ביקורת ספרים: “שדות התהילה” מאת ז’אן רואו

בקצרה (מתוך גב הספר):

“שדות התהילה” הוא ספר מדהים ומופלא של סופר בעל כישרון נדיר לספר באופן מרתק ומשעשע, עם הרבה הומור וחום אנושי, כאילו על כל דבר שבעולם. ז’אן רואו היה בן 38 כשראה אור (ב – 1990)רומאן ראשון זה שלו, ובבת – אחת הפך מאדם אנונימי, בעל דוכן למכירת עיתונים ברובע ה – 19, לסופר מהולל, חתן פרס גונקור. מחודש ספטמבר, שבו ראה הספר אור, ועד סוף דצמבר, נמכרו בצרפת 540,000 עותקים, וב – 15 ארצות החלו לתרגמו. בביקורת הצרפתית זכה הספר ליותר דברי שבח מכל ספר שקיבל בעבר את פרס גונקור מאז “שר היער” של טורנייה.

הקורא שיגיע אל שורותיו האחרונות של הספר יחוש כמדומה רצון וצורך לשוב מייד ולקראו מן ההתחלה. החיים שתוארו בו נראים באור אחר לחלוטין לאחר 30 העמודים האחרונים.

הספר, המסופר מפי נכד אנונימי (המייצג גם את אחיו ואחותו) לאחר 1987, נראה תחילה כמין “לקסיקון משפחתי” המספר ביחוד אניקדוטות משעשעות על הסבא מצד האם (אלפונס בירגו) ועל דודה מארי, המורה של הנזירות – דודת אביו של המספר. המאורעות העליזים, המופיעים כפקעת, מתרחשים בין 1912 – מועד נישואי הסבתא לסבא מצד האם – ובין 64 – 1963, עת מתרחשת בטווח של שנה סידרת מיתות: אביו של המספר (ג’וזף בן ה – 40), דודה מארי וסבא בירגו. 1912, כשסבתא היתה בת 25, הוא קו פרשת המים לקביעת תאריכים.

נראה כאילו סופר שעבר את המעבדה של פרוסט כותב טקסט המזכיר לא במעט את נטליה גינצבורג בשיאיה. הדה – שבו המצחיקה של הסבא, שהמים חודרים אליה מכל העברים, חיי הנזירות של הדודה, שיש לה כרטסת קדושים לכל עת, בריחת ההרפתקאות של הסבא לגן העדן של הנודיסטיות, וכו’. רואו יכול להקדיש עמודים ארוכים מרתקים ושנונים לתיאור מזג האויר וסוגי הגשם במחוז הלואר התחתון, והוא מעלה על הדעת חיים יציבים, נמשכים וחוזרים, שבהם מהפיכה גדולה היא הופעת העט הכדורי.

רק ברבע האחרון של הספר, כשמושלמת סידרת המיתות של אבי המספר, ואביו שלו, וכל דודי האב, משחזר הדור הצעיר מציאות היסטורית אחרת ונחשפת “המלחמה הגדולה”, מלחמת העולם הראשונה, שבה גסס הדוד ג’וזף מול הדודה, לאחר שנפגע בהתקפת גאזים של הגרמנים (1916), ואחיו אמיל נהרג שנה אחריו ונקבר בחזית. אח זה הובא לקבר המשפחה רק לאחר 12 שנים – המכתב על מקום קבורתו הארעית נדד עשר שנים.

ממסמכים, יומן מסע ותצלומים שמלקט הסב (מצד האם) לאחר מות הדודה (מצד האב) ניתן להרכיב תמונה אחרת לגמרי של חיי המשפחה, הפעם בפרספקיטבה של המאורעות ההיסטוריים, שהם קו פרשת המים האמיתי. הסיפור הגלוי לעין, שהמספר סקר אותו באלומת האור של זכרונו, הופך חסר משמעות. עתה הם עומדים על שפת חור ביקום שהעולם הגלוי לעיין ניגר דרכו – וכמו הדודה (“הסנילית” קודם מותה), המיטלטלת קדימה ואחורה בין הז’וזפים, וכמו הסבא המרכיב “סיפור אחר לגמרי” בעליית הגג, וכמו גם פייר הממיין את השלדים – עליהם למלא את החלל הריק של חייהם. נחשפת הנוכחות המתמדת, הסמויה, של הטראומות, המבטלת את הזמן ויוצרת קשרים אחרים, לפי משפחות של דמיון. כמעט הכל נראה עתה אחרת. אם צחקנו על הדודה הנזירה על שהיה לה מחזור רק בין גיל 18 לגיל 26 – מתסבר שהקריבה את “דם הנשים שלה” בעיסקה כושלת עם הצלוב – דם תחת דם – מול אחיה הגוסס ז’וזף, בדיוק במאי 1916.

