סיפור קצר: “קרטחנה” מאת נאם לה

מתוך “סיפורים קצרים”,  נאם לה. מאנגלית: יצהר ורדי, הוצאת “ידיעות ספרים”, 302 עמ’, 88 ש”ח.

 

***

 קָרטָחֵנַה

בקָרטָחֵנַה, אומר לואיס, החוף אפור עם שחר. הוא מצביע על הקנה של רובה האוויר שלו כשהוא אומר את זה, אפור כמו פלדה, הוא אומר. הוא מחייך. החול לבן, הוא אומר, כמו אלֶה, מתופף על שיניו. וכשהשמש זורחת מימינך, שמע, זאת התפוצצות בהילוך אִטי כמו בסרטים, הבזק דֶלֶק עצום ואז המים נוצצים באפור וכתום ואדום. לואיס הוא זבלן רציני, זה ברור, אבל הוא יודע לדבר והאמת היא שהוא היחיד מכל הגָגָ’דָה שלנו שהיה בקריביים. שהיה בקרטחנה.

והבחורות? שואל אדוארדו.

לואיס מסיט לאחור את שערו השחור, השמנוני. הוא יודע שנחכה לתשובה שלו. הוא המבוגר ביותר מבינינו (מלבד קלאודיה שלא נחשבת, כי היא בחורה), והוא סיפר את הסיפור הזה כבר הרבה פעמים, בשמחה.

הבחורות, הוא אומר. הוא מסתכל עלי, מה שנכון לעשות – הוא מפגין כבוד. שנינו מגחכים יחד לנוכח הילדותיוּת של אדוארדו.

לא, אומרת קלאודיה. הדייגים. תספר לנו את הקטע…

הוא משתתק. לואיס גידל שפם שנראה כאילו צויר בפחם רטוב, ועכשיו הוא מחליק אותו בין האצבע לאגודל. אני נזכר בשוּרה מסרט.הבחורות, אומר לואיס, מתעלם מקלאודיה, הבחורות שם הכי טובות בקולומביה. הן לובשות חצאיות עד כאן, כמו ב‑MTV, ומגפיים עד כאן וזה לא כמו באזורים הכפריים, ששם האָאוּטוֹדֶפֶנסָס יירו בהן בגלל דבר כזה. הן יותר גבוהות ולבנות ויש להן שיניים מקסימות ואפשר לדבר איתן על דברים אמיתיים. זה עולם אחר.

עם השפם הזה, אני אומר, אתה נראה כמו הומו אוכל חרא. אדוארדו מתמוגג מצחוק. ואתה זה שיחטוף כדור בגלל השיער הארוך שלו.

לואיס מתעלם ממני. הוא מדבר לאט. בקרטחנה, הוא אומר, שום דבר לא דומה לכאן.

אנחנו חמישה, כולל קלאודיה, ואנחנו בדרך העירה בשביל לסגור איזה עניין בשביל לואיס. חוץ ממני ומלואיס ומקלאודיה ומאדוארדו נמצא איתנו גם פדרו הקטן, שהולך אחרון עם ידיים בכיסי המכנסיים הקרועים שלו ובעצם מלטף לעצמו את הביצים. זה כבר לא מצחיק אפילו.

לא ראיתי אף אחד מהם, מלבד קלאודיה, כבר ארבעה חודשים. קלאודיה – היחידה מהם שיודעת איפה אני מתגורר – סיפרה לי אתמול על העניין הזה. לא רציתי לבוא אבל היא אמרה לי כמה לואיס מתעקש.

הם נראים צעירים מכפי שזכרתי. רק פדרו גדל – הוא נראה כאילו תפסו אותו בשיער ומתחו אותו בחמישה סנטימטרים. אני מחכה שהוא ייגש אלי ואז אני אומר לו, אֵיי, אתה כבר כמעט גבר!

תשאל אותו אם כבר יש לו שיער על הפיפי, אומר אדוארדו.

פדרו לא מוציא את הידיים מהכיסים ולא מגיב.

רואה? אפילו עכשיו הוא ממזמז את עצמו!

די כבר, אומר לואיס. הוא נשמע לא מאופס. קלאודיה מחייכת לעצמה. אני מסיט את מבטי ממנה.

בשביל העניין הזה שם דרושים יותר אנשים, אבל מהגָגָ’דָה הישנה שלנו, מהגרעין הקשה בכל אופן, הלכו שלושה חברים. קרלוס נורה בגרון מול פּארקֶה דֶל פּוֹבְּלאדוֹ. זה היה בלילה, והוא מכר בָּסוּקוֹ לקראקֶרים כשהחבר’ה העשירים הגיעו בג’יפ הצהוב שלהם והורידו אותו. סָלֶסיוֹ הצטרף לאחיו הבכור במיליציה המקומית, ושלח להם תמונה שלו בכובע גרב, עם עוזי ובֶּרֶטָה אפס‑ארבעים‑וחמש. אפשר היה לראות את צורת החיוך המטופש שלו מבעד לכותנה השחורה.

והיה הֶרנַנדוֹ. אני לא רוצה לחשוב עכשיו על הרננדו.

אנחנו עוצרים בגבול הבּאריוֹ שלנו, הרובע שלנו במזבלה שבתחתית הרכס. תעלת מים צרה עוברת בין ההריסות. פדרו וקלאודיה נכנסים לתצפית בלי להוציא הגה. לואיס ואדוארדו מפשקים רגליים משני צדי התעלה הבוצית, ומסלקים את הקרטון המרקיב ואת פסולת הפלסטיק. תוך זמן קצר הם חושפים את ספסל הניילון שגנבנו, לפני כמה חודשים, מאיזה אוטובוס. הם מטים אותו קדימה וחושפים את מנהרת הבטון הגדולה שלתוכה זורמים המים. אני עומד על המשמר כשהם זוחלים, זה אחרי זה, לתוך החור.

זאת אחת הזוּלוֹת הישנות שלנו. המיקום שלה ידוע רק לחמישתנו. לכאן מתנקזים בעיקר מי גשם, אבל הריח הוא של צינור ביוב. אני שמח שחשוך עכשיו.

שם, אני אומר.

אדוארדו ופדרו הולכים לפי הסימן שלי, מנווטים באמצעות האור הכחול של הטלפונים הסלולריים שלהם. על מדף בגובה מותן הם מקלפים כיסוי עבה, אטום למים, ופדרו משמיע צעקה ואז משתתק. הצליל מהדהד בין דופנות הבטון הרטובות.

לואיס מחייך. חזרתם אחרי ארבעה חודשים, הוא אומר, ואתם כבר חושבים שיש לכם ביצים של כלב. הוא מחייך חיוך עצום. הם שלך?

ברור, אני אומר.

רימוני יד, הוא אומר ומרים אותם, שוקל אותם בידו כאילו היו פירות. AR‑15 חדש. ואלה?

גְלוֹק תשעה מ”מ. עכשיו אתה יכול להיפטר מהאפס‑שלושים‑ושמונה שלך.

שמעתי שהאפס‑ארבעים‑וחמש עדיפים.

הם נראים כמו אקדחי צעצוע, ממלמלת קלאודיה מתוך החשכה.

נו, אומר לי לואיס, עדיין מחייך. נו, נו. אֶל פּאדרֶה הוא איש נדיב.

חוץ מה‑G3 של לואיס אנחנו לוקחים קוֹלְט אחד ושניים מהאקדחים. מכיוון שזאת משימה של לואיס אני לא שואל אם זה כוח אש מוגזם או דווקא בלתי‑מספיק. פדרו הוא עדיין ילד, והוא יסחב את שק הכדורים. הוא התעקש להביא כמה רימונים. לְמקרה שֶׁ, הוא אמר.

למקרה שֶׁמה? לועג אדוראדו. למקרה שהיעד מסתתר בתוך טנק של כוחות המהפכה החמושים?

כבר מתחיל להחשיך כשאנחנו מגיעים סוף‑סוף לשכונה הנכונה. אנחנו נמצאים בשטח עוין, ואני לחוץ כי זאת השעה הכי גרועה לזיהוי של יעד. אני גם מבואס מלואיס, שעשה עיקוף כדי לבדוק אי‑מיילים. לואיס מבואס ממני כי אמרתי לו שיכולנו לעלות לאוטובוס טרנטה והוא אמר, לא, פּוּטוֹ, הם לא נוסעים לשם, ואז, ממש באותו רגע עבר אוטובוס ירוק כזה וכמעט דרס אותנו ברחוב הצר. וכולנו מבואסים מאדוארדו, שעלה על ערמה טרייה שאיזה כלב השאיר.

אתה בטוח שעשית תחקיר? אני שואל את לואיס.

לך תזדיין, הוא אומר. אולי אין לי תפקיד רשמי אבל אני לא ילד.

והיעד לא מאובטח?

תקשיב לעצמך ולדיבור המלוקק שלך, אומר אדוארדו. היעד לא מאובטח?

תחת השמים המאפילים נמס הכול לצורות של חוּם ואפוֹר. אנחנו עוברים בניינים מִלבֵנים, בלוקים, עץ ופלסטיק. פרצופי האנשים נבלעים בחומר שבתיהם עשויים ממנו. ילדי רחוב מפשפשים בצדי הדרכים, מחפשים מזון, כמה מהם שואפים את הסָקוֹל הצהוב‑הבהיר מתוך שקיות סוּפר – עיניהם פקוחות למחצה, חייתיות, לא ממצמצות. אנחנו עוברים על פני דוכנים נטושים, מריצות חצי מלאות, מלונות‑שעה מפוקפקים, ואז נגמרים הבתים ואנחנו מגיעים למסילת ברזל נטושה שעוברת על שפת מצוק. אנחנו חוצים את הפסים ומביטים למטה. הכביש יורד תלול לתוך ערוץ, והערוץ מלא בקני במבוק צפופים וביריעות ברזנט קרועות ובמאות קופסאות. זה המקום. הטוּגוּריוֹ, שכונת העוני, עיר הקרטון.

אנחנו רואים כמה תושבים, אבל הם לא דוחפים את האף. אנחנו הולכים בין תעלות חשוכות לכיוון הפינה הצפון‑מזרחית. צללי פרצופים נעים מאחורי נרות ומנורות גז. לואיס מרים את האצבעות לשפתיים ומצביע על צריף שנמצא בקצה הסמטה. הוא נע קדימה, שפוף. אור גז צהוב זוהר מאחורי המרווחים בקרטון. כשאני מתקרב אני רואה גבר שחור שוכב על הגב, לועס דוֹנאט אדומה מצופה באבקת סוכר. לואיס נכנס ותופס אותו בשיער והופך אותו על הבטן. אם זה האיש הנכון, אז לואיס עשה תחקיר מושלם. היעד נראה מבוגר יותר מכולנו – אפילו מקלאודיה, שכבר סוגרת שש‑עשרה. עורו השחור כהה יותר משלי ונוצץ מזיעה לאור הגז. סביב הפה שלו עדיין דבוקה אבקת סוכר. לואיס מניח את המגף שלו על הלחי של היעד ובאותו זמן מכניס יד למכנסיים ושולף את הנשק. הוא מעקם את הפרצוף כשהמחסנית נתקעת לו בגומי של המכנסיים – זאת אחת הבעיות המוכרות של ה‑G3- טעות של טירונים. אדוארדו ירד על הברכיים ועכשיו הוא מצמיד את הרגליים של היעד לרצפה.

מי זה הבנזונה? שואל לואיס. הקול שלו גבוה ומתנשם כמו תמיד כשהוא מתלהב.

