פוסט אורח: דורית קידר על הספר “עזאזל” מאת יוסף זידאן

הנזיר מתחיל בתוֹכִי

 

הולך לו נזיר, נע ונד בין אלכסנדריה, ארץ ישראל ואנטיוכיה – שואל עוד ועוד שאלות ומנסה להגיע אל “האמונה האמיתית”, אל ההתנהלות הנכונה שתהפוך אותו לבן בריתו של האלוהים. צועד הוא בקצב זרם התודעה, חושב ומעמיק, משיב ומיד פוסל את השאלה וגם את התשובה העולה ברוחו. צועד הנזיר, ממשיך ומעלה שאלות וממתין. “אני, אלוהי, אינני חדל לחכות לאותות ממך, אך לשווא. שלח לי איפה בחלומי ברוב נדיבותך אות, למען יאיר את דרכי. אינני, אלוהי, כי אם נוצא המיטלטלת ברוח…” (12) מגוון של שאלות עולות בליבו של הנזיר וחלקן כך נראה, מלוות בחרדות שכן רעיונות של כפירה צצות מתוכו. פוסע הנזיר מנסה להבין את אלוהיו ולפתע נופל הוא אל בין זרועותיה של אישה יפת תואר הטומנת לו את מלכודת דבש האהבה מזה, ואת מלכודת דת הפגניות מזה.

הולך לו נזיר, עולה לרגל ומשוטט בין כפרים וכנסיות – שואל עוד ועוד שאלות ומנסה להגיע אל השלווה שבעבודת האל. כיצד להתרחק מחטאים ופיתויים הוא מנסה להבין. אולי התשובה היא פשטות החיים – מגורים בתוך מערה וצום, כך חושב הוא לעצמו. פסיעה ועוד פסיעה נושאות אותו אל פי גבהות הלב. “עם הזמן ידעו האנשים שאני שוהה כאן ויבואו להתברך בי. אהיה דוגמה ומופת לסגפנות. ברכת שמים תשרה במערתי, ונסים ונפלאות אחולל במו ידי”. צעד ועוד צעד ועמו ניסיון לחזור אל הטהרה המופקרת. והנה עולה תשובה חדשה ברוחו של הנזיר: “אחפש שערה של זנב סוס, לשטוף אותה היטב במי הים, לשוב אל המערה, לקשור בה את אשכי ולשאת את הכאב כמה ימים, עד שהם ייפלו ותנוח דעתי לנצח” (114). פתרון אין, אולם אשכול השאלות הולך ומתרחב. האם נזיר הוא באמת נזיר אם אין בו את האפשרות להתנגד לתאוות הנפש ולתשוקות הגוף?

גומע מרחקים נזיר בן המאה החמישית ותובנותיו על העולם הולכות ומתרחבות. “העננים בצורותיהם השונות הם ספרים ואיגרות של האל הכתובות בשפה שונה, בלתי מדוברת, שיכול לקרוא אותם רק מי שמכיר את סימניה, שהם צורות ולא אותיות” (236). לעיתים הגיגיו הופכים ניו-אייג’יים: “במילים בודדות אין כל חטא. החטאים טמונים רק בהצטרפותן למשפטים.” (96) ו/או: “השינה היא מתנת שמים. אלמלא השינה היה שוטף גל של שיגעון את העולם” (43). לעיתים צצים בו רעיונות ליברליים ברוח הִיפִּית: “יבחרו אפוא הגברים מבין הנשים והנשים מבין הגברים את האחד שמתאים לה, לחיות איתו יחד באהבה תקופה כלשהי ואחר כך יעזבו זה את זה, אם יחפצו, יחברו לאחרים, אם יחפצו, וצאצאיהם יהיו שייכים לכולם.” (239).

כך או כך מחשבות חשוכות רוויות פיתויים וחטאים – אשמת עזאזל הם. נראה שיוסף זידאן אינו מתייחס אל עזאזל כאל מקבילה לשטן או כאלוהות מדברית המזוהה עם הרוע, וגם לא כשריד מאותם מלאכים או נפילים שמרדו באלוהים. זהו קול מוסרי הקורא לנזיר מבפנים – מעין מצפון או מצפן המציפים אותו בהארה פנימית מתוך מסירות נפש, ויתור והקרבה למען האלוהות האהובה עליו.

על הדת = הארה 1 + 3 הערות

  • ויליאם ג’יימס ב-“החווייה הדתית לסוגיה” טוען כי המנגנון הרוחני של מאמין דתי, עשוי לתת תחושה של ריאליות נוכחת המתפשטת וכובשת את הנפש והיא רחבה יותר מאשר העוצמה והתענוג הנתפשים בדרך כלל על ידי החושים. התגובה על דברים שבמחשבה במקרים רבים היא חזקה לא פחות מן התגובה על דברים שיש להם נוכחות פיזית ולעיתים אף יותר. המאמין השרוי בתוך אידאה של מוסר וצניעות, מפרש כל נוף או מעשה מתוך פריזמה על טבעית זו. הנזיר של יוסף זידאן נע ונד ובתודעתו מצויה תחושה של ממשות, הרגשה של נוכחות אובייקטיבית אותה הוא מכנה עזאזל. הרגשת ממשות פנימית זו היא מעין הלוצינציה, וזו, מתגשמת לכלל גילוי שלם, מגיעה ועוזבת בהפתעה.
  • “האלים השורים אינם נמצאים במקדשים ובמבנים מפוארים אלא חיים בלבבות האנשים המאמינים בהם. כל עוד אלה בחיים, האלים חיים בקרבם, וכאשר הם מתים, האלים מתים ונטמנים איתם”. (173)
  • “החיים אינם הוגנים. הם נושאים אותנו איתם לאורך הדרך ומסיחים את דעתנו. אחר כך הם משכיחים אותנו מעצמנו ומשנים אותנו עד שאיננו עוד מה שהיינו בעבר.” (94)
  • “לדת אין כל קשר לשכל, והאמונה איננה אמונה, אלא אם כן היא מנוגדת להיגיון ולשכל, שאם לא כן הרי היא הגות ופילוסופיה.” (97)

 

___________

עזאזל, יוסף זידאן. מערבית: ברוריה הורביץ. הוצאת מחברות לספרות. 332 עמ’, 96 ש”ח.

עוד פרטים על הספר תוכלו לקרוא כאן

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

 

השאירו תגובה