בקצרה (מתוך גב הספר):

מפגשים – חמישה סיפורים מיפן, פרי עטם של חמישה סופרים מענקי הספרות היפנית – מורי אוגאי, אקוטגווה ריונוסקה, אוקמוטו קאנוקו, דזאי אוסאמו, היאשי פומיקו. כל אחד מחמשת הסיפורים הנפלאים שבאסופה זו מתאר מפגש קטן בין בני אדם וגם מפגש גדול בין מזרח למערב, וכל אחד מהסופרים מציג את המפגשים האלה בסגנונו ובלשונו הייחודית. זוהי קריאה שהיא תענוג צרוף, פנינה ייחודית ובלתי רגילה המרעידה את מיתרי הלב. טרחה על איסוף הסיפורים, תרגומם, עריכתם, ולא פחות חשוב – על הכנסת הביאורים המחכימים – אירית ויינברג.

“מפגשים – חמישה סיפורים מיפן”, אוקמוטו קנוקו, אקוטגווה ריונוסקה, דזאי אוסאמו, היאשי פומיקו, מורי אוגאי. עורכת ומתרגמת : אירית ויינברג. הוצאת בוקסילה. 65 עמ’, 24 ש”ח. 

על המחברים:

אוקמוטו קאנוקו, 1889 – 1939, בודהיסטית, סופרת ומשוררת. סופרת מעניינת מאוד וייחודית בסגנונה העשיר בדימויים, עד כדי כך שמבקרים רבים האשימו אותה בשימוש יתר בפיוטים. היא התחילה לכתוב וואקה, שירה יפנית קצרה, כשהייתה נערה צעירה, ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה בגיל עשרים ושלוש. קשיים בנישואיה הובילו אותה לעסוק בבודהיזם, ובמשך כעשור היא חקרה, הרצתה וכתבה מאמרים וספרים בנושא. אחרי פרסום ספר השירה הרביעי שלה ב-1929 החליטה לפנות לפרוזה, וכדי להשלים את השכלתה הספרותית יצאה עם משפחתה למסע במערב, וביקרה בפריז, בלונדון, בברלין ואף הגיעה לארה”ב. היא פרסמה את ספר הפרוזה הראשון שלה, רומן המבוסס על ימיו האחרונים של אקוטגווה ריונוסקה, ב-1936, בהיותה בת ארבעים ושבע, ועד מותה, שלוש שנים מאוחר יותר, משטף דם במוח, הספיקה לפרסם יצירות רבות נוספות. כתיבתה מושפעת מתפיסות בודהיסטיות ומתפיסתה את הנשיות ככוח מסתורי ורב עוצמה. 

אקוטגווה ריונוסקה, 1892 – 1927, גדול אמני הסיפור הקצר היפני.  זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה, אביו העביר את הילד לטיפולו של גיסו. בבית דודו, שהיה נצר למשפחה שעסקה באמנות טקס התה במשך דורות, התחנך אקוטגווה על ברכי התרבות היפנית טרום פתיחתה למערב. בבית הספר קיבל חינוך שכלל, כמקובל באותה תקופה, לימודי סינית קלאסית והקלאסיקות היפניות והסיניות, אך העניין שלו בספרות מערבית הוביל אותו ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה.
הוא ביסס את סיפוריו על סיפורים סיניים ויפניים עתיקים, אך פעמים רבות דקדוקו וסגנונו היה שאוב מניסיונותיו בתור מתרגם מאנגלית. גיבורי סיפוריו היו נזירים בודהיסטיים, סמוראים וגם נוצרים מיסיונרים.
בניגוד לסגנון הכתיבה האוטוביוגרפי, שהיה מקובל ביפן בתקופתו, התעקש אקוטגווה במשך רוב חייו לכתוב בסגנון ייחודי, סיפורים החוקרים את טבע האדם ואת הדחפים העמוקים והנסתרים ביותר שלו, מבלי לפנות לפרוזה אוטוביוגרפית.
ב- 1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, “ראשומון”, שעל פיו נוצר סרטו המפורסם של אקירה קורסאווה.
בסוף חייו הוא נשבר בלחץ בריאותו הכושלת, מצבו הנפשי ההולך ומדרדר ודרישות העולם הספרותי, והתחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו, ואף על פי שאלה לא זכו להצלחה רבה, אי אפשר שלא להתרשם מחריפותם ומעומק הכאב שמצליח הסופר הנפלא הזה להעביר.
הוא התאבד בגיל 35 בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה והותיר אחריו יותר ממאה וחמישים סיפורים קצרים.
ב- 1934 נוסד פרס אקוטגווה, הפרס הספרותי החשוב ביפן לספרי ביכורים של כותבים יפנים.
“ראשומון”, כשם סיפורו הראשון, הפך למושג המציין סיפורים של אותו אירוע מנקודות מבט שונות, ובו האמת היא יחסית ומשתנה ממספר למספר.