אתה, פּוּטוֹ, מצייץ היעד. השפתיים שלו מתאמצות לירוק, אבל לא מצליחות.

קלאודיה נכנסת ומשתופפת. אין כאן מספיק מקום לעמוד. כולנו מזיעים מחום מנורות הגז. לואיס מצליח סוף‑סוף לנתק את הרובה מהמכנסיים, והוא מצמיד את הקנה לארובת העין של היעד.

להרוג אותו מהר? הוא שואל. הוא מסתכל עלי. גם קלאודיה ואדוארדו מסתכלים עלי. פדרו עומד על המשמר בקצה הטוּגוּריוֹ.

לרגע אני נבהל. חיסולים אף פעם לא היו עניין של הגָגָ’דָה, אלא אם המצב השתנה גם בקטע הזה בארבעת החודשים שנעדרתי. אולי הם מנסים להרשים אותי, עכשיו כשיש לי תפקיד במפקדה. ואולי זאת הסיבה שהם ביקשו ממני לבוא איתם.

להרוג אותו מהר? לואיס שואל שוב. קולו לחוץ – הוא נשמע כאילו הוא ממש דורש ממני תשובה.

מה הוא עשה?

לואיס שותק. הוא מרים את הרובה ופוסע שני צעדים הלוך, שני צעדים חזור, רכון תחת תקרת הקרטון. היעד מרים את ראשו מהעפר ומביט סביבו בפעם הראשונה. הוא רואה את אדוארדו, שמחזיק את רגליו, ואת קלאודיה, ואז את לואיס. הוא רואה את ידו של לואיס רועדת על שמורת ההדק.

הוא עשה הרבה דברים, אומר לואיס. אבל הוא קרא לאימא שלי כלבה בת כלב.

אני בכלל לא מכיר אותך, אומר היעד. הוא מסתובב אלי. ואני “נקי”. תשאלו כל מי שאתם רוצים.

אני מציץ בלואיס, שפותח את הפה.

היעד עוקב אחר מבטי ואז פונה שוב ללואיס. כשהוא מדבר, הקול שלו נמוך וערמומי. מה אתה עושה? הוא ממלמל. פרצופו מבהיק באור הגז. כולנו יודעים שאתה לא סיקאריוֹ. אתה לא רוצח בשביל כסף.

לואיס מתנשם בכבדות ותופס את ה‑G3 בשתי ידיים ותוחב את הקנה לפיו של היעד. אני יכול לשמוע את פיית המתכת נוקשת בשיניו.

עכשיו תשאל אותו מי כלבה בת כלב, אני אומר. אני מגלה שחזרתי ארבעה ימים אחורה, לפרצוף השלֵו מול הקנה של הגלוֹק שלי. תבקש ממנו להגיד לך את זה. רוק מתחיל לנזול מפיו של היעד ומַווריד מיד.

אני אגיד לך, מחרחר היעד, כל מה שתרצה! הוא כבר לא קשוח. לא סוֹלְדאדוֹ, זה בטוח. הוא בולע את המילים כי הוא לא יכול לסגור את פיו – השפתיים נעות כמו השפתיים של האימא הדֶּמֶנְטִית של קלאודיה. בבקשה, הוא אומר.

אתה לא קולט? צועק לואיס. זיעה נוטפת משולי שערו.

היעד, פיו פתוח, מניד את ראשו על הקרקע. אני מצטער, הוא גונח.

למה אתה מצטער? אני לא רוצה שתגיד מה שאני רוצה שתגיד!

כולנו מתבוננים בלואיס.

אני רוצה שאתה תרצה להגיד את זה.

בסדר, גבר.

בסדר?

בסדר, גבר.

מה אתה מתכוון לעשות? הוא מסיט את הרובה מפיו של היעד ודוחף את הקנה ללחיו.

אני מתכוון להגיד מה שאתה רוצה…

לואיס מעקם את פרצופו יותר ויותר.

זאת אומרת, אני מתכוון לִרצות להגיד את זה, זאת אומרת…

“מה אתה?” לואיס מתפרץ.

נדרשת ליעד שנייה כדי להבין. אני כלב בן כלב, הוא אומר.

איזה מין כלב?

כלב. כלבה. כלבה בת זונה מטונפת עם פרעושים.

מה עוד?

אני כלב מכוער, זאת אומרת מפגר, שנראה כמו עכברוש חולה שמסריח כמו חרא…

אתה גם אוכל את החרא שלך, כן?

לואיס נשמע לרגע כמו מאפיונר בסרט אמריקאי שראיתי לא מזמן בעיר. אפילו הבוז שעל פניו מזכיר אותו.

כן, כן. היעד מושיט את ידו לפיסת דונאט שמוטלת ליד פניו, משפשף אותה בעפר ואז תוחב אותה לפיו. קלאודיה מסבה את מבטה. מוזר, הדברים שבנות מסוגלות לסבול והדברים שלא.

ממרחק מגיע צלצול פעמונים. אני ניגש לסדק בקרטון כדי לבדוק מה עם פדרו. כעבור רגע הוא מטלטל את ראשו וקורא בקול גבוה, משאיות דלק.

לואיס אומר, מה עוד?

פיו של היעד מלא עפר, והוא אומר, אני כלב שאוכל את החרא שלו, ושותה את השתן שלו, ו… ו…

אבל הוא לא מצליח להתיר את סבך המילים כי באותו רגע לואיס מרים את ה‑G3, מסובב אותו והולם בקת האלומיניום בראשו של היעד. נדמה לי שאני שומע צליל של היסדקות. להרף עין לואיס נראה מופתע, ואז הוא מנופף באצבעו מצד לצד כמו הורה שנוזף בילד.

יש לך מזל, פּוּטוֹ, הוא אומר, שהחברים שלי רחמנים. הוא יורק על הרצפה ליד הראש המדמם. אבל בפעם הבאה הם לא יהיו כאלה רחמנים.

שברת לו את הראש, אומרת קלאודיה. הוא לא יכול לשמוע אותך. היא מתרוממת קצת וניגשת ליעד – ברגע הראשון נדמה לי שהיא רוכנת מעליו כדי לבחון את הפצע – ואז היא עושה משהו מבהיל: היא מתרוממת ובועטת בו, חזק, בחזה. אדוארדו קם על רגליו ועושה כמוה. אנחנו יודעים שהיעד עדיין חי כי כפות רגליו מפזזות בתגובה.

לואיס מצביע על היעד עם ה‑G3, ואז אומר לי, אתה בטוח?

כולם מסתכלים עלי. פניהם סמוקות ומלאות באור הצהוב החמים. זה מוזר, אני חושב – הנכונות שלהם להרוג – כי למיטב ידיעתי, איש מהם מעולם לא עשה את זה. הפעם זה עניין אישי.

כשאנחנו יוצאים, לואיס מרים שקית פלסטיק שבתוכה שתי דונאטס עם זיגוג ירוק וצהוב. בשביל פדרו, הוא מסביר בקול צרוד. הוא אוהב את החרא הזה.

בחוץ כבר מאיר היום. בתחנת האוטובוס אני שואל את לואיס שוב מה האיש עשה.

משלוח של בָּסוּקוֹ, הוא אומר. או מריחואנה. לא זוכר.

חשבתי שדיברת על מִשחק פוקר, אומר אדוארדו.

תסתום, אומר לואיס. תסתום, פושטק שמן.

 

קוראים לי חואן פּאבְּלוֹ מֶרֶנְדֶס, ובמשך ארבעה ימים הסתתרתי בדירה של אימא שלי. אנשים קוראים לי רון כי כשהייתי ילד שתיתי, בתור אתגר, מנה של רום – “רון דה מֶדֶגִ’ין” – ואז עוד אחת, ולא הקאתי.

אני סיקאריוֹ, רוצח שכיר, מחסל. אני סיקאריוֹ כבר ארבעה חודשים למרות שהמפעיל שלי, אֶל פּאדרֶה, אומר שבעצם אני סוֹלְדאדוֹ, חייל, שנלחם מתוך מניע. אז אין מניע חוץ מהידיים שלי שהרגו ארבעה‑עשר אנשים לפחות, ואולי עוד שניים. לכן אֶל פּאדרֶה נותן לי מקלט בטוח בַּבּאריוֹ שבו אני גר לבד, והוא משלם לי 800,000 פזו בחודש ועוד 300,000 על כל חיסול. לפחות 400,000 מהכסף הזה הולך כל חודש לאימא שלי, שמתפללת לאל שלה בגלל העבריינות שלי אבל משתמשת בכסף הזה לתרופות שלה ולבגדים ולטלוויזיה בכבלים ולא שואלת שאלות.

הם קוראים לזה תפקיד במפקדה, כי הסיקאריוֹ תמיד מחכה ליד הטלפון. במֶדֶגִ’ין זה נחשב מאוד לקבל תפקיד במפקדה.

למפעיל שלי קוראים חָוויֶיר – אני לא יודע מה שם המשפחה שלו, כי כולם מכירים אותו בתור אֶל פּאדרֶה. בחיים לא פגשתי אותו. אומרים שהוא איש גדול עם עור בהיר, בן עשרים וחמש לפחות. אומרים שהוא המפעיל היחיד במֶדֶגִ’ין שרשאי להחזיק צבא פרטי. אני לא ממש יודע בשביל מי הוא עובד, אבל לפי דפוס החיסולים שהוא מזמין ברור שזה קשור לסמים.

לאֶל פּאדרֶה יש מוניטין של איש חזק. אומרים שכשהוא היה רק בן שש הוא שכב מתחת למיטה כשאנשי הגרילה באו בלילה ורצחו את אבא שלו, ואז אנסו את אימא שלו ודקרו אותה למוות. לפי הסיפור הזה הוא חרת בזיכרונו את כפות הרגליים של הרוצחים ואת הקולות והריחות שלהם ואיתר אותם ונקם את נקמתו, אחד‑אחד. לפי הסיפור הזה הוא הרשה לכל אחד מהם תפילה אחרונה ואז, ממש באמצע, הוא שלף סכין וחתך להם את הגרון מאחורה. בגלל העניין הזה עם התפילה קוראים לו אֶל פּאדרֶה.

אבל הסיפור האמיתי הוא על איך שהוא ראה, לפני עשר שנים, חבר שלו מחסל את הבַּלָּם אֶסקוֹבּאר בגלל הפשע הנורא שביצע – גול עצמי לנבחרת שלו באליפות העולם. לפי הסיפור הזה הוא רצח אחר כך את החבר הזה בגלל כמה טיפות משקה שנשפכו עליו. אז מילא לרצוח סיקאריוֹ נודע לשמצה, אבל לעשות את זה בגלל פגיעה טיפשית בכבוד – נקמה על שטות – זה כבר דבר נורא. אומרים שהוא הרג כבר מאות אנשים.

אני עובד בשביל אֶל פּאדרֶה כבר ארבעה חודשים ואני סיקאריוֹ טוב, סוֹלְדאדוֹ נאמן, ובחיים לא אכזבתי אותו עד לפני ארבעה ימים. לפני ארבעה ימים הייתי אמור לחסל מישהו, ולא חיסלתי. ברור שהסיבות שלי לא מעניינות אותו.

כרגיל בינינו, הוא התקשר לטלפון הסלולרי שלי למחרת כדי לאשר ביצוע.

בּוּאֶנוֹ, אמרתי. קמתי ויצאתי מהבית כדי שאימא שלי לא תוכל לשמוע. בחוץ אמרתי לו, לא הצלחתי למצוא את היעד.

הטלפון השתתק. לא הצלחת למצוא אותו, הוא אמר. קולו היה רך, כאילו החל להחלים משפעת. אולי המידע היה מוטעה. זה קורה לפעמים… שהמידע מוטעה.

