דיוקן של חיה
טקסטים תרבותיים שונים שבמרכזם בעלי חיים מופיעים בספרו של דרור בורשטיין “תמונות של בשר”. אך, לא בכדי, קהלת ג פסוק כא מובא בספרו פעמיים: “מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.” בדומה לפעולה בטקסט המקראי, כך גם ספר זה: מנסה לשאול שאלה על מיקום. מיקומם של בעלי חיים.
שאלה זו נשאלת באמצעות פעולה של התבוננות – התבוננות בתמונות של בשר. הפרקים, רובם ככולם, מחולקים על פי חיות, וכוללים יצירות אמנות מתקופות ותרבויות שונות – החל מציורי vanits הולנדיים מסורתיים, עובר בתחריטי ציד בני תקופתו של אשורבניפל, אחד ממלכיה החשובים של ממלכת אשור, וכלה בציורי דגים וציפורים בני המאה ה-17 בסין. בצמוד לציורים, מצטט בורשטיין קטעי שירה וספרות, המעמיקים את התבוננותו.
התמונה הראשונה בה מתבונן בורשטיין היא תמונת טבע דומם של כבש מפורק שצוירה בידי גויא (1828-1746). כך הוא כותב: “בפינה צדדית למדי במוזיאון הלובר, באגף הספרדי, תלויה התמונה המכאיבה ביותר שראיתי במוזיאון הענקי הזה, ובוודאי אחת הכואבות שצוירו אי פעם. זו תמונה שהיא פצע גלוי, גוף-פצע…היא חוסמת את הרצון להתבונן, ויותר מזה: יש בה משהו עקרוני מאוד ביחס להתבוננות בציורים, הערת שוליים חריפה על המוזיאון כולו, על אמנות הציור בכלל” (עמוד 11). כך הוא מתחיל את המסע שלו, מסע שבמרכזו הפעולה האקטיבית של התבוננות, הסטה הפוכה של מבט – במקום מבט אל עבר חיה מתה, אל עבר תיאור בשר מסוגנן – באמצעותו מרכיב בורשטיין תמונה חדשה – דיוקן של חיה.
הפרק החזק ביותר בספר, בעיני, הוא הפרק העוסק בציורי בעלי חיים במסורת הסינית. בפרק זה מגיעה הפעולה הטקסטואלית של ההתבוננות לשיאה. מדוע? כיוון שבפרק זה אנחנו מביטים לראשונה ב”עולם של הרמוניה, של דיאלוג לא פולשני, של איזון בין מרחק וקרבה” (עמוד 118). הציור “ציפור מאינה על עץ עתיק” של הצייר הסיני באדא שנרן (1705-1626) הוא דוגמא נהדרת להתבוננות זו: הציפור המנקה עצמה על ענף עץ חולקת את חלל הציור עם דג, החולף בדרכה, עמוק במים, במעיין מפגש בלתי מוחשי של קיום – פשוט כך, שתי חיות, בהווייתן: “כך, אני מאמין, מציע לנו הצייר הסיני להתבונן בעולם החי: להניח לו לחלוף על פנינו, להיות. לא לשלוח אליו יד, ולא שיניים, אלא לקוד לו בנימוס. ובעיקר לא לנסות לאחוז בו, אלא להניח לו לחלוף, ולהניח לציור עצמו להיות חולף, מהיר, לא מנסה לתפוס את החיה” (עמוד 121). חיבורו של הציור למה שבורשטיין מגדיר כתפילת אשכבה לדרור מת, אשר כתב בשנת 1453 מורה הזן היפני איקיו, היא בעיני פעולת האמנות הגדולה של הפרק ושל הספר בכללו – שילוב הטקסט הופך את הקריאה לפעולה רגשית, בה היררכיות נמחות ודיוקן החיה הופך אנושי עד כאב:
“פעם גידלתי דרור צעיר שהיה יקר ללבי. לפתע, באחד הימים, הוא מת. חשתי צער חריף. קברתי אותו בלוויית כל הטקסטים היאים לאדם. בתחילה כיניתי אותו בשם ג’אקו-ג’ישה [‘הדרור בין הלוויה’], אך מאוחר יותר שיניתי את שמו לשאקו-ג’ישה [‘בן הלוויה של שקימוני’, כלומר בן הלוויה של הבודהא]. לבסוף, הענקתי לו את הכינוי הבודהיסטי סונרין [‘יער מכובד’]. ואני מנציח אותו במזמור הבא: גוף הזהב הבהיר שלו / חמישה מטרים אורכו / [שוכב בינות] / לעצי הסאל התאומים / בבוקר של / הנירוונה האחרונה שלו / משוחרר, חופשי ממעגל הסבל / אלף הרים – עשרות אלפים עצים – מאה פרחים באביב –”
הצער על מותו של בן לוייה, והחיבור של קיומו לממשות הטבע החי (אלף הרים, עשרות אלפי עצים, מאה פרחים באביב) היא מהות הפעולה של ספר זה.
ברצוני להוסיף ציטוט מתוך “העבד” מאת יצחק בשביס זינגר, שיכולתו להעמיד, כמו קהלת, את שאלת המיקום כשאלה מרכזית, נראים לי מתאימים לסיומה של ביקורת זו:
“השמים תכולים, ענוגים, ברוכי שמש; באוויר מתק דבש; כל פרח מדיף את בושמו. יד סתרים גילפה כל שיבולת, כל עלה עשב, כל צמח, כל זבוב ותולעת, כל פרפר מעופף וצבעי כנפיו שלו, כל ציפור וציוצה שלה. יעקב שאף שאיפות עמוקות. הוא עצמו לא ידע כמה נכסף אל המרחבים. העיניים התענגו על כל חלקת דגן, על כל עץ, על כל צמח. “הו, לו רק יכולתי לחיות חיי קיץ כל השנה ולעולם לא לפגוע לרעה בשום אדם!” מלמל כשנכנסה העגלה ליער אורנים, שנראה יותר כארמון שמימי. העצים היו כולם גבוהים וזקופים כעמודים, ועל צמרותיהם הירוקות נסמך הרקיע. על קליפות גזעיהם רטטו פריפות זהב, מטבעות, טבעות. האדמה, מרופדת בכרי טחבים וצמחים, הדיפה ריחות משכרים. באמצע זרם נחל רדוד. על הסלעים שבמים עמדו עופות שכמוהם לא ראה יעקב בהרים. נראה שכל יצור יודע מה לעשות כאן. אף לא אחד מהם לא הכעיס את הבורא”
(העבד, עמוד 113, הוצאת עם עובד)
____________
תמונות של בשר, דרור בורשטיין. עורכת: דנה פריבך-חפץ. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 135 עמ’, 72 ש”ח.
_______________________
את התמונות המלוות את הספר ניתן לראות כאן.
להרצאות של דרור בורשטיין עליהן מבוסס הספר ניתן להאזין כאן.
לעמוד הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד לחצו כאן.
***
נוגה אלמי-הנטקה, בת 36, חיה בתל אביב. למדה אמנות, למדה קולנוע וניהלה חנות של צומת ספרים. אבל יותר מהכל – קוראת. הכל נע משם.
השאירו תגובה