אבל פרקי המלחמה העזים, והבאתו של אמיל לקבורה ב – 1929, הם שיחזור, שחלקו דמיוני, מצד הנכדים, על סמך תכולת קופסת הנעליים שבעליית הגג. וכך הם גם הפרק החותם (1941) המפגיש לראשונה את הסב מצד האם עם אבי המספר. לאחר השיחזור הזה ניתן לחזור אל מאורעות החיים שהיו גלויים לעין המספר. מהו איפוא הזמן האבוד האמיתי? יש כאן דיאלוג מבריק עם פרוסט (את עצמותיו של אמיל קוברים בתיבת עוגיות – מאדלן) וגם עם שיחזור הילדות של ז’ורז’ פרק (שבניגוד לו – המספר כאן לא צריך להמציא לו ילדות). זהו נסיון עז לקלוט את הגשר המסתורי המקשר את החזית והעורף (שהם גם חזית של תצלום מן החזית ודברי אהבה הכתובים על גבו), “כאילו בעובי הנייר” (של הסיפור, של התצלום) “טמון מרכיב האהבה והמוות.”

שדות התהילה, ז’אן רואו. מצרפתית: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה. 149 עמ’, 79 ש”ח. 

על המחבר:

ז’אן רואו, יליד 1952, הוא סופר צרפתי, זוכה פרס גונקור על הספר “שדות התהילה”. כתב כ-15 ספרים ועוד מסות ומחזות, אבל “שדות התהילה” היא היצירה היחידה פרי עטו שתורגמה לעברית.

דעתי:

אל הספר “שדות התהילה” מאת ז’אן רואו הגעתי בזכות הבלוג. או יותר נכון – בזכות פינת “השאלון” שמפורסמת בבלוג. המשיבה הרביעית במספר על השאלון (בדיוק החודש לפני שנה) הייתה הסופרת והמשוררת גילית חומסקי, ולשאלה “מהו הספר האהוב עלייך” השיבה כך:

“אני אוהבת הרבה ספרים. מזל שזו השאלה הכי נשאלת, אפשר בכל פעם להניח את הכתר על אחד אחר… בדרך כלל מככבים בתצוגה מתחלפת מיכאל שלי של עמוס עוזשתהיי לי הסכין של דויד גרוסמןעין החתול של מרגרט אטווד ותוף הפח של גינטר גראס. אפנה, אם כן, מקום של כבוד לאהוב יקר שטרם נקבתי בשמו בשום ראיון: שדות התהילה של ז’אן רואו. פרק הפתיחה שלו הוא אחד היפים שקראתי, אני אוהבת להעתיק אותו ולתת במתנה.”

ההמלצה שלה נשמעה מבטיחה, ואכן כמה ימים לאחר מכן רכשתי את הספר. כמו שקורה לי לא פעם, אני רוכש ספרים ומגיע לקרוא בהם רק זמן ארוך לאחר הרכישה, וכך גם במקרה הזה. אבל שנאמר – טוב מאוחר מאשר אף פעם.

“שדות התהילה” מתאר את חייהם של בני משפחה אחת שמתגוררת בצפון מערב צרפת בראשית המאה ה-20. אולם התיאור אינו מסודר ואינו כרונולוגי, אלא מורכב מאפיזודות שונות בחייו של המספר שמתמקדות בכל פעם בבן משפחה אחר. הסיפור מתחיל בתיאור סבו של המספר מצד אמו – אלפונס בירגו, שמחזיק במכונית דה-שבו מקרטעת, שהגשם חודר דרכה, אבל לא מוכן לוותר עליה. בהמשך עוברים לסבתא העצבנית על בעלה, הדודה מארי (הדודה מצד האב) שמנהלת מערכות יחסים מורכבות עם קדושים נוצריים (ולבסוף  חולה בשיטיון), אמו של המספר שמתנגדת לפולחן הקודשים של הדודה מארי, אביו של המספר שיוצא למסע לחיפוש גופת אחיו, הקברן של היישוב, ז’וליין,  ובנו המאומץ איבון,  ועוד כהנה וכהנה טיפוסים.