היה לי יום שלם לחשוב, אבל לא הצלחתי למצוא תירוץ יותר טוב.

אמרתי, אולי הכי טוב לחכות עד יום ראשון. שנינו ידענו שיום ראשון הוא היום הכי טוב, כי היעד נמצא בדרך כלל בבית.

היית אמור לעשות את זה אתמול.

לא הצלחתי למצוא את היעד, שיקרתי שוב. אולי הוא יהיה שם ביום ראשון.

עד היום עדיין לא נפגשנו. נכון, רון?

נכון, אדוני.

אתה סוֹלְדאדוֹ טוב, הוא אמר. נראה לי שהגיע הזמן שניפגש. השבוע, נראה לי.

כן, אדוני.

אתקשר אליך בנוגע לפרטים.

כן, אדוני.

אני לא ילד, עִם חלב על השפתיים. אני סוגר כבר ארבע‑עשרה וחודשיים. אני יודע איך זה עובד. שלא אמור להיות קשר בין סיקאריוֹ למפעיל שלו. אני מבין שקיבלתי זימון.

 

כשאני חוזר מהעניין עם לואיס וכל השאר, אני רואה שאימא שלי יושבת בחדר החשוך שלה ורואה טלנובלה אמריקאית. בזמן שאני סוגר את הדלת הראשית אני סורק במהירות את הרחוב.

אני מדליק לה מנורה. בשטף האור הצהוב אני רואה שהיא עדיין מאופרת ולבושה בגדי היציאה. לרגע אני מביט בה מביטה במסך. היא לא ממצמצת. הריכוז שעל פניה מרגיע.

החברה שלך התקשרה, היא אומרת בלי להסב את ראשה מהטלוויזיה. מַקלֵט גדול, ארבעים אינץ’ של “סוני”, והיה במצב כמעט חדש כשקרלוס מכר לנו אותו.

קלאודיה?

רשמתי הכול, היא אומרת ומחווה בראשה לכיוון לא ברור. על המרקע, אישה לבנה בעלת שפתיים גדולות מחבקת את זרועותיה ובוכה. אני לוקח את ידה של אמי ומביים נשיקה אבירית, כמו שראיתי בסרטים ישנים. נודף ממנה ריח של דגים ולכה לציפורניים.

הוֹ דארלינג! אני אומר באנגלית, בקול גבוה. חִזרי אלי כי אני… אֶמְבְּרָסאדָה – עם ילד בבטן מרומן סודי! את החלק האחרון אני אומר בספרדית כדי שהיא תבין.

היא מהסה אותי ומסמנת לי להסתלק. ואז, כשמתחילות הפרסומות, היא מסובבת טיפה את ראשה לכיווני ושואלת, נראה לך שאני צריכה לצבוע ליותר בלונדיני?

למה שתרצי דבר כזה, אמי היקרה?

לא יודעת, היא אומרת. אולי ככה איראה צעירה יותר.

צעירה יותר? את כבר נראית צעירה. אנשים ברחוב לא מאמינים שאת אימא שלי. הם חושבים שאת אחותי. אימא שלי כבר שמעה את זה בעבר, ובכל זאת, פניה קורנות. אני ממשיך: הם שואלים, זאת אחותך? ואני אומר, אתם צוחקים?

טוֹנטוֹ! היא קוראת. אני הולך למטבח להביא פָּנֶלָה מהסיר הגדול. אתה צריך ללמוד מהחבר שלך, חַוְויֶיר, היא קוראת אלי.

חַוְויֶיר?

אני מרגיש את הבטן שלי מתכווצת, כמו ההתכווצות שמרגישים כשנכנסים לחדר עם נשק טעון והיעד לא שָׁם. ואז אני אומר לעצמי, כמה טיפשי מצדי שאני מופתע.

הוא נשמע מנומס בטלפון. מי זה החבר הזה? הוא אמר שיש לך מזל עם אימא כמוני.

זה מה שהוא אמר.

אני מוסיף חלב לפָּנֶלָה ומגיש לה גם קרקרים.

אנחנו צריכים עוד נרות, היא אומרת בפיזור נפש. אומרים שהלילה שוב תהיה הפסקת חשמל.

מה עוד הוא אמר, חַוְויֶיר? אני שואל ומניח את המגש, אבל הפרסומות הסתיימו ואימא שלי שוב שקועה בטלנובלה שלה.

אני מרים את נייר המכתבים שליד הטלפון. היא כתבה את הכתובת בכתב ידה הגדול והילדותי. הכתובת לא מוכרת לי. לרגע אני שוקל לומר לה לכבות את הטלוויזיה ושוב להתחיל לארוז, אבל אני יודע שכבר מאוחר מדי. התקווה היחידה שלי היא לפגוש אותו הערב. אני מכניס את הפתק לכיס, והלב שלי הולם בום‑בום‑בום בגלל מה ששמעתי כרגע. אני מתכופף מעל הכיסא כדי לנשק לה את המצח.

אני יוצא ותופס אוטובוס לאַאוּרֶס. קלאודיה גרה בבית הבטון שצבוע בכחול, באמצע העלייה.

כשאני נכנס היא מסבה את פניה מהחלון הגדול ואומרת, בּוּאֶנַס נוֹצֶ’ס, גוּאפּוֹ. ככה היא קוראת לי: חתיך. עכשיו אני כבר יותר רגוע. אוויר הערב צינן אותי. קלאודיה ניגשת ומרימה את ידה וכמעט נוגעת בפני, אבל אז היד צונחת. היא יודעת שאני לא אוהב שנוגעים בי באזור הראש.

בוא נלך לפארק, היא אומרת, כאילו בשאלה.

אני מהנהן. אני מסתכל עליה. חלל החלון שמאחוריה גדול מגופה, ובחושך שמשתרע שם יש יופי מסוים; נדיר למצוא בעיר חלון שאינו סגור ברשת או סורגים. מאחורי החלון יורד מדרון תלול של עשרים מטר לתוך ביצה של אבנים ופסולת.

אנחנו מטפסים יחד על הגבעה. אוויר הערב קר ונקי. אני לא מפסיק לחשוב על החלון של קלאודיה, עם הזכוכית שמילאה אותו עד שיום אחד אימא שלה חזרה מהשוק, משכה את השמשה יותר מדי בכיוון הלא‑נכון עד שהצירים נשברו, טיפסה על אדן החלון ועמדה שם זקופה ואז קפצה למטה. היא הצליחה להשחית רק מחצית מגופה.

אנחנו מגיעים לפסגה. חשוך. מאז שהראיתי את המקום הזה לקלאודיה היא מתייחסת אליו כאל המקום שלנו, אבל האמת היא שאני מעדיף לבוא לכאן בלעדיה. נקודה גבוהה, מעל הבּאריוֹ, מעבר להישג ידם של כבלי החשמל, בראש הגבעה המכוסה במשטחים של עשב סְטִיפָּה צהוב, ואפשר לחוש את הרוח מכל ארבעת הכיוונים. בזמן האחרון אני בא לכאן כל יום ויושב בעשב הגבוה ולפעמים שותה משהו או מעשן בָּסוּקוֹ. מהמקום הזה אני רואה את הגיא העמוק, הצר והארוך שבו שוכנת העיר מֶדֶגִ’ין, עטופה בהרים. הבניינים הגבוהים מתרוממים מן המרכז. אני רואה את הרחובות חסרי השם, הקָרֶרַס הנמתחים ממזרח למערב והקאגֶ’ס – מצפון לדרום. ובערב אני רואה את פנסי הרחוב נדלקים, רצים בשתי וערב עד שהם מגיעים למדרונות ההרים, שם הם מטפסים ונפתחים עד שהבּאריוֹס המקיפים את העיר מבליחים כמו קבוצות כוכבים.

ככה זה גם הלילה, הכול הפוך. הכוכבים מתחתינו, ומעלינו שמים שנראים כמו עפר.

אז אתה באמת נוסע לקרטחנה? שואלת קלאודיה.

כן.

למה?

למה? לראות את האוקיינוס, אני אומר לעצמי. אבל לה אני אומר, על מה רצית לדבר איתי? יש לי איזה עניין חשוב הערב.

איזה עניין?

אין לי שום סיבה לא לספר לה. אני נפגש עם המפעיל שלי.

אז זה אמיתי, היא אומרת. זימְנו אותך.

אני שותק. מכל עבר עולה קינת החגבים, וקולות האנשים והמכונות במרחק נשמעים לי כמו אוושת האוקיינוס. ממרחק מסוים והלאה הכול נשמע כמו האוקיינוס.

יש אוטובוס לילה לטוֹלוּ, אומרת קלאודיה. הוא יוצא מתחנת דֶל נוֹרטֶה.

אני מניד את ראשי.

אני יודעת על הרננדו, היא אומרת. כולם יודעים.

מה את יודעת?

היא פותחת את פיה לדבר, אבל שותקת. ואז היא אומרת, יש עליו חוזה. מהמפעיל שלך.

את לא יודעת הכול, אני אומר.

אני מביט היטב בפניה של קלאודיה והן קשות, פנים של סוֹלְדאדוֹ עם פֶּה‑מעשנים צר.

אני חייב לבקש מהמפעיל שלי רשות לפרוש, אני מסביר. אחרת הוא ימצא את אימא שלי.

קלאודיה מהססת לרגע. מה שלומה?

אימא שלי, הִנחתי שהיא מוגנת. היא שמחה שחזרתי הביתה, אני אומר. לארבעה ימים שלמים. אני ממשיך להביט בקלאודיה. מלבד העניין הזה היום, בטוּגוּריוֹ.

אבל היא מתעלמת ממני. ואתה, היא אומרת – איך אתה מרגיש?

רק בחורה יכולה לשאול שאלה כזאת.

מרגיש? אני אומר.

אבל היא צודקת. הערב, מכל הערבים, אני אמור להרגיש משהו. כשאני חושב על זה אני מבין שאני מבוהל, כן, ועצוב, אבל אלה כאילו רגשות של מישהו אחר. האמת היא שאני יושב כאן ולא יודע מה להרגיש. האמת היא שבאתי לכאן כדי לא להרגיש כלום.

בפעם האחרונה היא שאלה אותי את זה בהלוויה של קרלוס, לפני שישה חודשים, ב”סֶמֶטְרִיוֹ אוּניבֶרסל”. זה היה המוות הראשון בגָגָ’דָה שלנו. כולם הסכימו שהוא מת כמו שצריך. גם אז, כשעמדתי מול הקבר שלו, לא ידעתי מה אני מרגיש. החור היה כל כך קטן – הוא מעולם לא היה גדול, למרות שהיה לקרלוס יותר שיער מכולנו על הרגליים והחזה. הראש שלי היה מלא קולות. קול אחד אמר, אתה אמור לבכות, והשני אמר, אני רוצה, אני רוצה, ומאחורי שניהם יכולתי לראות את עצמי, את העפר הטרי על התלולית, את זר הפרחים המלאכותיים, את הפסלונים של מריה והמלאכים מרחפים מעל שדרות של מצבות. יכולתי לשמוע את שירת הציפורים ולהריח את הפּלוּמֶריה ואז לחוש את הדמעות בוקעות, דמעות תנין, להתבונן בגוף שלי ובידַי ולראות בבהירות מוחלטת איך הן נעות, כאילו מבעד לזכוכית מלוטשת.

ככה זה עכשיו: אני מתבונן בעצמי ומרגיש שאני מתבונן במישהו אחר.

רוצה קצת בָּסוּקוֹ? שואלת קלאודיה ומכניסה יד לתיק.

