ההולך במרומים
“מי שראה אותו נדם. זו היתה שתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה” כך פותח קולום מק’קאן את ספרו וסולל את דרכו של הקורא ברמז דק אל תחושה של אירוע כמעט נשגב, כמעט דתי. ואכן שם למעלה, בקומה 110, מתח פיליפ פטי ככבל מבניין תאום אחד לרעהו, “התרומם ובידיו מוט דק וארוך, טלטל אותו, בדק את משקלו, נענע אותו באוויר מעלה-מטה ומבטו ננעץ במגדל המרוחק” (16). ואז – החל לצעוד ולמרוד בכוח המשיכה.
מזווית ראייה זו, מנקודת מבט של האל הגדול והנורא – נותן הסופר לקורא פרספקטיבה כמעט תנ”כית על הקוסמוס השטוח מתחת. עולם שהוא סדום ועמורה ובו אנשים נענשים, אנשים מתים ואנשים נותרים מאחור בפרוזדור שבין החיים לבין הקץ; כבר לא פה ועם שאיפה לשם, אל הנחמה שבין זרועותיו של המוות – אזור לימינלי מגדירים זאת חוקרי הדתות.
וכך, יסתובב לו העולם הגדול לעד במורד, על סיפורי האימה שלו הנשזרים כפאזל, זה לתוך זה. מלאך המוות דופק על כל דלת בצורה מקרית – איזו קלישאה. באזור השיכונים בלוור איסט סייד שברחובותיו “מחטי הרואין היו מוטלות לאורך הצד הפנימי של הגדר, בין העשבים. מישהו ריסס בצבע את השלט שליד הכניסה לדירות. כמה זקנים ישבו בפתח המבואה. הם נראו בלים ומחוסלים, מן האנשים שייהפכו עוד מעט לכיסאות ריקים” (36); וגם באזור האפר איסט סייד על שדרותיו המלוקקות והמגזיניות שהן מקום נוצץ, פארק אווניו, קומה עליונה, “אומנות משובחת, נרות, טקסים, וילונות דקים – עבודת יד רקומה, שולי משי…” (107).
“לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה” (313). במיקרוקוסמוס הזה, הלכה למעשה, השוליים הם המרכז, לפחות בשנות השבעים של המאה הקודמת. לכן אין להתפלא שהגיבורים המדלגים מעמוד לעמוד, חייבים להתאים עצמם למטרופוליטן ולהופיע בדמויות כמו נזיר אירי המרגיש שלו ולאלוהים יש תחרות אגרוף וטענתו היא ש”אין אמונה טובה יותר מאמונה פצועה,” (358) או זונה יפת תואר המצטטת דברי אהבה ומיסטיקה של רוּמי מזה, ומבכה את שושלת הזנות הבלתי נגמרת במילים: “לפעמים מתחשק לי לדקור לעצמי את הלב בעקב סטילטו” (301) או אם הטובעת בבוץ השְׁכוֹל “היא שמעה איפשהו שסיגריות טובות לצער. שאיפה ארוכה אחת ושוכחים איך לבכות. הגוף עסוק מדי בהתמודדות עם הרעל…” (108).
בין לבין הכל נושאים עיניים אל עבר אדם המהלך לו גבוה, קורא תיגר על האלוהים. “זו לא היתה סתם הליכה שנשלפת מן השרוול. בגופו הוא אמר אמירה. אם ייפול, ייפול – אבל אם יצא בחיים ייהפך למצב זיכרון, לא מגולפת באבן ולא מצופה בברונזה, אלא אחת מאותן מצבות זיכרון ניו יורקיות שמוציאה ממך איזה ‘אני לא מאמין!’ בליווי קללה עסיסית” (315).
הגיגים על החיים ועל המוות
- “חופש היתה מילה שכולם משתמשים בה אבל אף אחד מאתנו לא מכיר. כמעט לא נשאר משהו למות בשבילו, אולי למעט הזכות להישאר ייחודי”. (171)
- “המילים מסוגלות לומר מה הם הדברים, אבל לפעמים לא מצליחות לומר מה הדברים אינם”. (200)
- הדברים הפשוטים חוזרים אלינו. נחים רגע ליד הצלעות, ואז פתאום מגיעים ומכווצים לנו קצת את הלב…” (108)
- מגיע שלב שבו, מרוב עייפות מכישלונות, אנחנו מחליטים להפסיק לאכזב את עצמנו, או לפחות לנסות, או לשגר אל על עוד להבה אחרונה, עוד הזדמנות אחרונה ודי”. (160)
- גברים גסי רוח מנהלים את העולם וצבאותיהם הם ההוכחה הניצחת לכך. יש רק דבר אחד שאתה צריך לדעת על מלחמות: אל תלך” (112)
_________
יסתובב לו העולם הגדול, קולום מק’קאן. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת עם עובד. 441 עמ’, 98 ש”ח.
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
השאירו תגובה