דזאי אוסאמו, 1909 – 1948, נחשב לאחד מחשובי הסופרים היפנים במאה ה-20. דזאי הוא עוד אחד מענקי הספרות היפנית המודרנית, ועוד אחד מאותם אנשים שלא הצליחו להתמודד היטב עם דרישות החברה ועם ביקורת עצמית. הוא היה ילד עשירי מאחד-עשר ילדים במשפחה אמידה של בעלי אדמות בצפון יפן. אביו, שהיה חבר בפרלמנט היפני, נפטר כשדזאי היה בן ארבע-עשרה, והילד נשלח לפנימייה. שם הוא גם ניסה להתאבד בפעם הראשונה. אחרי שצלח את שנות בית הספר הוא התקבל למחלקה של שפה וספרות צרפתית באוניברסיטת טוקיו, אך כמעט לא הגיע ללימודים. הוא התחיל לכתוב בגיל עשרים וארבע, אבל הכתיבה התחילה לעניין אותו ברצינות, לפי עדותו, רק בגיל שלושים ואחד, סמוך לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. הוא ראה את העולם במלוא מורכבותו ובמלוא ניגודיו הבלתי ניתנים ליישוב, ומעולם לא ידע שקט נפשי. הוא הצטרף לתנועה הסוציאליסטית, אך הרגיש שהוא מתחזה, כי בעצמו לא היה שייך למעמד הפרולטריון; הוא הביע ביקורת כלפי הממסד הקיסרי, אך גם כלפי אלה שהתחילו לבקר את הקיסר אחרי המלחמה. באחד ממאמריו טען שבילדותו אהב במיוחד דווקא אגדות מערביות, אך הוא שאב רבות גם מהפולקלור היפני והוציא ספר עם שכתוב של אגדות ידועות מימי הביניים. הוא ניהל רומנים מזדמנים ומערכות יחסים משמעותיות יותר עם מספר רב של נשים, סבל מבריאות חלשה ומדיכאון, היה מכור לאלכוהול ולסמים, ועדיין הצליח במהלך חייו להפוך לאחד הסופרים הפופולריים של זמנו ונותר אחד מהסופרים האהובים ביפן עד היום. ביום הולדתו השלושים ותשע, בניסיון החמישי, הוא הצליח סוף-סוף לשים קץ לחייו.

היאשי פומיקו, 1951-1903, נולדה בעיר שימונוסקי, בדרומה של יפן, וחייה היו חיי נדודים. אחרי שאביה עזב את המשפחה היא עברה עם אמה ובן זוגה החדש ממקום למקום וסיימה את שש השנים של לימודי החובה באיחור של שנתיים. עם זאת, בחרה להמשיך ללמוד ושילמה בעצמה על המשך לימודיה, בכסף שהרוויחה מעבודת לילה במפעל. בגיל 18 היא עברה לטוקיו בעקבות אהובה, אך הרומן הסתיים בפרידה והיאשי נותרה לגור בטוקיו לבדה. היא החליפה עבודות ובני זוג והשתתפה בחיי הבוהמה של העיר הגדולה. במהלך שנות המלחמה שימשה כעיתונאית מטעם הרשויות היפניות, ועל כך זכתה בגינוי בשנים שלאחר המלחמה. יצירות רבות של היאשי, גם אלה שלפני המלחמה וגם אלה שאחריה, עוסקות בתלישות, נדודים, מעברים וחוסר יציבות, ובמרכזן תמיד גיבורים וגיבורות מהמעמדות הנמוכים.

ד”ר מורי אוגאי, 1862 – 1922 ; רופא, קצין צבא בכיר, מתרגם, סופר ומשורר. אוגאי נולד למשפחה אמידה בדרום מערב יפן. הודות לקשרי משפחתו ולכישרונו הגדול, כבר בגיל 19 היה רופא ושלט בארבע שפות, ביניהן גרמנית והולנדית. במסגרת תפקידו כקצין רפואה בצבא יפן הוא נשלח לגרמניה ללמוד על מערך הרפואה בצבא הפרוסי. במהלך שירותו הצבאי התקדם עד לתפקיד קצין רפואה ראשי בצבא יפן.