אני חייב לזוז, אני אומר לה.

אז אני באה איתך, היא אומרת.

 

צ’יקאס מפריעות להתרכז במה שחשוב, וכמו שלואיס אומר, לפעמים יותר מסוכן להיכנס בין הרגליים של צ’יקה מאשר ללכת מתחת לגשר בבּאריוֹ לא מוכר. אני וקלאודיה התחברנו כמה שרק אפשר. אני מחבב אותה אבל למען האמת אני לא מתייחס אליה כאל חברה. יש רק אדם אחד שאני מתייחס אליו כאל חבר, וזה הרננדו.

הרננדו היה פעם ראש הגָגָ’דָה שלנו, אם אפשר לומר כך, אם כי אף אחד לא יודה בזה (במיוחד לא לואיס, שהיה בגילו). היינו אז רבים יותר, אולי שנים‑עשר, והרננדו ארגן את הזוּלָה ועשה את כל התיאומים עם מסעדות ועם בעלי דוכנים: מזון תמורת הגנה. את הילדים הוא שלח לנקות חלונות של מכוניות, להבריק נעליים, ללהטט במצ’טות, לשמור על מכוניות, למכור. את הגדולים יותר הוא שלח לגנוב סיגריות, פרחים ומסטיקים שהילדים ימכרו. רק מעטים מאיתנו השתתפו בשוד רציני. עבדנו רק בשביל עצמנו. אחרי שאבא שלי מת חסַר לנו כסף, לי ולאימא שלי, והרננדו הוא שעזר לנו לשרוד: הוא צירף אותי לגָגָ’דָה ולימד אותי את כל השיטות – איך לנהל את נבחרת ההיאבקות, מתי ללבוש תלבושת אחידה של בית ספר פרטי, איך לאתר עקבות כמו אלה של גרינגוס שהולכים לכספומטים עם שקיות כביסה ומסתירים את השטרות בין גרביים מלוכלכים. למדתי מהר, ותוך זמן קצר הרננדו התחיל לצרף אותי אליו בכל המִבצעים הכבדים.

כשכל השאר לא היו בסביבה, הרננדו דיבר איתי אחרת. לפעמים הוא אהב לצפות באנשים כשהם עוסקים בענייניהם, בעיקר במקומות הומים, בזמן שהיינו אמורים לעשות תחקיר. יום אחד בצהריים ישבנו באיזו כיכר והוא הצביע על איכר בדוכן בשוק, ואז על גבר באתר בנייה, ושאל אותי אם נראה לי שהם מאושרים.

לא יודע.

ואלה?

הסתכלתי לאן שהוא הצביע.

הם בטח יותר מאושרים, אמרתי קצת בצחוק.

פָּא! הוא ירק על הדשא היבש. החליפות, הם עשירים יותר, כן. הוא הסתובב שוב לעבר פועל הבניין, רזה ושחום ואִטי בחוֹם היום. הוא חשב לרגע, מצחו מקומט כל הזמן, ואז אמר, אבל לעבוד עם הידיים שלך, ולעבוד עם עוד אנשים – זאת עבודה אמיתית. הוא ירק שוב על הקרקע. פעם הוא אמר לי שאבא שלו היה איכר במערב המדינה – זה קרה אחרי שסיפרתי לו על אבא שלי, הפרטים של מותו הבלתי‑צפוי – אבל מאז לא חזרנו לדון בעבר.

זה לא גורם לאדם אושר, הוא אמר, אבל לפחות יש בזה כבוד.

גם בעניין הזה הוא היה שונה. בשלוש השנים האלה, כשרוב הגָגָ’דָה התעסקו בקנייה של דברים חדשים, הרננדו דיבר איתי על אושר וכבוד – אפילו על פוליטיקה – על עתיד שאין לו קשר לכסף.

ואז הגיע היום, לפני שבעה חודשים, שבו נעשינו אחים. שיחקנו כדורגל, כולנו, באחד הפארקים שבקצה העיר. הרננדו היה אחד השחקנים הכי טובים, ונראה כמו פסל ארד בתנועה. מישהו העיף את הכדור בבעיטה מהמגרש. הוא עף רחוק, ואז נעצר למרגלותיו של גבר שישב על אופנוע. האיש ירד מהאופנוע, הסיר את משקפי השמש ובעט בכדור – בכיוון ההפוך – לתוך הכביש.

הרננדו כבר התחיל לרדוף אחרי הכדור. עקבתי אחריו כי רציתי לדבר איתו ביחידות על אסטרטגיה חדשה במשחק.

מה אתה עושה? הרננדו צעק אל האיש.

היי, פּוּטוֹ! אמר האיש. למה אתה לא עובד? החיים זה לא פיקניק.

לא היית צריך להעיף את הכדור, אמר הרננדו.

אני עושה לך טובה. האיש השתתק, ואז הסתובב והביט מעבר לכתפו. באותו רגע הבנתי שיש איתו אדם נוסף, שוטר במדים, שגם הוא יושב על אופנוע.

בוא הנה, אמר השוטר להרננדו. הוא חייך. גם האיש הראשון התחיל לחייך.

הרננדו ניגש אליהם בלי היסוס. הוא לבש רק מכנסיים וגופו המזיע נראה גדול וחזק לעומת השוטר היושב. הסתכלתי בלי לומר כלום.

אתה מתווכח עם איש עסקים מוביל בקהילה שלנו? אמר השוטר בעליצות. הוא פתח את נרתיק האקדח. הרננדו לא זז. תסתובב, אמר השוטר. אתה תתווכח בתחנה.

הסתכלתי איך השוטר סוגר את האזיקים על הרננדו. ואז הרגשתי את הידיים שלי נמשכות בכוח מאחורי גבי – האיש השני התקרב אלי בשקט – והרגשתי את נקישת המתכת הקרה סביב פרקי ידי. האיש הוליך אותי לאופנוע שלו והושיב אותי מאחוריו, עם הפנים אחורה. הוא הסריח מאלכוהול.

כשהאופנוע התחיל לנסוע נשענתי על גבו של האיש כדי לא ליפול. ראיתי את הפארק הולך וקטֵן – כולם פרשו מהמשחק – אבל לא יכולתי לראות לאן אנחנו נוסעים.

האופנוע של הרננדו נסע לפנינו, אז גם אותו לא יכולתי לראות. האזיקים חתכו את פרקי ידי. מהר מאוד הבנתי שאנחנו מתרחקים ממרכז מֶדֶגִ’ין. לא היינו בדרך לשום תחנת משטרה. התחלנו לטפס על גבעה שהובילה אותנו מערבה, גבוה יותר ויותר, לשכונות עוני תלולות. הפחד התפשט לי בגוף. התפתלתי אחורה כדי לאתר את הרננדו, אבל האיש נהם והכניס לי מרפק בראש. מישהו שר. התגלגלנו על דרך עפר. הגלגל האחורי העיף לי אבק לפרצוף והשתעלתי. העיניים שלי עדיין כאבו. כשהאבק התפוגג הצלחתי לקלוט צריפים, שורה של חבלי כביסה, שתי נשים שבישלו על מדורה – חוטי החשמל לא הגיעו לגובה הזה – הרימו אלינו את עיניהן, ואז פתאום, כשפָּנִינוּ שוב, ראיתי את העיר – הרחק למטה – בקעת הבטון הרחבה שנאטמה בקרום של ערפיח, שטוחה וכחולה כמו אגם.

ירדנו מהדרך לשביל צר. הנשימה שלי נהייתה עכשיו חמה, מהירה. יכולתי לחוש בגבי את זיעתו של האיש נספגת בחולצתי. אור השמש הבהיק מגגות הפח הגלי ומיריעות הפלסטיק שעל הגבעה מתחתינו. הקרקע התמלאה בעצי בננה ובעשבייה סמיכה בצבע זית.

האיש אמר משהו אבל לא יכולתי להבין אותו בגלל הרוח. באותו רגע קלטתי שאין עוד בתים בטווח ראייה. האופנוע האט.

תקפוץ! צעק מישהו. זה היה הרננדו. בלי לחשוב נשענתי הצדה. ניסיתי לקפוץ אבל המכנסיים שלי נתפסו בשרשרת. ואז האופנוע נטה ימינה ואני התחלתי להתגלגל עם ידיים אזוקות מאחורי הגב על הגבעה המכוסה עשב. שמעתי כמה יריות. המשכתי להתגלגל עד שהקרקע התיישרה. הרגשתי כאילו דקרו אותי בראש מאחור. כעבור כמה רגעים הרגשתי נעליים שמגלגלות אותי על הבטן. חיכיתי לירייה. לא הרחתי כלום מלבד אדמה ועשב, והריח הזה היה חזק יותר מכפי שהרחתי אי פעם. חיכיתי, אבל לא שמעתי שום ירייה, ואז הרגשתי שמישהו פותח את הנעילה ומסיר ממני את האזיקים. הרננדו עזר לי לקום. מבית שחיו הימני נזל דם. הוא הוביל אותי במעלה הגבעה, שם שכב השׁוֹבֶה שלי, איש העסקים, מתחת לאופנוע שלו, ואחת מרגליו היתה מעוקמת כל כך חזק בכיוון הלא‑נכון, שהיא כמעט נגעה בירכו. הרננדו הושיט לי אקדח.

זה שלו, הוא אמר.

והשוטר? שאלתי.

החבר המושחת שלך מת, אמר הרננדו בתקיפות לאיש, כאילו ענה לשאלה.

האיש גנח. הבשר שסביב פיו הידלדל. באותו רגע לא הבנתי – כפי שאני מבין כיום – שזה היה סימן לפחד.

אתה חייב לעשות את זה, אמר הרננדו. הוא הסתכל עלי כמו אח. הוא אמר, רון, אתה חייב לעשות את זה כדי שנהיה בעסק הזה ביחד.

לקחתי את האקדח והופתעתי מחומו וממשקלו. הוא הדיף ריח של גפרור שהוצת בחדר חשוך. כיוונתי אותו לראשו של האיש. משקפי השמש שלו נשברו והתעקמו סביב האוזן והשברים נצצו באור בין הערביים. כיוונתי לחשכה שבאמצע אוזנו ויריתי.

כעבור זמן‑מה הפניתי את גבי לפרצופו של האיש וניסיתי להרים את האופנוע מפלג גופו התחתון, השבור. הרגשתי כאילו התמלאתי קלילות אינסופית, כאילו כל נשימה שנשמתי התפשטה בתוכי. ואז נזכרתי במשהו.

השוטר. איך הִצלחת…

הרננדו השמיע צחוק קצר, כמו גיהוק. הוא כופף את ברכיו כאילו עמד להתיישב על כיסא בלתי‑נראה, ואז צנח על ישבנו. פתאום הוא נראה שיכור.

הפּוּטוֹ הדביל עצר, הוא אמר, כי האזיקים הכאיבו לו בגב. אבל הוא לא סובב אותי קדימה – הוא אמר שהוא לא מוכן שהומו יתחכך בו מאחורה. הרננדו גיהק שוב. אז הוא קשר את הידיים שלי מקדימה. בראש הגבעה עצרתי אותו ככה.

הרננדו טלטל את ראשו לאחור והרים את זרועותיו גבוה בקשת מעל ראשו. ראיתי את החתכים בבית שחיו הימני, היכן שהשוטר נעץ מן הסתם את ציפורניו כשהאזיקים הקיפו את פניו ואז את צווארו.

הסתכלתי עליו ושוב הוא פרץ בצחוק. האוויר הקל מילא אותי בִּפְנים כמו סָקוֹל. תעזור לי להרים את זה, אמרתי. אבל הוא לא הסתכל על האופנוע. הוא המשיך לשבת על העשב, עירום למחצה, מחבק את רגליו בחוזקה.