כשרואו ביקר ביריד הספרים הבינלאומי שנערך בירושלים בשנת 2007, הוא התראיין למאיה פלדמן ואליק אלחנן (וואיינט) וטען שהעיסוק שלו בפרטי הפרטים של המשפחה נובע למעשה מקוצר הראייה ממנו הוא סובל:

“כאדם קצר רואי”, הוא מסביר, “אתה לא רואה למרחק ולכן כל מה שרחוק נמלט ממך, העולם נמלט ממך. כשאני כותב, אין לי בעיה עם הפרטים, אני רואה טוב מקרוב, אבל את מה שרחוק אני צריך לשחזר, כך שהקרוב הוא הממשי והרחוק, הדמיוני. כך זה גם בפוליטיקה, לא נכנסים לפוליטיקה בלי חזון, והחזון הפוליטי הוא המבט למרחוק. הבעיה היא, וכאן הרומן חזק מהאידיאולוגיה, שהעולם הקרוב צריך להיכנס לתוך החזון. האידיאולוגיה חותכת את הפרטים העודפים ולכן היא רוצחת את החירות ומשתקת. בכתיבה, גישה רחבה בלבד מבטיחה גישה אידיאולוגית, בלי הפרטים שמפריעים למסגרת. מצד שני, ראייה קרובה של פרגמנטים בלבד שוללת הבנה של התמונה הגדולה. בסופו של דבר, לכתוב זה לנסות להבין את העולם. רומן ללא המבט ממרחק שיכניס להקשר מותיר חצץ שמונח על השולחן מבלי שנדע מאיזו מחצבה הגיע, מאיזה אזור ומדוע נחצב”.

ואכן, בדיוק כך נכתב (וגם נקרא) הספר “שדות התהילה”. הקורא עובר בין כל מיני סיפורים משפחתיים שמתארים חיי יום-יום של משפחה פשוטה מצפון מערב צרפת, אך לקראת סוף הספר האירועים הללו מתקשרים לתמונה הכוללת – אירועי מלחמת העולם הראשונה ששברו לרסיסים את המרקם החברתי באותן ארצות שהשתתפו במלחמה. דרך הסיפור רואו מנסה לגרום לעצמו ולנו להבין טוב יותר את העולם. אחרי שקירב אותנו למשפחתו ותיאר לנו את “החצץ שמונח על השולחן” הוא נותן את ההקשר הרחב יותר ומסביר מאיזו מחצבה החצץ הזה הגיע. ואכן, המשפחה הזו (כמו משפחות רבות שחיו בתקופה הזו) אכלה לא מעט חצץ; אפשר לומר שהחוט המקשר בין רוב הדמויות והסיפורים הוא למעשה המוות, שלא פוסח על אף אחד – זקנים וצעירים, נשים וגברים.

את האפיזודות מחיי משפחתו של המספר בוחר רואו לספר בצורה מאוד פיוטית, מלאת תיאורים ודימויים. במובן הזה, למרות רזונו היחסי של הספר (149 עמ’), הוא לא כל כך קל לקריאה ודורש סבלנות ומוכנות לשקוע בתיאורים יפים ונוגים שלא מקדמים בהכרח איזושהי עלילה. הכתיבה הפרגמנטרית והכמעט אסוציאטיבית של רואו מתכתבת עם טקסטים מכוננים בספרות, בין אם בסגנון הכתיבה ובין אם במבנה העלילה; הטקסט הבולט שאיתו מתכתב רואו הוא “בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט, כאשר לקראת סוף הספר אף נעשה שימוש בקופסאות של עוגיות מדלן על מנת לקבור חלקי מתים (למי שלא מכיר – טעמה של עוגיית המדלן הוא שגורם לפרוסט להזכר בילדותו ולצאת למסע “בעקבות הזמן האבוד”).