במהלך שהותו בגרמניה הוא השתתף בחיי הרוח והחברה של האליטה, ולמד להכיר ולאהוב ספרות מערבית ולתרגמה ליפנית. על אף תחושת החופש שחווה הרחק מארצו ולמרות התאהבותו בספרות המערבית, המפגש עם המערב לא היה קל בעבורו. לצד החופש הוא חווה גם תחושה עמוקה של זרות, שמצד אחד חידדה את חושיו, אך מהצד האחר הייתה גורם טורד מנוחה, והדבר בולט ברבות מיצירותיו העוסקות במפגש בין יפן למערב.

בגרמניה הוא הכיר אישה והתאהב בה; דמותה רדפה אותו כל חייו והיא מופיעה כדמות הראשית בסיפור הראשון שפרסם אוגאי ב-1890 בשם “הרקדנית”, ובו הוא עיבד את סיפור האהבה הטרגי שלהם, שהסתיים בשובו של אוגאי ליפן ובחתונתו עם אישה ממעמד גבוה שאמו בחרה בעבורו.

יש המצביעים על כך שגם בסיפור שבאסופה זו, שאותו כתב אוגאי זמן רב אחרי סיום הרומן, הוא עדיין ממשיך לעבד את החוויה ההיא.

יצירתו הנודעת “אווזי הפרא” תורגמה לעברית (הוצאת אוקינוס, 2001).

דעתי:

ההבנה שלי בספרות יפנית מועטה מאוד – קראתי כמה ספרים על יפן שנכתבו בידי סופרים מערביים (שוגון, זכרונותיה של גיישה) וקראתי לא מעט ספרים של הרוקי מורקמי. ובכל זאת, למרות הבורות שלי בכל הקשור לתרבות יפן ולספרות שלה, אני מוצא את עצמי נמשך לדברים שקשורים במדינה הזו. לכן, הקריאה באנתולוגיה “מפגשים” שתרגמה וערכה אירית ויינברג, שמחה אותי מאוד כי היא אפשרה לי, כמעט בלי מאמץ, להיחשף לעוד חמישה סופרים יפנים חשובים שלא הכרתי, ולעוד נדבכים בתרבות היפנית המודרנית. 

אם אצטרך לתאר במילה אחת את הדבר שמייחד את התרבות היפנית כפי שאני נחשפתי אליה עד כה, המילה הזאת תהיה “שקט”. בתרבות היפנית ישנה איזו אסתטיקה של שקט, הפנמה, איפוק. כך גם בחמשת הסיפורים המובאים בקובץ. בסיפור הראשון בקובץ, “בשיפוצים” מאת מורי אוגאי, מתואר הגיבור כשהוא נכנס למסעדה הנמצאת בשיפוצים וממתין. במשך רוב הסיפור הוא ממתין לאישה איתה הוא עומד להיפגש ומתאר את המסעדה (שלא נשמעת כמו שום מסעדה שאני הכרתי בחיי), את חדר הסעודה, את המלצרים ואת רעש השיפוצים.

בסיפור השני, “הממחטה” מאת אקוטגווה ריונוסקה, מתואר פרופסור למשפטים כשהוא קורא בספר “דרמטורגיה” של סטרינברג על מנת ליישר קו עם תלמידיו שמתעניינים בתרבות המערב. הוא מביט בפנס נייר שמשתלשל מהתקרה, פנס שמייצג בעבורו את התרבות היפנית המסורתית. אנחנו נחשפים להרהוריו ושרעפיו. הסיפור השלישי מתאר אישה בת 38 שמנהלת סדנה לסידורי פרחים בשיטה מסורתית. היא נמצאת במעין משולש יחסים מתוח עם גבר גוסס ועם השוליה שלה, והדרמה הזו מועברת באמצעות תיאור מפורט של תערוכת פרחים שהיא מציגה. 

שלושת הסיפורים הראשונים בקובץ נכתבו טרום מלחמת העולם השנייה. הם מתארים חברה שנפתחה במידה מסויימת למערב אך עדיין שומרת על ערכים מסורתיים. שני הסיפורים האחרונים בקובץ, לעומת זאת, נכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה, ובהם מורגשת דריסת רגל משמעותית יותר של תרבות המערב, ובעיקר של התרבות האמריקאית.

הסיפור “מרי קריסמס” מאת דזאי אוסאמו, מוכיח כבר בשמו שמשהו ביפן השתנה, למרות התחושה של המספר שחוזר לטוקיו אחרי סיום המלחמה, ששום דבר מהותי לא השתנה בה. גם הכתיבה של אוסאמו היא כבר יותר מערבית, קצבית, כזאת שמוהלת עצב עמוק בהומור וסרקזם. הסיפור שלו מסתיים בקריאת “מרי קריסמס” אל עבר חייל אמריקאי שעובר ברחוב.