גם בשבילי, הוא אמר. גם בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה. הוא קימט את מצחו והישיר מבט קדימה. פניו היו לבנות כמו שקית פלסטיק. ואז ההבעה השתנתה, כאילו הוא עמד להקיא. ואז ההבעה השתנתה שוב והוא חייך, אבל הפעם ראו את החיוך רק על הפה שלו.

בסופו של דבר הרמתי את האופנוע והשענתי אותו על רגלית הצד.

אנחנו חייבים לזוז, אמרתי. אני ארכיב אותך.

הוא הנהן. עזרתי לו לקום ולעלות על האופנוע. כל הדרך למטה הוא החזיק אותי חזק, כמו צ’יקה בפעם הראשונה שלה על אופנוע.

 

אחר כך כמובן השתנו עוד דברים מלבד העובדה שאני והרננדו נעשינו חברים. אחרי שהרגת שוטר ואיש עסקים חשוב אתה לא מצפה שהרחובות יספקו לך הגנה.

אֶל פּאדרֶה יצר איתי קשר – דרך בחור שהכרתי, אבל לא ידעתי שהוא עובד בשבילו – ואמר לי שהוא יגן עלי. הוא יוציא אותי מהרחובות, כמו שהוא הוציא ילדים אחרים מחווֹת הבצל, אבל הוא יציב אותי מעל ילדי החוות: הוא ייתן לי תפקיד במפקדה. יש בך עוצמה, הוא אמר בטלפון, ושאוכל לחזור לבּאריוֹ שלי, ושם, עם המעמד החדש שלי, אהיה בטוח. אנחנו דומים, הוא אמר. שנינו סוֹלְדאדוֹס, אנחנו עושים מה שצריך לעשות, ושנינו איבדנו אבא בסכסוך בקולומביה. הוא אמר, אני אהיה הפטרון שלך.

הרננדו, בינתיים, נעלם מהגָגָ’דָה. חיסול השוטר חיזק את המוניטין שלו, וכולנו הנחנו שהוא מסתתר. ואז, כעבור כמה שבועות, מישהו דיווח שראה אותו באחת הפעילויות האלה של הגרינגוס, שנאבקים באלימות ובסמים ובעוני באמצעות הצגות שהם מעלים בגנים ציבוריים.

איתרתי אותו וסיפרתי לו על התפקיד החדש שלי ואמרתי שאוכל לבקש מהמפעיל שלי לתת גם לו תפקיד במפקדה, או לפחות להעסיק אותו כסוֹלְדאדוֹ. מה זה החרא הזה? אמרתי בחיוך. הצבעתי במבטי על החדר חסר החלונות, המטויח לבן, עולה על גדותיו בערמות של קרטון ונייר. החדר הדיף ריח עז של חומר חיטוי. הרננדו ישב מאחורי שולחן פלדה שרוט, ועל הפוסטר שמאחוריו נראה אקדח עם קנה שהותך, ומתחתיו המילים: זה מה שעושה אותך גבר?

עזוב שטויות, אמרתי. אתה יכול להתחיל מהתחלה. המפעיל שלי יארגן לך תעודת יושר מושלמת.

הרננדו התבונן בי זמן רב. ואז הוא אמר לי שהוא שמח לפגוש אותי. הוא הסתפר קצר והתספורת הזאת שינתה לו את המראֶה – עכשיו הוא נראה עייף, מושתק. בסופו של דבר הוא אמר, אז עכשיו יש לך תפקיד במפקדה. איך זה?

סיפרתי לו הכול: המשכורת, הבונוסים, כלי הנשק. הכבוד שעושים לך בבּאריוֹ. הוא הקשיב בריכוז. ואז הוא נשען לאחור ועצם את עיניו. התיישבתי והתבוננתי בו, ותהיתי מה הוא עושה בחדר הזה כל יום. הוא נראה זקן יותר.

אבל איך זה? הוא אמר בסופו של דבר.

הבנתי שהוא שואל אותי על הרציחות. באותו שלב עדיין לא קיבלתי את המשימה הראשונה שלי, והשאלה הרגיזה אותי. זה קל, אמרתי.

מי המפעיל שלך?

סיפרתי לו.

הוא השתתק שוב.

מה?

אתה חייב להקשיב לי, רון. האיש שאתה מכיר כאֶל פּאדרֶה הוא אדם מסוכן.

צחקתי. חשבתי שהוא מתבדח.

תקשיב לי.

ברור שהוא מסוכן. הוא אגדה.

כן, אמר הרננדו. הוא דיבר לאט. ולמרות זאת, במשחק הזה, הוא פִּיוֹן. מה שעושה אותו עוד יותר מסוכן בשבילך. לפתע הוא רכן קדימה, ושולחן המתכת התנודד תחת משקלו. תקשיב, רון, אתה חייב להפסיק. אתה חייב לפרוש מהתפקיד הזה.

אתה צוחק, נכון?

הרגשתי נבוך בשבילו. מה אמר הבחור שמצא אותו? שהרננדו, שנראה כמו איכר, הורה לו לחזור לבית ספר, אחרת הוא יהיה בסופו של דבר קורבן של תרבות האלימות האינסופית – והבחורֹ מחא כפיים ואמר להרננדו לחזור לחברים החדשים שלו, המתרוממים. הסתרתי את אי‑הנוחות שחשתי. קודם לא היה לאף אחד בגָגָ’דָה אומץ לדבר ככה עם הרננדו.

זה מה שהחברים שלך, הגרינגוס, אומרים לך? שאלתי.

אני לא צריך גרינגו כדי לראות בעיניים שלי. הוא הסב את מבטו ממני. אבל הם צודקים בדברים מסוימים. בעניין של אֶל פּאדרֶה, לדוגמה, שהוא הכלב של ברוני הסמים. הוא אדם שהורג חפים מפשע כדי להגן על העשירים.

הם לא חפים מפשע, מיהרתי לומר. הוא מנקה את הרחובות מאותם אנשים שאתה מוקיע. ברגע האחרון עצרתי את עצמי מלומר “אני”. המילים שלו חלחלו לתוכי. הסדרתי את נשימתי. אתה אומר את זה בכלל בלי להכיר אותו.

הוא חיפש גם אותי, אמר הרננדו.

שנינו שתקנו זמן‑מה. בגדיו היו דהויים ובלויים, ונעלו השמאלית קרועה באגודל. הרגשתי מבוכה בגלל ה”נייק” שנעלתי וחולצת ה”אדידס‑סקוודרה”.

זה מסכן אותך, להגיד את הבולשיט הזה בפומבי.

הרננדו אמר בשקט, כאילו לעצמו, אף אחד לא צריך לעשות מה שאתה עושה. הוא קם והקיף את השולחן.

הם משלמים לך? איפה אתם עובדים, הפעילויות האלה?

הרננדו חייך. החיוך שלו היה כבד בזוויות פיו. אני מאושר כאן, הוא אמר.

אני יכול לעזור לך. הרווחתי כבר כמעט מיליון פזו.

אתה כמו אח בשבילי, הוא אמר בפשטות, ואני רוצה שתהיה מוגן. הוא קימט את מצחו וניסה להדביק מילים למחשבותיו. אנחנו לא יכולים לעזור זה לזה, רון. אולי כבר מאוחר מדי. אבל אולי אתה עדיין יכול לעזור למשפחה שלך.

אולי אתה צריך לעזוב את העיר, אמרתי.

הוא חייך שוב, ואז רכן אלי וחיבק אותי. אולי, הוא אמר.

כעבור שבוע שלחתי בא‑כוח שלי לקנות בית בבּאריוֹ ליד אֶל פּוֹבְּלאדוֹ, והעברתי לשם את אימא שלי בחשאי. עם הרננדו דיברתי רק כעבור ארבעה ימים, כשקיבלתי מאֶל פּאדרֶה הוראה לחסל אותו.

 

כשעדיין גרנו בבית הקודם שלנו ואני הייתי בן תשע ואימא שלי בת עשרים וארבע, ירד גשם במשך שבוע שלם ועוד יומיים. הלימודים בוטלו – הגשם היה כל כך כבד, שהכבישים הוצפו בבוץ עד גובה המותניים ואנשים נלכדו בבתיהם. ביום העשירי פסק הגשם והשתררה אווירה של חג. אנשים שוטטו בחוץ כאילו בפעם הראשונה, והשמש חיממה את עורם, וצבע העשב והעֵצים העמיק ופניהם של זרים סמקו כמו פרי בשל. באותה תקופה הקימה המיליציה מחסומים לאורך אָוֶונידָה אוריינטל וחטפה אוטובוס ביציאה לבּאריוֹ שלנו. הם אנסו שתי נשים ורצחו את אבא שלי, ואז השליכו את גופתו ואת הגיטרה שלו בסמטה שמאחורי בית הספר שלי. העיתונים דיווחו שכמה מהחוטפים היו סוכני משטרה.

הם שברו לו את הגיטרה? שאלה אימא שלי כשהאנשים במדים הגיעו, חולצותיהם רטובות בבתי השחי ונעלי העור שלהם מוכתמות בבוץ. באותו רגע כבר ידענו, כמובן.

למה? שאל אחד מהם. היית רוצה אותה? הוא נראה מופתע. אולי…

הוא הפסיק לדבר כשראה את מבטו של שותפו.

באותו ערב שוב ירד גשם, גשם כבד, ולקראת רדת הלילה היה האוויר תערובת של אפור וירוק. כמה שכנים נכנסו לביקור – אימא שלי דיברה איתם בשקט בכניסה – ואחר כך כבר לא בא אף אחד. כל הלילה היא לא דיברה, ואני לא ידעתי מה לעשות. היא ישבה על השטיח החום בסלון, בחושך, עם המחברות ודפי התווים של אבא שלי. מנורת הגז במטבח שיוותה לפרצופה מראה מעוות. במשך שעות ישבתי על מיטת הורי, הדלת היתה פתוחה, והתבוננתי באמי כשסידרה את הניירות בערמות מוקפדות. פניה המוזרות ואצבעותיה, שהעבירו דפים בודדים מערמה לערמה, הרגיעו אותי. התבוננתי בגשם הזולג מתקרת הסכך של המטבח מאחוריה, וחיכיתי שתגיד לי מה יהיה איתנו.

הוא היה מוזיקאי, מורה בבית ספר יסודי. מותו היה טעות ­ כך אמרו לנו כולם. מה שאיש לא אמר לנו זה שגם הוא עשה טעות: ההתנגדות לתוקפיו – ועצם משיכת תשומת לבם – כשרק פיו וידיו עומדים להגנתו. מה שאיש לא אמר לנו הוא שבעיר הזאת שום מקרה מוות אינו טעות גמורה.

הגשם לא פסק במשך יומיים. אימא שלי המשיכה לשבת שלובת רגליים על השטיח. האור העמום שחדר מן החוץ הגשום שינה את צבעו של השטיח לכתום דהוי. היא לא החליפה את השמלה האפורה ולא אכלה. בבוקר השלישי חלפה מול הבית מכונית עם רמקולים והכריזה על ניצחונו של אנדרֶס פָּסטראנה אָראנְגוֹ בבחירות לנשיאות. נזכרתי איך אבא שלי נהג לקרוא לו: המועמד ההיפי. לקחתי קצת כסף מהארנק של אימא שלי ויצאתי לקנות אוכל. שיחקתי כדורגל עם כמה ילדים.

