בקצרה (מתוך גב הספר):
חבורת תיירים בריטים נופשת בווילה בריביירה הצרפתית, לא הרחק מניס, ג´ו ג´ייקובס, משורר ידוע, אשתו כתבת המלחמות, בתם המתבגרת וזוג חבריהם הסוחרים בתכשיטים אקזוטיים. באחד הימים נגלית לעיניהם לפתע גופת אישה צעירה ויפה צפה בבריכה. אלא שללא ספק, האישה חיה. חיה ועוד איך. קיטי פינץ´ – בוטנאית מטעם עצמה שציפורני ידיה צבועות בירוק, מגיחה עירומה מהמים והופכת על פיה את חופשתם השלווה. מדוע היא שם? מה לעזאזל היא רוצה מהם? ומדוע אשתו של ג´ו מאפשרת לה להישאר?
בכתיבה אלגנטית ומינימליסטית, באירוניה דקה ובנימה אגבית כמעט, רוקחת דברה לוי מחומרים לכאורה בנאליים, יצירה ספרותית חתרנית, ייחודית ושוברת לב על אהבה, טראומה ואובדן, על הצורך לזכור והרצון לשכוח ועל הסודות מעוררי האימה שאנו נאבקים להסתיר – יותר מכל מעצמנו.
לשוב הביתה בשחייה, דברה לוי. מאנגלית: שרון קרמנר. הוצאת סאגה. 157 עמ’, 65 ש”ח.
על המחברת:
דברה לוי היא סופרת, משוררת ומחזאית בריטית מוערכת, ילידת דרום אפריקה. הרומן “לשוב הביתה בשחייה”, יצא לאור בבריטניה במהדורה מצומצמת. עם צאתו לאור, זכה הספר לביקורות נלהבות, העפיל לרשימת המועמדים הסופיים לפרס המאן-בוקר היוקרתי והפך באחת את מעמדה של לוי מ”סופרת של סופרים” – הידועה בעיקר בקרב חוגים ספרותיים ואינטלקטאליים – לאחת הסופרות הבולטות כיום בבריטניה.
דעתי:
דווקא בימים אלה, כששוק הספרים הישראלי מקרטע ונראה בדרך הבטוחה לאבדון, צצות עוד ועוד הוצאות ספרים קטנות ומיוחדות שמנסות לנצל את הואקום שנוצר ולהציע לקורא הישראלי ספרות מגוונת יותר (אפשר לציין הוצאות כמו זיקית, אפיק, בוקסילה ואינדיבוק שקמו בדיוק בשיא המשבר בשוק הספרים, ואולי בגללו). הוצאה נוספת שבחרה להצטרף בתקופה האחרונה לשוק הספרים האבדני היא “סאגה” – הוצאת ספרים קטנה שבראשה עומדות שלוש נשים (שרון קרמנר, ענת ויינשטיין ורונית ליברמנש) שמשמשות כלקטוריות, מתרגמות, עורכות, מגיהות וכמובן מוציאות לאור. על פי אתר ההוצאה, “סאגה” בוחרת להתמקד בתרגום כותרים שהמכנה הספרותי המשותף שלהם הוא “קולות עתירי גוונים חדשים; ספרים איכותיים שמרגשים אותנו ומסבים לנו הנאה”. מי צריך יותר מזה?
“לשוב הבייתה בשחייה” של דברה לוי הוא הספר השביעי שיוצא בהוצאת “סאגה” והראשון שיוצא לי לקרוא. שני זוגות בריטים (ג’ו – משורר מוערך, איזבל אשתו – עיתונאית מוערכת, לורה ומיטשל – סוחרי עתיקות) וילדה בת 14 (נינה – בתם של ג’ו ואיזבל) מגיעים לבית הנופש הקבוע שלהם בכפר קטן בריבירה הצרפתית, סמוך לניס. הם מגלים בחורה עירומה בבריכה הצמודה לבית ומסתבר שהיא טעתה בתאריכי החופשה שלה, או לפחות כך היא טוענת. כיוון שהמלונות באיזור נמצאים בתפוסה מלאה, איזבל מזמינה אותה לישון בחדר הפנוי שנמצא בבית הנופש, והבחורה – שמה קיטי פינץ’ – מסכימה. הצטרפותה של קיטי מפרה את שיווי המשקל העדין והמדכא ששרר בין הדמויות השונות. היא מתחברת לבת הצעירה נינה, מתנכלת למיטשל – סוחר העתיקות השמן – ורודה בו על החיבה שלו לציד, ובעיקר חודרת תחת עורו של המשורר ג’ו, שההערצתה אליו היא למעשה הסיבה האמיתית שבגינה הגיעה לבית הנופש.
הכתיבה של לוי קולחת, חדה ואוורירית, כך שהספר נגמע במהירות ומתפתח כראוי עד לסיום דרמתי ומשמעותי. ובכל זאת, בשלבים רבים של הקריאה הרגשתי שהתחכום והחדות של לוי מקשה עלי להתחבר לדמויות. יש איזשהו ניכור בין הקורא לדמויות, אלמנט שאולי כיוונה אליו לוי, אך התוצאה שלו היא תחושת מרירות מסויימת גם כלפי הספר עצמו. כמו ברומן של ג’יי קיי רולינג למבוגרים – “כסא פנוי” – גם כאן ישנה סביבה סגורה ובלתי משתנה (אצל רולינג מדובר בעיירה אנגלית קטנה, וכאן בשטח שמשתרע בין בית הנופש לטיילת של העיר ניס) כשהמחברת מתמקדת בכל פעם בדמות אחרת ומספרת את נקודת מבטה, מבלי שתהיה דמות אחת ראשית ועגולה שהקורא יבין את ההתרחשויות דרכה.