וגם בסיפור האחרון בקובץ (שהוא אולי האהוב עלי ביותר) – “העיר התחתית” מאת היאשי פומיקו – ניכרת התרבות המערבית בדמותו, למשל, של כובע הבייסבול שנקנה לילד קטן – בנה של הדמות הראשית. הסיפור הזה דן באופן עמוק וישיר יותר מקודמו בקשיי השיקום של יפן ושל אזרחיה אחרי התבוסה במלחמת העולם השניה. הדמות הראשית, ריו, נאלצת לחזר על הפתחים ולמכור תערובות של תה על מנת להצליח לכלכל את עצמה ואת בנה כיוון שבעלה נמצא בסיביר וגורלו לא ידוע. אנשי תרבות המערב נחשפו ליצירות רבות ולסיפורים רבים שקשורים ב”ליקוק הפצעים” של אחרי המלחמה, ולכן לקורא המערבי קל יותר להבין את קשיי הגיבורה ואת הרקע שהביא לקשיים הללו.

בתיאור הסיפורים השתדלתי שלא לחשוף את הקונפליקט האמיתי הנמצא בהם, על מנת לא לפגוע בחוויית הקריאה, אבל אוכל לומר שבמרכז הסיפורים עומדים תמיד יחסים בין גבר לאישה או מוות או שניהם גם יחד. במובן הזה, הכותרת “מפגשים” בהחלט ראויה – בקובץ מתוארים מפגשים בין גברים לנשים, בין החיים למתים, בין התרבות היפנית לתרבות המערב, בין המסורת למודרנה ואפילו בין אדם לעצמו (ובראיון שערכתי עם העורכת והמתרגמת של הקובץ, אירית ויינברג, היא הוסיפה שהכותרת הזאת אמורה לתאר את המפגש של הקורא העברי עם סופרים שרובם לא תורגמו לעברית). 

“מפגשים”, אם כן, היא אנתולוגיה שמאפשרת הצצה לספרות היפנית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, לנושאים שהעסיקו אותה ולסגנונות כתיבה מעט שונים מהספרות היפנית המוכרת לקורא הישראלי. למרות השוני הסגנוני בין הכותבים השונים, ישנה “אסתטיקה יפנית” חמקמקה, שקשה להגדירה במילים, אך היא משותפת לכל היצירות שקשורות בתרבות היפנית, וזה כולל כמובן גם את הסיפורים המופיעם באנתולוגיה הזאת.

אז אם אתם מתעניינים בספרות יפנית ובתרבות היפנית, כדאי מאוד להשקיע את הסכום המגוחך של 24 השקלים ולרכוש את הקובץ במהרה. ואם, כמאמר השיר, אתם רוצים שישלחו לכם “שקט” בקופסה מארץ רחוקה, אני ממליץ להצטייד בחברים שגרים ביפן (או לפחות לנסות להזמין שקט יפני באינטרנט).

ציטוט נבחר:

טוקיו הייתה התגלמות של חיים מלאי צער. זה מה שחשבתי שאכתוב בפתיחת הסיפור, אבל משחזרתי לטוקיו גיליתי, שלפחות בעיניי, החיים בטוקיו התנהלו כרגיל, כאילו לא קרה כלום.

גרתי במשך שנה ושלושה חודשים בבית ילדותי בצוּגָרוּ, ובאמצע נובמבר השנה חזרתי עם משפחתי לטוקיו, אך הרגשתי כאילו חזרתי רק מטיול קצר של כמה שבועות.

“אחרי כל הזמן הזה טוקיו לא הפכה לטובה יותר או גרועה יותר, אופייה של העיר לא השתנה כלל. ברמה הפיזית כמובן חל שינוי, אבל ברמה המטאפיזית אופייה של העיר נותר כפי שהיה. כמו שאומרים, את הטיפשות רק המוות יתקן. קצת שינוי לא היה מזיק, אפילו כדאי היה שישתנה משהו.” כך כתבתי למישהו בעיר הולדתי. לא שאני עצמי השתניתי. לבוש בשכמיה מעל קימונו כותנה פשוט, הסתובבתי ללא מטרה בשכונותיה של טוקיו.

(מתוך “מרי קריסמס” מאת דזאי אוסאמו)

על הספר ברשת:

עמוד האנתולוגיה “מפגשים” באתר בוקסילה

ראיון עם אירית ויינברג – עורכת ומתרגמת האנתולוגיה “מפגשים”