באותו לילה, כשהנחתי מולה שני מנגו ושקית עם מים רותחים, אימא שלי שבה לראות אותי. היא אמרה לי לשבת לידה. ישבנו ושתקנו. ואז, באפלה, היא רכנה ונישקה אותי באזור שהיה הכי קרוב אליה – החלק החיצוני של הברך. היא נישקה פעמיים, ואז פעמיים נוספות. ואז היא אמרה את שמי, חואן פאבלו, היא אמרה, ואני הסתכלתי עליה והיא אמרה, אסור לך לדבר על זה, או לחשוב על זה, כי עכשיו אתה גבר. אמרתי, אימא? אבל היא לא השיבה ורק אמרה את שמי, שוב, כאילו היה פזמון, חואן פאבלו, חואן פאבלו, חואן פאבלו.

 

בכל חודש יש הפסקת חשמל בבּאריוֹס, לפעמים למשך כמה ימים רצופים. כשקלאודיה ואני נכנסים לבּאריוֹ שבו ממוקמת המפקדה של אֶל פּאדרֶה, כל צלע ההר מפסיקה לזמזם והכול נהיה שחור. באפלה הפתאומית מפזזים אורות רפאים בשולי שדה הראייה שלי כמו זיכרונות לכודים מאחורי עיני. אין כוכבים. לאט‑לאט עולה זוהר העיר ומכסה את קו ההרים האפל, ומתחת לעננים נוצר מראה כמו אור לפידים שנחנק תחת שמיכה אפורה.

אנחנו ממשיכים לעלות בגבעה באפלה החלקית. אורות עמומים שמקורם בנרות שהוצבו בחלונות, מתחילים להאיר את הרחוב. סוף‑סוף אני רואה עמדת תצפית גבוהה על הגבעה – זה בוודאי המקום: שני צעירים עומדים מחוץ לשער חמושים במיני‑עוזי. כבר מרחוק אני יכול לראות שאלה תת‑מקלעים תשעה מ”מ עם מחסניות של עשרים וחמישה כדורים. לבית שתי קומות, עם מרפסת בקומה השנייה המשקיפה לגבעה. שומר נוסף מסייר על המרפסת. צלו של שומר שלישי שט ומקפץ מאחורי חלונות מוארים למחצה. בראש החומה שמסביב נעוצים שברי זכוכית בצורות ובצבעים שונים והם מנצנצים באור הנרות.

הבית מתנשא בלב שכונת העוני כמו ארמון.

תישארי כאן, אני אומר לקלאודיה.

להפתעתי היא לא מתווכחת. אני אחכה כאן, היא אומרת, ואז נעלמת בצללי אחת הסמטאות.

בשער אני אומר את שמי. עורכים עלי חיפוש תוקפני, מקצועי, ואז אחד השומרים מוביל אותי לבית. הוא פותח את הדלת הראשית, מסמן לי בראשו להיכנס וחוזר לשער. בפנים חשוך והאוויר כבד, כמו בבתים האלה שחלונותיהם סגורים במשך היום הלוהט. לפי הריח נדמה שמישהו עישן שם ג’וינט מחוזק בקוקאין.

אתה רון, אומר קול נשי מהפינה, שם מצייר האור משולש. אני רואה מישהי יורדת במדרגות, קודם מגפיה המחודדים, הג’ינס ההדוק, ואז בטנה החשופה ואחריה שדיה בגופייה ואז פניה ואז שערה האסוף, הכול לבן וצהבהב באור. היא יפהפייה.

כן.

חַוְויֶיר מחכה לך, היא אומרת. היא ניגשת ישר אלי ולוקחת את ידי. המגע חם וחלק, וקצות אצבעותיה משרטטות בעדינות מעגל על פנים כף ידי. הנה, אני אומר לעצמי, צ’יקה שיכולה לזיין אותי ובאותו זמן לחתוך לי את הגרון.

למעלה יושב אֶל פּאדרֶה מאחורי שולחן עץ גדול. החלון הפנורמי שמאחוריו משקיף למרפסת. החדר מלא נרות – נרות על כל משטח אופקי, בכל חלון, כמו בכנסייה. אני מסתכל סביב, כמעט מצפה לראות את פסל הצלוב. השעה עשר בערב ואֶל פּאדרֶה לובש חליפה ומתחתיה חולצה בעלת צווארון פתוח. אפילו כשהוא יושב הוא גבוה ורחב כתפיים, ועורו אכן בהיר כמו שמספרות השמועות. אבל יותר מכול אני שם לב לשערו הקלוע בצמות קטנות. זה מפתיע אותי. השיער שלו מרוח בשמן – וכל צמה מתוחה כמו כבל – והשמן נוצץ באור הנרות.

שב, הוא אומר.

הקרשים חורקים תחת משקלי כשאני ניגש לכיסא שמול השולחן. הוא מעלעל בניירת. אם מתעלמים משערו, הוא נראה כמו כל איש עסקים שבסוף היום יֵצא מהמשרד. תווי פניו נראים לי מוזרים – ואז אני מבין שלמרות שעורו בהיר יש לו אף רחב ושפתיים רחבות של איש שחור. גם עיניו שחורות. אני מתבונן בריצוד אור הנרות על צמותיו של אֶל פּאדרֶה, בעורו הבהיר, בידיו הנעות לאִטן. הוא אוסף כמה ניירות לערמה ומיישר אותה על השולחן, ואז שולף עט מכיס החולצה וחותם על הדף העליון בפרצוף שמסגיר את שאט הנפש שלו. הוא מחזיר את העט למקום. ואז הוא מרים אלי את עיניו הקרות, עיני נחש.

אז אנחנו נפגשים, הוא אומר.

כן.

עיניו ממצמצות לעבר משהו שנמצא מאחורי. אני זוכר שכשנכנסתי לכאן היו בחדר שני אנשים נוספים: הצ’יקה ושומר נוסף עם רובה בידו ועם ג’וינט בפיו. אֶל פּאדרֶה מתבונן בי שוב.

אתה יודע, רון, בחיים לא תהיה מפעיל. קולו רך.

כי אני כהה מדי?

כי אתה חושב שאתה יותר טוב מהממונים עליך.

אני לא אומר כלום.

קיבלת משימה ואתה מסרב לבצע אותה.

לא מצאתי את היעד, אני אומר בשקט.

כעבור כמה שניות הוא אומר, כשסוֹלְדאדוֹ טוב מקבל פקודות מהחֶנֶרָל, הוא לא בוחר אילו פקודות למלא, נכון?

נכון.

הוא מסתובב בכיסאו, נשען לאחור ומדבר מבעד לחלון הפנורמי כאילו הוא פונה ללילה. אני החֶנֶרָל שלך, הוא אומר. יש לי צבא שלם לנהל. אם שתי נשים רבות, אני מגלח להן את הראש. אם מישהו מרמה אותי, אני יורה לו ביד. אם סוֹלְדאדוֹ לא ממלא פקודה שלי… מה אני כבר יכול לעשות?

אני מביט בשממית שרצה לאורך המסגרת העליונה של החלון. היא נעצרת, טועמת את אוויר הערב בלשונה. אֶל פּאדרֶה מסתובב אלי ומקמט את מצחו.

התמסטלתָ מרוב סָקוֹל, הוא אומר.

אני מבין שזה עלבון. אני כבר לא משתמש בדברים האלה, אני אומר. זה לילדים.

חום הנרות הדולקים על השולחן, ריח השעווה, ריחות המריחואנה והקוקאין מהג’וינט של השומר – הכול מתערבב ומתעבה לי בתוך הראש.

הֵפרתָ פקודה שלי, הוא אומר – שלי, של מי שהיה הפטרון שלך – והחלטת להציל את החבר שלך.

אני לא אומר כלום.

אתה יודע איזה דברים החבר שלך אמר? אֶל פּאדרֶה הרים את קולו בפעם הראשונה. אתה יודע איזה אוזניים מקשיבות למילים כאלה? אתה יודע כמה עולה להשתיק את המילים האלה? אתה יורק לבאר ששתית ממנה.

אני ממשיך לשתוק.

יותר גרוע – עשית ממני צחוק. כבוד.

אתה יכול לשלוח אליו סיקאריוֹס אחרים, אני שומע את עצמי אומר.

אחרי שכבר אמרת לו לברוח?

אמרתי לך שלא הצלחתי למצוא אותו.

כבר שלחתי את סֶנוֹ, הוא אומר.

אני לא מכיר את סֶנוֹ. אבל שמעתי שהוא מצוין.

כן, סֶנוֹ מצוין. שפתיו העבות נצמדות בחוזקה, ואז נפרדות. הוא כבר ביצע את המשימה. לפני יומיים.

אני מרגיש את הפה שלי מתמלא ברוק קר. אני זוכר שאני יושב מול נחש. אני זוכר שהרננדו מיומן – הוא יודע לחמוק מהעיר בלי שיראו אותו. ושזה מה שהוא עשה לפני ארבעה ימים.

באמת?

אני לא משקר, הוא אומר, כאילו קרא את מחשבותי. האמת היא שסֶנוֹ אמר לי את זה בעצמו כשביקרתי אותו היום. בבית חולים סאן וִינסֶנטֶה דֶה פָּאוּל. הוא מביט בי בריכוז בעיניו הכהות, הריקות. ואז הוא אומר, לקחו אותו לשם בגלל שבר חמור בגולגולת.

שוב אני מרגיש כיצד אני מחליק מתוך גופי החוצה.

זה מוזר, ממשיך אֶל פּאדרֶה, כי סֶנוֹ אמר שהרננדו לא התנגד. חיסול קל. אז הפציעות כנראה התרחשו אחר כך. אבל אתה בטח לא יודע על זה כלום?

לא קל לי להסתיר את הפתעתי. אני מסתכל על אֶל פּאדרֶה, אבל לא רואה אותו אלא את הגופה השחורה מתחת לתקרת הקרטון, את חתיכות הדוֹנאט האדומות ואת הסוכר על שפתיו. המחשבות שלי דוהרות כמו סרט בהילוך מהיר. אז כולם ידעו, אני אומר לעצמי – לואיס וקלאודיה ואדוארדו. לא הייתי צריך לרדת למחתרת. אבל הייתי חייב לרדת למחתרת – לתת לו זמן לברוח. ובאותו זמן אני חושב על קלאודיה, שידעה, שידעה איפה הסתתרתי, והחליטה לא לספר לי. אני קולט שאֶל פּאדרֶה עדיין מחכה שאדבר.

אם אתה לא סומך על היכולות שלי, אני אומר, אני יכול ללכת. הקול שלי נשמע כמו סדרה של הדים בתוך הראש שלי. אתה יכול לבטל לי את המשכורת של החודש, בתור פיצוי.

מאוד נדיב מצדך, רון. אולי גם אני אגלה נדיבות ואתן את הכסף לאימא שלך.

הוא לא מסיר את עיניו ממני. אני אומר לו, אני סוֹלדאדוֹ. אתה אמרת. אין סיבה לערב את אימא שלי.

אנחנו מביטים זה בזה. על השולחן שבינינו מתיז נר עבה ניצוצות בגלל משב רוח פתאומי, אבל איש מאיתנו לא ממצמץ. עיניו הן שלוליות שחורות.

פעמון מצלצל באפלה שבחוץ. אני לא מצליח להמשיך להביט באֶל פּאדרֶה – אני מסב את מבטי. מכל עבר מרצדות שלהבות הנרות. זה באמת כמו בכנסייה, אני אומר לעצמי, אף על פי שכבר שנים לא נכנסתי לכנסייה. אני מרגיש כאילו הראש שלי מלא מים. אני מביט שוב באֶל פּאדרֶה ומבין שכבר איני זוכר מילים של תפילות כלשהן, “שִׂמחי מרים, ברוכת החסד”, נדמה לי, אבל אז הראש שלי נהיה חשוך כמו חבית ריקה. אני תוהה אם הסיפורים אמיתיים. אני תוהה היכן הוא מסתיר את הסכין. אני תוהה אם הוא יגיד לי להפנות אליו את הגב, או שהוא יקום ויעמוד מאחורי.