אלמנט אחר בכתיבה של לוי, שאותו דווקא כן חיבבתי, הוא ההתמקדות שלה בריחות, צבעים ועצמים שונים, וקישור שלהם לדמויות. קיטי, שהיא בוטנאית במקצוע ובחורה לא יציבה נפשית, מקושרת שוב ושוב לעירום, ללק הירוק בציפורניה, ולרעמת תלתלי הנחושת שלה; למשורר ג’ו יש קשר אובססיבי עם העט הנובע שלו, והוא גם מזליף בושם מיוחד שרוקחת בעבורו מומחית בשמים משוויץ; איזבל, העיתונאית החוקרת שמרבה להסתובב בעולם, מקושרת שוב ושוב עם דבש וחלת דבש; מיטשל אובססיבי לגבי אוכל (הוא מאוד שמן), כלי נשק עתיקים ולכידת עכברים; וכך הלאה עם הדמויות האחרות.
“לשוב הביתה בשחייה” (שם נהדר בפני עצמו), אם כן, הוא ספר מעניין, קריא, מתוחכם ולעתים גם משעשע, אך במידה מסוימת התחכום והחדות שלו נמצאים בעוכריו ויוצרים ניכור אצל הקורא כלפי הדמויות וכלפי הסיפור כולו. אם אפשר לרדד ולפשט את הטיעון, אוכל להגיד ש”חסרה נשמה” בסיפור, על אף שהוא מתייחס להלכי נפש מורכבים, שרוב הקוראים יוכלו להזדהות איתם.
סוף הדבר מאת הסופר טום מקארת’י שמובא בסוף הספר, מסביר את הבחירות של לוי, ואת הייחודיות הסיפורית שלה. יכול להיות שהוא צודק ומה שנתפש אצלי כניכור, הוא למעשה ניתוח מעמיק של הנפש האנושית. כך או כך, אני רוצה להחמיא להוצאת “סאגה” על הוספת סוף הדבר הקצר והממצה של מקארת’י (עמוד אחד), שמאפשר לקורא להיזכר במוטיבים שהופיעו בעלילה ואולי הוא לא ייחס להם חשיבות יתרה.
אם כן – למרות היחס האמביוולנטי שלי לספר של דברה לוי, אני שמח שקראתי אותו והתוודעתי דרכו להוצאת סאגה ולספרות הבריטית העכשווית. אוריאל קון ושירה חפר מהוצאת “זיקית” מתלוננים שוב ושוב על הקבעון של המו”לים הישראלים ברדיפה אחרי רבי מכר עולמיים וקלאסיקות נדושות; לפי קטלוג הספרים של “סאגה”, נראה ש”זיקית” לא לבד, ובאמצעות ההוצאה הזו, הקורא הישראלי יכול להיחשף כעת לפחות לספרות הבריטית העכשווית (הספר הקודם של ההוצאה – “מתאגרף, חיפושית” של נד באומן – זכה לביקורות חיוביות בעיתונים).
עם הפריחה הזאת של הוצאות קטנות ואיכותיות אולי בכל זאת יש עתיד לשוק הספרים הישראלי. אולי אפילו שוק הספרים הזה יצליח לנווט את עצמו לחוף מבטחים ולא יצטרך, כמו הנבואה של קיטי פינץ’, “לשוב הביתה בשחייה”.
הלוואי.
ציטוט נבחר:
“החיים האלה שווים משהו רק מפני שאנחנו מקווים שהם ילכו וישתפרו ושכולנו נגיע איכשהו הביתה בשלום”.
על הספר ברשת:
אני אוהבת איך שאתה מציג את הדברים, מאוד בהיר ומאוזן. ניכור זה לא בשבילי אז לא ארוץ או אשחה לקרוא, אבל שמחתי להיזכר בקיומה של סאגה המעניינת. (לא בטוחה שאנשי זיקית היו מסכימים לקישור שעשית, אגב…). תודה!
נכון. וחוץ מזה, גם היהדות של המשורר היא זנב עלילה שנשאר די פרום, אני חושבת שאפשר היה להפיק מזה יותר. בריכה היא רקע מעולה לסיפורים טובים – אם ייצא לך לקרוא סיפור קצר של ג’ון צ’יבר שנקרא “השחיין” – אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים בהם נתקלתי אי פעם, וגם הסיפור של דיוויד פוסטר וואלאס על נער שמטפס למקפצה בברכת השחייה הוא סיפור מצויין מאד.
משהו שראיתי עכשיו בהקשר של “השחיין” של צ’יבר
http://www.newyorker.com/books/page-turner/cheever-swimmer-manhattan-edition
מגניב, ועוד יותר מגניב שזו אישה. אם היא הייתה עושה את זה בארץ סביר להניח שהייתה חוטפת מחלת עור/דלקת בדרכי השתן וכיו”ב. אגב, נעשה סרט על פי הסיפור של צ’יבר, בכיכובו של ברט לנקסטר.