו גרועים, העמדת-הפנים – כאילו זו שיחה – יותר מדי שקופה, האירוניה הסוקרטית חסרת טעם: למה בנאדם לא יכול להיות ישיר ולומר את מה שהוא חושב? ובנוגע למתודה… היא פשוט איננה שם. הבני-שיח הם טמבלים, אף פעם אין להם טיעון משל עצמם, אומרים ‘כן’ ו’לא’ כמו שסוקרטס רוצה שיגידו. אלה חבורה של טיפשים.”

בנוסף, רוב השאלות שמעלה סוקרטס הן שאלות שקשורות למושגים לשוניים או מילוליים. הוא מחפש הגדרה ל”מידה טובה” ול”אומץ”, כשהיום היינו יכולים להגיד שאומץ ומידה טובה הם מה שאנשים מחשיבים כאומץ ומידה טובה. כלומר, אין זה משנה מה ההגדרה המילונית או האידיאלית של המושגים הללו. אבל אפלטון, כידוע, אוהב אידיאות.

ועל אף כל האמור לעיל, יש חשיבות לקריאה בדיאלוגים האלה גם לקורא המודרני וההדיוט. ראשית – ישנה חשיבות היסטורית; דרך הדיאלוגים הללו הקורא מתוודע לתרבות היוונית, לפילוסופיה שלה ולמושגים שעניינו את בני התקופה (בדיאלוג עם מנון, למשל, אנחנו נחשפים לעיסוק בגיאומטריה שמטרתו להבהיר מושגים פילוסופיים). שנית – הדיאלוגים מלמדים כיצד אפשר להציג שאלה, לטעון טענות ולהגיע למסקנות; קריאה בדיאלוגים כאלה מחדדת את המחשבה וגורמת לקורא להרהר במושגים שונים שקשורים בתרבות האנושית.

***

הקובץ “מנון, לכס – שני דיאלוגים”, אם כן, מוגש לקורא המודרני בצורה מושלמת שצריכה לשמש כסטנדרט לפיו יוצאו לאור כל הכתבים העתיקים ששייכים לתרבות העולמית. גם התרבות העברית יכולה להרוויח מצורת הגשה כזאת; הייתי שמח אם בתנ”ך היו תקצירים בכל סוף פרק. לכאורה תהליך ההנגשה הזה מחבל ביכולת של הקורא המודרני להתמודד עם הטקסט בעצמו, ומאפשר לאנשים מסוימים לקרוא רק את התקציר; אבל לדעתי, הנגשה כזאת יכולה לעזור ולצמצם פערים בין אקדמאיים לאנשים שרוצים ללמוד ולהתפתח מבלי שיש להם את הכסף או היכולת ללמוד באוניברסיטה.  

העורך, המתרגם והמעצבים של הקובץ לאו דווקא המציאו את הפורמט הנגיש הזה. בהקדמה אף מציין המתרגם שאת התקצירים בדיאלוג של מנון הוא אימץ מספרו של Sharples. יכול להיות שרעיונות נוספים הגיעו מהמהדורות העולמיות של הדיאלוגים; אבל בתור קוראים מודרנים של כתבים עתיקים, לא איכפת לנו מי אחראי על דרך ההגשה, כל עוד הטקסט מוגש לנו הנוחה והמובנת ביותר.

אז אם אתם מוכנים להתמודד עם דיאלוגים של אפלטון, המהדורה הזאת בעריכת יהודה מלצר ובתרגום הבהיר של שמעון בוזגלו, היא מקום טוב להתחיל בה. כן ירבו מהדורות כאלה.

 __________

“מנון, לכס – שני דיאלוגים”, אפלטון. מיוונית: שמעון בוזגלו. הוצאת ספרי עליית הגג. 151 עמ’, 88 ש”ח.

 

ציטוט נבחר:

סוקרטס: “… אני אלחם ככל יכולתי, במילים ובמעשים, על כך שאם נאמין בצורך לחקור את מה שאיננו יודעים, נהיה טובים ואמיצים, ופחות עצלנים, מכפי שנהיה אם נאמין שאי-אפשר למצוא את מה שאיננו יודעים ואין טעם לחפש אותו.”

(מתוך הדיאלוג עם מנון, עמ’ 67)

על הספר ברשת:

 ד”ר אריאל אוקסהורן, ישראל היום