 

הרננדו אכל ארוחת ערב וקרא עיתון כשצפיתי בו ממקום המסתור שלי מאחורי סבך שיחים בחצר שלו. לפני ארבעה ימים. הגלוֹק שלי היה טעון ומוכן. עקבתי אחריו זמן רב לפני שנכנסתי. כשהוא ראה אותי פניו היו קודרות מרוב הפתעה, עיניו מצמצו, הביטו בי ובאקדח לסירוגין. ואז הוא קם לחבק אותי.

הם שלחו אותך? הוא שאל בשקט.

הנהנתי.

נו?

הוא הביט בי, בשקט, כאילו הייתי אח שלו, שגדל איתו כל ימי חייו. הוא הביט בי כאילו כבר ידע מה אומר. תהיתי אם הוא יודע טוב ממני על מה חשבתי כשעמדתי בחוץ, בחצר שלו, מתחת לעלים החמים והמבהיקים והתעסקתי עם ההדק באור הקלוש.

אמרתי לך, אמרתי. אמרתי לך.

הוא חייך. אצבעותי התהדקו סביב הגלוֹק. התבוננתי במצחו. ואז, כאילו מתוך רצון משלה הניחה ידי את האקדח על השולחן והרפתה ממנו.

תברח.

לא הייתי בטוח אם אמרתי את זה בקול רם או רק בלב.

חיוכו קפא. לברוח?

הוא ישלח אחרים. אתה חייב להסתלק. עכשיו.

מה איתך?

לא היה לי מושג. מעולם לא חשבתי שנגיע לזה. הראש שלי היה עדיין צלול – כמו תמיד כשאני במשימה – אבל לנוכח הרוגע המוחלט שבמבטו של הרננדו הרגשתי כיצד הבהירוּת הולכת ומתפוגגת.

הוא שאל, אתה בטוח? כעבור זמן‑מה הוא קימט את מצחו, ואז אמר פתאום: בוא איתי.

הוא הנהן, כאילו הרעיון היה שלי, ואז הנהן שוב, במשנה תוקף, ואמר לעצמו, כן, כן. אבל לאן? רחוק. לחוף. עדיף צפונה. קרטחנה. בוא איתי לקרטחנה. נהיה דייגים. הוא צחק בקול. אחרי כל זה! הוא אמר.

קרטחנה?

כן, הוא אמר. למה לא? עכשיו הוא דיבר בשובבות, כאילו חזרנו להיות ילדים, כאילו ישבנו באחת הזולות שלנו וכל אחד התרברב בהצלחותיו.

אני לא יכול, אמרתי.

אני לא הולך בלעדיך, הוא אמר. כשהרמתי את עיני ומבטינו נפגשו הבנתי שהוא באמת מתכוון לכך.

כבר אז הבנתי את ההשלכות. הוא היה אחי, אבל לא הייתי חייב לו כלום – הוא ידע את זה. לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים. הוא ידע שבאתי מהרחובות וכמותם לא הבטחתי דבר, לכן לא יכולתי לבגוד. הוא צחק, וכשהתבוננתי בו – צחוקו שיווה לפניו ארשת ילדותית – ראיתי פתאום שמץ מהרננדו הישן, ובאותו רגע הבנתי שהוא השיל מעצמו לחלוטין את האדם ההוא. זכרתי את מראהו על הגבעה – גבוה, עורו בגון ארד כשהושיט לי את האקדח ההוא על הגבעה, ואז את החיוורון הפתאומי ופיק הברכיים, ועכשיו כשהתבוננתי בו שוב היה זה פרצוף חדש. הוא לא דמה לשאר הפרצופים שראיתי ברגעיהם האחרונים – תמיד הדוקים מדי או רפויים מדי. היתה בו איזו השלמה נטולת חולשה, פרצוף של סוֹלְדאדוֹ המוכן למות – על מה, לא ידעתי – מכל מקום, באותו רגע ידעתי שלא אני אמור למנוע זאת. אניח לו. חשבתי על אֶל פּאדרֶה. חשבתי על אמי ועל קלאודיה. חשבתי על קרטחנה ותהיתי כמה פעמים אפשר להתחיל מחדש. כעבור זמן‑מה פרצתי גם אני בצחוק.

כן, הוא אמר שוב. כן, כן. הוא השתתק לרגע ואז הוסיף בנימה מבודחת: קלאודיה אוהבת את קרטחנה.

דייגים, אמרתי.

כן, הוא הנהן וחייך חיוך רחב. זוכר איך לואיס תיאר אותה?

הצמדתי את ידי לפי ותופפתי על שינַי בציפורניים, מה שהכניס את הרננדו להתקף צחוק נוסף. היינו כמו שתי תלמידות תיכון שיכורות. אם אני זוכר? שאלתי. רק אחרי הפעם הארבעים.

 

אחרי שתיקה ממושכת נאנח אֶל פּאדרֶה, ונשימתו הרעידה את שלהבות הנרות שעל שולחנו, ואז הוא חייך במלוא פיו ואמר:

אתה צודק. באמת היית סוֹלְדאדוֹ טוב.

אני לא אומר כלום. הוא נשען לאחור בכורסה הגדולה שלו ומשלב את ידיו מאחורי עורפו. אפילו מאפלת בתי השחי שלו נרמזת אלימות. שִׂמחי מרים, ברוכת החסד…

כשהייתי בגילך, הוא אומר – אפילו יותר צעיר – גם אני הייתי חייב לחסל את החברים שלי. הוא משתתק. קולו השתנה. כעת הוא עמום יותר, רך. לא אני סימנתי את החבר שלך, הוא אומר. אבל אני בחרתי בך למשימה הזאת.

אני מרכין את ראשי, לא יודע מה לומר. אני מזכיר לעצמי שכבר ידעתי את זה, כמובן. אני חושב על הסיפור על אליפות העולם ותוהה אם פניו של אֶל פּאדרֶה נראו אז כפי שהן נראות כעת: כמו מאפיונר בסרט אמריקאי.

הוא ממשיך לדבר. כשהוא מדבר נדמה שהמילים שלו מתקשות והופכות לרעש עמוק. עכשיו, הוא אומר, למדתי לא להתרגש יותר מדי ממוות, רק לשים לב לפרטים. המוות הוא רק עסקה. שרשרת של התרחשויות.

אני מהנהן. אני נהיה כבד. המילים שלו מעיקות עלי, כבדות. הגוף שלי הוא סלע שמונח על הכיסא הזה.

קח אותי לדוגמה, אומר אֶל פּאדרֶה ובוחן אותי היטב. אם אני אמות, אתה יודע כמה אנשים ימותו בעקבותי? הוא אומר לי את המספר. אני לא יודע אם הוא אומר את זה בגאווה או בצער או בפקפוק.

אבל משהו בתוכי מסוגל לחשוב שזה מופלא שחייו של אדם אחד אוצרים בתוכם חיים של המון אנשים אחרים, ושלהם אין שום מושג על זה. זה מזכיר לי משחק בלבני עץ שהייתי משחק עם ההורים שלי, משחק שבו דחיפה של חתיכה אחת עשויה למוטט את כל המגדל.

אֶל פּאדרֶה מביט בי ואני בו, וכשההבנה מבצבצת מתוך הבִּיצה הרותחת של מחשבותי לא נלווה אליה שום סיפוק. אתה לא הרננדו, אומר קול בתוך ראשי, ובאותו רגע אני יודע שזה נכון. ואז קול אחר אומר, אתה לא אֶל פּאדרֶה. וכשהוא מדבר אני מביט בו – האיש הזה שיושב מולי עם ראש עטור צמות בוהקות, באַטְרְיוּם החמים הזה, עתיר הנרות – אני מביט בו והוא חי, בשליטה מלאה, ובודד לגמרי בתוך עוצמה שאינו יכול לחלוק עם איש.

אני מבין, אני אומר.

היית סוֹלְדאדוֹ טוב, הוא אומר שוב. הוא נושם עמוקות. אבל אתה מבין שאתה לא יכול להמשיך בתפקיד?

כן.

ותצטרך להחזיר לי את כלֵי הנשק.

כמובן.

אני אשלח את דָמִיטָה להגיד לחברה שלך שמחכה ברחוב. היא יודעת איפה הם?

אני מתלבט. שִׂמחי מרים. ואז אני אומר, אני חייב להגיד לחברה שלי בעצמי, אחרת היא לא תלך.

הוא מתבונן בי בשלווה.

הם נמצאים בזולה שלנו, אני מוסיף.

הוא חושב, ואז מהנהן. אז תלך עם דמיטה, הוא אומר. ואחר כך תחזור לשתות משהו.

בחצר, לפני שאנחנו מגיעים לשער, דמיטה אומרת, הוא מחבב אותך.

אני צוחק צחוק קצר בפעם הראשונה בערב הזה. משהו בצינה שבאוויר מחזיר אותי לעצמי. זה כמעט מאחורי, אני אומר לעצמי.

לא, באמת, היא אומרת. אני יודעת. הוא תמיד מתנהג ככה בפעם הראשונה. היא פוזלת אלי. יש לה פרצוף כמו אלה שמופיעים על כריכות הכרומו של כתבי עת. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, אַיי! שמעתי את אותו נאום. אם שתי נשים רבות, אני מגלח להן את הראש, היא מחקה אותו ואז צוחקת, צחוק חד ומהיר שמעורר בי מחשבה על גיצים שעולים ממדורה אל שמי הערב.

היא נעצרת בשער כדי לעשן סיגריה עם אחד השומרים. תעמוד במקום שאני יכולה לראות אותך, היא אומרת ומנופפת לי כמו תיכוניסטית שיורדת מאוטובוס.

ברגע הראשון אני לא מוצא את קלאודיה, ואז אני שומע את לחישתה הרמה מהסמטה שממול.

צאי משם, אני אומר. הם יודעים שאת כאן.

היא מתקרבת רק עד הפינה, מצחה וברכיה זוהרים, לבנים, באור פנסי הרחוב, ואני ניגש אליה. היא מקמטת את מצחה וזה נראה כאילו היא כועסת.

הוא נותן לך ללכת?

לא יודע, אני אומר.

היא מתחילה לבכות – ואני קולט שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה בוכה. הפרצוף שלה לא נראה ככה אפילו אחרי שאימא שלה ניסתה להתאבד. כולו רך.

הרננדו מת, אני אומר. אני צריך להתאמץ כדי שזה יישמע כקביעה ולא כשאלה.

אני יודעת.

משהו בתוכי נגדע למשמע הדברים. לרגע אני מרגיש כאילו התנתקתי מעצמי. אני מכריח את עצמי להתרכז. אם ככה, אני חושב לרגע. את תגידי ללואיס תודה בשמי. על זה שהוא ארגן את העניין היום.

היא מהנהנת.

הוא ידע שתרצה לנקום, היא אומרת. אבל הוא לא רצה לספר לך שהרננדו מת, למקרה שאתה מסתתר ועדיין לא יודע, ולא היתה שום סיבה…

היא משתתקת כשהיא מבינה לאן זה מוביל. שוב אני אומר לעצמי, כולם ידעו. אבל אני לא מרגיש שום מרירות.