“שדות התהילה”, אם כן, הוא ספר יפהפה שטומן בחובו סודות ורמזים שמעוררים בקורא את הצורך לקרוא בו יותר מפעם אחת. עם זאת, כדאי להגיע מוכנים לקריאה בו ולדעת שהוא דורש קריאה סבלנית, הן בגלל העלילה הפרגמנטרית שלו והן בגלל הכתיבה הפיוטית ומלאת התיאורים. מי שמוכן לאתגר ואוהב ספרות צרפתית בסגנונם של פרוסט וז’ורז פרק – יפיק הנאה גדולה מהספר ואולי אף יחזור ויקרא בו שוב. השאר יצטרכו לחפש את ההנאה הספרותית שלהם בספרים אחרים.

ותודה רבה לגילית חומסקי על ההמלצה הראויה.  

 

ציטוט נבחר:

במחוז הלואר התחתון הגשם הוא בן-לוויה, שותף נאמן לחיים. בזכותו יש לאיזור סגנון מיוחד, משום שכל השאר בו בעצם נדוש למדי. העניים הטעונים באדי האוקיינוס צוללים בסביבות סן-נאזר אל שפך הלואר, עולים במעלה הנהר, ועל אדמות נאנט הם מרוקנים את גודש הלחות שלהם באותה אנטיליה בלתי נלאית. בסך הכל אלה כמויות לא כל כך גדולות, אם משווים לארצות המונסון, אבל הן מטופטפות בחוכמה על פני כל השנה כך שבשבי עוברי-האורח, שלא תמיד נהנים מהתבהרות, נקבעים חיש קל המוניטין של המקום: עננים וגשם. קשה להעמידם על טעותם, גם אם מעלים נגדה את החמימות האגדית של האקלים – וכהוכחה את המימוזות במרחבי השדות, ופה ושם, בגינות של נוטריונים, כמה דגלים מרוטים – כי המדדים ידועים: שעות של שמש, מימטרים, ממוצע שנתי. מזג-האוויר לח, זו עובדה, אבל עובדה כל כך שיגרתית שבסופו של דבר אין שמים לב אליה. נשבעים בתום לב, בעיצומו של טיפטוף מתמיד, שאין זה גשם. מרכיבי המשקפיים מנגבים מוכנית את הזגוגיות עשרים פעם ביום, מתרגלים להתקדם מאחורי מקבץ של טיפות המשברות את הנוף ומפצלות אותו, תמונת מראה מעוותת ענקית שמתקשים להתמצא בתוכה: הולכים לפי הזיכרון. אבל כשמגיע הערב, כשגשם קל יורד על העיר, כשהניאונים בשלטים ממצמצים ומציירים בלילה הימי את הקאליגרפיות המאירות שלהם, הכוכבים המרצדים הקטנים האלה, המזדהרים לפני העיניים, הניצוצות האלה, הכחולים, האדומים, הירוקים, הצהובים, הניתזים לך על המשקפיים – המראה הוא חזיון זיקוקים מרהיב. לעומת זאת, כשמורידים את המשקפיים – מה רדוד הוא המקור.

על הספר ברשת:

דרור בורשטיין, הארץ

תלמה אדמון, זמן תל אביב

 

4 תגובות

  1. זואי גלאס 19 במרץ 2014 ב- 20:06 - Reply

    קראתי אותו כשיצא במהדורה החדשה.
    זכור לי ספר ממתקי, כלומר – מענג מאוד ונקרא בשטף, אבל בדיעבד לא נשאר לי ממנו דבר. זה עשוי להישמע אנטי-הייפי אבל אלא דווקא הספרים הממתקיים שמפתים אל קריאה שניה.

    מוזר, נדמה לי שאני מצטרף אל ההמלצה.

    • ירין כץ 19 במרץ 2014 ב- 20:10 - Reply

      לפעמים כל מה שזוכרים מספר זה שהוא גרם להנאה, בלי לזכור שום עלילה:)
      ספציפית בספר הזה, בגלל שאין ממש עלילה, אני מניח שגם קשה לזכור. תודה על התגובה!

  2. zhhu afk 21 במרץ 2014 ב- 11:39 - Reply

    ספר נהדר.
    רק למה אני לא יכול להגיב על הקיר שלך למרות שעשיתי ‘לייק’

  3. zhhu afk 21 במרץ 2014 ב- 11:40 - Reply

    זואי גלאס – זה לא הבעיה של הספר. זו הבעיה שלך. לי נשאר ממנו המון. קודם כל הדה-שבו 4 עם הוישרים הידניים

השאירו תגובה