ביקורת ספרים: רונית רוקאס ממליצה על שלושה ספרי ילדים שיצאו לקראת פסח

חג החירות הפך ברבות השנים לחג השעבוד לקניית מתנות. למזלנו, ספר עדיין נחשב כמתנה לגיטימית, ובמיוחד כאשר מדובר במתנות לילדים קטנים – ספר אהוב יכול ליצור בעבורם חוויות שיזכרו גם בבגרותם. לאור הכמות הפנומנלית של ספרי ילדים חדשים שנמצאים בשוק, הסכימה רונית רוקאס, סופרת ילדים בעצמה, להמליץ לקוראי הבלוג על שלושה ספרי ילדים חדשים שיצאו לקראת פסח (אם ירצו השם ורונית, אולי תהיה סדרה נוספת של המלצות בהמשך). בינתיים – חג שמח ומלא קריאה לכולם!

***

“למה לובשת הזברה פיג’מה?” מאת ע’ הלל

הטלטלה העוברת על ענף הספרים כמעט לא ניכרת בפסח הזה בתחום ספרי הילדים והנוער. גם השנה יצאו ספרים לרוב, ומתוך המגוון אני רוצה להמליץ על שלושה ספרי ילדים חדשים שמתאימים לילדי הגן. הראשון שבהם, “למה לובשת הזברה פיג’מה” מאת ע’ הלל,  עם איורים של אביאל בסיל (ספריית הפועלים), הפתיע אותי במיוחד. באופן רגיל אני מסתייגת מהנטייה החדשה יחסית של הוצאות ותיקות, המחזיקות בזכויות ליצירות קלאסיות בתחום ספרות הילדים, להרחיב שיר בודד – מוכר מאוד ומולחן בדרך כלל – לכדי ספר עצמאי, פיקצ’ר בוק. ההסתייגות שלי נובעת לאו דווקא משום שבמעשה הזה בולט הרבה יותר מדי השיקול המסחרי, אלא משום שנדמה לי שלפחות לקורא המבוגר, זה שמקריא את השיר-הסיפור, קשה להשתחרר מן המנגינה. קשה לו במידה כזאת שההנאה מהקריאה נפגמת ממש, והיא נעשית מוכנית עד כדי חוסר יכולת להבחין במילים ובמשמעותן.

למרות זאת, היצירה החדשה-הישנה של ע’ הלל גרמה לי הנאה עצומה, בזכות איוריו של אביאל בסיל, שהעניק לשיר פרשנות עמוקה. הפרשנות שלו תחייב, כך נדמה לי, גם את המבוגר העייף להיעצר לרגע, ולקרוא את היצירה במבט חדש.

בכפולה הראשונה, שבה נשאלת השאלה-החידה “מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג’מה?”, צייר באסיל התרחשות בגן ילדים. הגננת, המצוירת כפלמינגו או כבעל כנף דומה, חובקת בכנפה את הזברה העומדת על שתי רגליה קצת מבוישת מול גן שלם של בעלי חיים. העמידה המבוישת של הזברה מול קרנף וצב ותנין, ועוד תלמידים בגן הילדים הזה, והכנף החובקת של הגננת, המגוננת, ממלאת את השאלה המוכרת במשמעות. לפתע זו לא רק שאלה סתמית כמעט, משעשעת, על מראה הפסים של הזברה, זו בעיקר שאלה על האפשרות להיות שונה ועל היכולת של החברה לקבל את השונה (אכן, סוגיה קצת לעוסה בתחום ספרי הילדים).

בכפולות הבאות נראית הזברה מתלבשת, מתייסרת וחוזרת אל הפיג’מה – ופתאום דמותה נתפסת כדיכאונית מעט (החזרה אל הפיג’מה ואל השינה בעיצומו של יום), משהו שלא מצאתי בה עד היום. רק אחרי שהיא מחליטה לקבל את עצמה בפיג’מה – הזהות האמיתית שלה – היא נראית עולצת, עולצת ממש, בחברת הילדים-החיות, שמקבלים אותה בפשטות ובלי סייגים. נהדר.

 

“למה לובשת הזברה פיג’מה?” מאת ע’ הלל. איורים: אביאל בסיל. ספריית הפועלים

 

“אמיליה” מאת נעמה בנזימן

חיכיתי זמן רב ל”אמיליה” של נעמה בנזימן. “הכובע הגבוה של אלברט”, ספרה הקודם ככותבת וכמאיירת, עורר בי עניין רב. מבחינה ויזואלית, “אמיליה” חוזר ומאשש את כוחה וכישרונה של בנזימן כמאיירת, וכקודמו הוא מעורר מחשבה רבה, אבל גם בלבול כלשהו ותהייה.

קשה, בלתי אפשרי ממש, שלא להיכנע לקסם הוויזואלי של “אמיליה”. בנזימן היא מאיירת מחוננת, מופלאה ושונה. למעשה, ככל שאני חוזרת ומהרהרת בשני ספריה כמאיירת וככותבת אני בראש וראשונה חושבת – הם שונים, אחרים, מורכבים וקצת מבלבלים. המשמעות לא מזנקת מתוכם (וזה בהחלט לא משהו שלילי). את “אמיליה” הייתי צריכה לקרוא פעמיים ולעקוב טוב טוב אחר האיורים כדי להבין את הסיטואציה. אולי לילד, שמקשיב לסיפור ויכול להתבונן בחופשיות בתמונות, קל יותר, כי המשמעות טמונה בעיקר בהן.