אֶל פּאדרֶה יודע שאת כאן, אני אומר. הוא רוצה שתלכי לזולה שלנו ותחזרי עם האקדחים.

אני לא רוצה להסתכל על פניה הבוכות. אני מסתכל לתוך האפלה שמאחוריה ומזהה בחושך את התעלה, את הגדות המלאות פסולת שהתקשתה כמו אבן. נדמה לי שאני רואה פרצוף של ילד שמופיע מאחורי נר, ואז נעלם. דומה שהשמים הולכים ושוקעים לעבר האדמה.

אימא שלי, אני אומר.

אל תדאג לה, היא אומרת. אני אקח אותה מכאן.

אני מסתובב אליה שוב. רציחות הנקמה ייקחו כמה שבועות.

מבט מוזר חולף על פניה, וכתפיה הצרות נוטות לעברי. השיניים שלה משתפשפות בשפתַי. אני נבוך. אני מנסה לשתף פעולה בהתנשקות אבל מתקשה לשלוט בפי. שפתיה עכשיו על אוזנִי. היא אומרת משהו. היא אומרת משהו אבל אני לא מצליח לשמוע, וכשאני מנסה להקשיב אני לא מצליח להיזכר איך נשמע הקול שלה. אני נשאב בחזרה לתוך עצמי.

היא אומרת, קח את זה. היא תוחבת את זה לתוך ידי ומובילה את היד לתוך הכיס שלי. זה משהו קשה וקר בצורת תפוח. זה אחד הרימונים של פדרו. אין לי אומץ להסתכל למטה.

איך אתה מרגיש? היא שואלת אותי בפעם השנייה הערב. היא צוחקת קצת כשהיא שואלת.

אני לא יודע מה לומר. האם אני יכול לומר, אני מרגיש שהגוף שלי נהיה מים? לומר, אולי, אולי אני מאושר?

חיסולי הנקמה ייקחו עוד כמה שבועות, אני אומר.

היא מהנהנת שוב. אתה מפחד.

ידה השמאלית עדיין עוטפת את ידי והיא רועדת. לא להאמין, אני אומר לעצמי, קלאודיה, אני לא מכיר אף אחד עם ידיים יותר יציבות. אני מביט בה ואז, בעיניה, אני רואה חלון שממסגר את הגוף של אמה, ופתאום אני חושב כמה קל היה לאימא שלה לקפוץ למוות שהיא לא רצתה במיוחד.

כן, אני משקר לה. כן, אני מפחד.

אני מסב את מבטי לבית, ולפי עמידתה של דמיטה ברור שהיא גמרה את הסיגריה. נמאס לה מהשומרים, קר לה והיא מחכה לי. הבית, עם אור הנרות, נראה קצת מפחיד תחת העננים האפורים, והירח, שהגיח מתחתם, נראה כמו מגנט עצום וצהוב.

האצבעות שלי מתחככות במתכת הקרה שבכיסי. אני חייב ללכת, אני אומר.

קלאודיה מחבקת אותי שוב, קצות אצבעותיה חופרים מאחור בצלעותי. כעת היא מתנשמת במהירות. תגיד לו שבחיים לא תחזור. תגיד לו שהוא יכול לסמוך עליך. היא אומרת את הדברים בשקט, אבל מאחורי המילים האלה פועל לחץ אדיר.

כן, אני אומר. אבל קודם תביאי את כלי הנשק.

היא לא מוכנה להניח לי.

אני שונאת את המקום הזה, היא אומרת ומוחה את עיניה בכתפי. נסתלק מכאן ביחד. גם אימא שלך.

אימא שלי, אני אומר.

אני מביט בבית המרצד מולנו, גבוה על הגבעה השחורה. קלאודיה נצמדת אלי. גופה חם מהרגיל. דמיטה, ליד השער, מביטה לעברנו ואני נסוג לאחור, מתרחק מקלאודיה, ורואה אותה כעת כאילו ממרחק הולך וגדל. היא קטנה, ורכה, ובודדה, ואני מכריח את עצמי להסב את מבטי ממנה.

את חייבת להביא את כלי הנשק, אני אומר.

הוא ייתן לך ללכת.

היא מתקשה להגות את המילים. אני מחייך לתוך הלילה.

הוא ייתן לי ללכת, אני חוזר על דבריה.

בכניסה לבית מקיפה דמיטה את מרפקי בזרועה ומובילה אותי פנימה. הפעם השומרים לא עורכים עלי חיפוש. כשאנחנו עולים במדרגות נתקלת ירכה בירכי ובטנה החשופה נעה ומִתארכת באור המתלכסן. אֶל פּאדרֶה עומד על המרפסת מאחורי החלון הפנורמי. הוא מסמן לי להצטרף אליו.

מהמרפסת, כנגד הבית הבהיר, נראה המדרון שחור אף יותר. אנחנו עומדים שם בשתיקה – אֶל פּאדרֶה, אני ושומר שנשען על המעקה בלי לזוז. כשהעיניים שלי מסתגלות לחשכה אני רואה במרחק לָגוּנות מטושטשות של אור.

אֶל פּאדרֶה מסמן בידו בתנועה מהירה. אני מסתובב: שומר נוסף ובידו תת‑מִקלע מתקדם במהירות לעברי. אני ממשש את עורו המחוספס של הרימון שבכיסי ומסובב אותו בין אצבעותי: הנִצרה.

יותר טוב מבָּסוּקוֹ, אומר אֶל פּאדרֶה. הוא ממשיך להתבונן אל הגבעה. רק כשהשומר כבר לידי אני מבחין בג’וינט שבידו. אֶל פּאדרֶה לוקח אותו ממנו, שואף ארוכות ואז מושיט לי אותו.

אני מהנהן – אני לא מסוגל לדבר – ומשחרר את אצבעותי מנצרת הרימון. כשאני שואף את העשן הוא שוקע עוד ועוד, כאילו בלי סוף, לתוך החלל שבגופי.

הרבה יותר נקי, מה?

עכשיו הוא מחייך: מארח מקסים. באור המוּסָט אני מבחין לראשונה ברפיון שבלחייו. שערו הקלוע נראה רטוב. אנחנו עומדים על המרפסת ומסתכלים החוצה, אל הבּאריוֹ המואפל. יש שם גאיות ותלוליות ועליות – אבל הכול סמוי מעינינו. אוויר הערב מסגיר עקבות של עץ בוער, של ביוב. הזכוכית שבחלקם העליון של הקירות מנצנצת, באור הנרות, בכל גוון אפשרי, והמראה יפהפה. לרגע אני מדמיין את הבית כספינה השטה על האוקיינוס הרוגע, גבוהה ברוח. המחשבה הזאת מרגיעה אותי וזה מוזר, כי מעולם לא ראיתי את האוקיינוס – ואני נזכר בערבים שבהם עמדתי על אבני המרצפת בחצר מול החלון האחורי של אימא שלי והתבוננתי בה כשהיא ישֵׁנה עם האיפור עליה, או בולעת תרופה עם רום “אָגוּארְדְיֶנטֶה”, כשנדמה לה שאף אחד לא רואה, או יוצאת מהמקלחת הזוהרת כשידה בשערה, והיא מתנגבת בתנועה מהירה, בלתי‑מודעת. זה מרגיע אותי, לצפות בה כך.

אֶל פּאדרֶה אומר משהו. המילים שלו הן צלילים הנשברים בלי סוף במורד הבאר השחורה של מחשבותי. וָמוֹנוֹס, הוא אומר, זזים. וָמוֹנוֹס, אני חייב משהו שיחמם לי את הבטן.

אני מביט בפניו המחייכות, בירחי‑עיניו השחורים.

בוא כבר, הוא אומר. יש לי חדר מיוחד לשתייה. נחכה שם לחברה שלך.

שני השומרים שעל המרפסת לא זזים.

נרים כוסית לכבוד הפרישה שלך, אומר אֶל פּאדרֶה. שמעתי שאתה אוהב לשתות. הוא מתחיל לצעוד פנימה. לאן תלך? כבר החלטת?

לא יודע, אני אומר. אולי קרטחנה.

קרטחנה, הוא אומר. ואז הוא מניד את ראשו ושני השומרים מתייצבים מאחורי. קרטחנה, אני חושב, שם הרננדו מחכה לי. אפילו עכשיו, בסוף הדרך, אנחנו מחוברים זה לזה. אני יכול לחוש את שיניה של קלאודיה, את מגע שפתיה היבשות בפי. אני מסובב את הרימון בכיסי – שִׂמחי מרים, אני אומר לעצמי – כפות ידי חלקלקות מזיעה, ובסופו של דבר, כשהאגודל שלי מוצא אחיזה במנוף, אני מכניס את האמה לנִצרה ומושך אותה, בכוח. היא משתחררת. אֶל פּאדרֶה מסתובב אלי ומחייך.

נו, הוא שואל, היית שם פעם?

אני מחזיק את המנוף בכוח ונכנס לבית בעקבות הפטרון שלי. שומר שלישי פותח דלת מתוך המשרד הראשי ומוביל אותנו. שום אור נרות לא בוקע מבפנים. אֶל פּאדרֶה נכנס עכשיו ואני אחריו, כאילו לתוך מערה, ושני השומרים צמודים אלי כל הזמן מאחור. ריח הבושם של דמיטה ממלא את האפלה, עז. במקום כלשהו לפנַי שואל קולו של אֶל פּאדרֶה שוב על קרטחנה, והפעם אני אומר, לא, וכשאני אומר את זה, והאגודל שלי רטוב ולא יציב על המנוף, הזיכרון שב אלי, התמונה שדמיינתי פעמים רבות כל כך בעבר. לואיס יושב על החומה הקולוניאלית הישנה ומביט באוקיינוס. השמש עולה והוא אומר, אפשר לראות עשרה קווים שחורים שמוליכים לתוך מי הפלדה האפורים, בערך עשרים מטר בין קו לקו, וכשהמים נהיים כתומים, ואז אדומים, אפשר לראות שכל קו עשוי מצורות שחורות קטנות ושהם מתרחקים מהים ביחד, בהרמוניה, ואז כשהשמש ממשיכה לעלות מימין אפשר לראות שכל צורה שחורה היא איש, ויש שם מאות אנשים, והם מושכים יחד רשת דייגים עצומה מתוך האוקיינוס לאט, צעד‑צעד.

***

סיפורים קצרים 

נאם לה

מאנגלית: יצהר ורדי

302 עמ’ * 88 ש”ח

 

קובץ סיפורים  קצרים שכל אחד מהם הוא יצירה עוצרת נשימה בפני עצמה. 
סיפוריו של נאם לה, סופר צעיר ממוצא וייטנאמי, לוקחים את הקורא מסביב לעולם: משכונות הארגזים של בוגוטה בקולומביה ורחובותיה הצבעוניים של טהרן, דרך הירושימה וים סין הדרומי ועד למנהטן ולפרברים השבעים של סידני שבאוסטרליה.
גיבורי הספר מתמודדים עם מצבים קיצוניים של אובדן, מוות או אימה ומתחבטים בשאלות הבסיסיות ביותר של זהות ותכלית.

“לירי, רב-עוצמה, מסעיר…כתיבה אמיצה ומושלמת…כל סיפור הוא ירייה מדויקת אל תוך הלב. קול צלול ונועז”.
 – Miami Herald

נאם לה נולד בווייטנאם וגדל באוסטרליה. זכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם הפרס היוקרתי ע”ש דילן תומס לשנת 2008.

לעמוד הספר באתר ידיעות ספרים לחצו כאן. 

לקריאת הסיפור הראשון מתוך הקובץ לחצו כאן.