הסיטואציה שבבסיס הספר הזה דווקא פשוטה ומוכרת: אמיליה רוצה להוכיח לעצמה, וודאי גם להוריה, שהיא כבר גדולה. ובמילות הסיפור: “אמיליה כבר לא קטנטונת. אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים. היום היא רוצה להיכנס לבד לגן. היא לוקחת את ארנבי ואומרת ביי לאמא. בלי בעיות ובלי עניינים.”

ההקדמה הפשוטה מסתירה דרמה גדולה, כי בלי בעיות ובלי עניינים הם רק הכוונה, הרצון, לא המימוש. אל הגן מובילות שלוש מדרגות, שלוש מדרגות בלבד, ובעצם עולם שלם – של פחד, משחק ודמיון, של פער בין המחשבה האמיצה (אני עצמאית ויכולה) לבין המציאות מלאת הפחדים.

בתום שלוש המדרגות האלה, ורגע לפני הכניסה לגן (אמא ודאי צופה בה אך היא לא נראית וגם לא מוזכרת עוד, וזה דווקא נחמד), עומדים בדרכה עוד שני דברים: משהו שנראה כמו מכסה אל עולם תת קרקעי, והוא בעצם – כך נדמה – שלולית שנותרה מן הגשם, ומטאטא שבעיני הדמיון של הגיבורה, אמיליה, נראה כמו אריה, קצת כמו האריה מארץ עוץ, והוא מפחיד וחומל כאחד.

אמיליה, שמבקשת מעצמה להיות אמיצה, עדיין חוששת מאוד, ומתקשה להיכנס אל הגן. היא נעצרת שם, בפתח, ובורחת או קופצת אל עולם הדמיון, דרך השלולית. בתום משחק מלא דמיון, שהוא עיקר כוחו של הספר היפה הזה, אמיליה משתעממת, וסוף סוף היא מעזה ונכנסת אל הגן. שם היא מתקבלת בשמחה על ידי חברה, ויחד הן מממשות את מה שהתרחש בדמיון – סעודה נפלאה עם חברה ובובה. איזה כיף שבילדות זה אפשרי, לממש באופן מיידי כל כך את מה שרק עתה חלמנו עליו. המציאות, כך מתברר, יכולה להיות אפילו מעניינת ונפלאה עוד יותר מכל חלום או דמיון.

 

“אמיליה” מאת נעמה בנזימן. הוצאת עם עובד

 

“אין שם אריה בכלל” מאת נורית זרחי

אחד הספרים האהובים עלי בספריית ספרי הילדים שלי הוא “הספר הפנטסטי” של נורית זרחי (הוצאת ידיעות ספרים). משום מה קשה לי להאמין שהיום היתה איזו הוצאה לוקחת על עצמה פרויקט דומה – ספר גדול ממדים המאגד עשרה סיפורים של זרחי, שראו אור קודם לכן בפורמטים אחרים, עם איורים של רותו מודן הנפלאה. לא רק משום שזה נראה כמו פרויקט יקר לימים טרופים אלה, אלא בעיקר משום שזרחי מרבה להוציא לאור ספרי ילדים – נדמה לי שרואים אור לפחות שלושה-ארבעה ספרים שלה בשנה, בהוצאות שונות.

עתה הצטרפה גם הוצאת אבן חושן לחגיגת זרחי והוציאה לאור מחדש את אחד הסיפורים המוכרים והיפים שלה, “אין שם אריה בכלל“, עם איורים של נסה ראין, ילידת אירלנד החיה בשנים האחרונות בתל אביב. הסיפור, הנוגע בפחדי הילדות בדרכה הייחודית של זרחי, זוכה לפרשנות נוספת, כמעט מאיימת, בזכות איוריה של ראין. בצבעוניות שופעת (עלי העצים הצבעוניים, למשל) ובקווים דקים משתלט האריה – הפחד הגדול בכבודו ובעצמו – על העולם כולו. לרגעים הוא אף נהפך לעולם עצמו, כשגינת המשחקים השלווה כביכול מקבלת את קווי המתאר שלו, שבתוכם ילדים משחקים, אמהות מפטפטות וציפורים מצייצות, ואף אחד לא שם לב, חוץ מהילדים שחיים באופן תמידי בתוך הפחד הזה, ומתגרים בו ונהנים ממנו, במין חדווה והתרגשות, שיש רק בילדות.

 

“אין שם אריה בכלל” מאת נורית זרחי. איורים: נסה ראין. הוצאת אבן חושן

 

***

רונית רוקאס היא מתרגמת, עורכת וכותבת ספרי ילדים ונוער. ספרה האחרון, “הנסיכה זוהרה”, ראה אור בהוצאת טל מאי / ידיעות ספרים.

לעמוד הספר “הנסיכה זוהרה” באתר ההוצאה לחצו כאן

 

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

 

 

 

השאירו תגובה