פוסט אורח: דורית קידר כותבת מכתב לאלכסנדר פושקין בעקבות קריאה בספרו “הכושי של פטר הגדול”

אלכסנדר פושקין היקר,

זה עתה סיימתי – בעברית כמובן, את ספרך “הכושי של פטר הגדול”. התמוגגתי, אין מה לדבר.

החלטתי לכתוב לך, אל אותו רקיע עליון בו אתה שוכן, ולבטח מתבדח על אשר רואות עיניך. יש במכתב זה מעט אבסורדיות שהרי שנינו חוטאים בַתֵּאִיזְמוּס  –  ובכל זאת…

פער של כמעט 200 שנה מבחין ביננו ובכל זאת חשתי שהנה אתה מתאר את התחושה שלי – תל אביבית בעשור השני של שנות האלפיים – תקופה בה “תאוות הבצע נצטרפה לרדיפת תענוגות ולפזרנות; נכסים אבדו; המוסר הדרדר; הצרפתים צחקו וחשבו חשבונות, בעוד הממלכה הולכת ומתפוררת לקול הפזמונים ההיתוליים…..”

אכן חבר יקר – גם אצלנו הצרפתים צוחקים, רוכשים וגורמים ללא מעט ייסורים עירוניים. ועוד אתה ממשיך ומתאר את אותה חברה שלי: “עם זאת נוצרה תופעה חברתית מרתקת ביותר. ההשכלה והדרישה לבידור קירבו בין המעמדות. העושר, הנימוסים, התהילה, הכישרונות, המוזר שבשגיוניות – כל מה שעורר את הסקרנות או הבטיח תענוג – נתקבל בסבר פנים יפות” (194). קולע – אבל לא בזה העניין. 

בסיפור “הכושי של פטר הגדול” יש שפע של פרטים ביוגרפיים: על היותך נצר לאצולה רוסית מזה ו”שי” שהובא לצאר פטר הגדול מאתיופיה מזה; על הופעתך החיצונית שהעידה על שרידי הגנים האפריקנים שבך; על כך שהגלו אותך מסנט פטרסבורג בניסיון לשבור את רוחך בשל שיריך הנפלאים, הביקורתיים; על הפיתוי שבקבלת משרה בחצרו של ניקולאי בשעה שזה הפך עצמו לצנזור שלך.

 גם את הסכסוך הפנימי המתחולל בנפשך, והכמיהה ליצירה שלך ניתן למצוא בסיפור. ובנוסף, כמה נפלא ציורך את החברה הסנובית, הקונסרבטיבית וצרת אופקים, מעין תמונת פולרואיד של מעמד אצילים קמל ובורגנות המנסה לפלס את דרכה מעלה על ידי סמלים חיצוניים – ממש כמו עכשיו. הכל מכל חבר יקר, מעוצב בחן רב וברומנטיות צינית – אבל גם זה לא עצם העניין. 

ומה באמת העניין? לבטח אתה שואל את עצמך בקוצר רוח.  ובכן, אלכסנדר יקר, העניין הוא הצביעות הבלתי נסבלת של מעשה הכתיבה בחברה בה אני חיה. הנה אני קוראת ומתמוגגת לי מטקסט שאינו מטכס עצות בינו לבין עצמו ושאין בו כל זכר וניסיון לרצות או למצוא חן או ללקק – טקסט ישיר ללא מסכות שאין בו אפילו שביב של political correctness – וזה מאד מאד משמח אותי.

נרטיב על כושי – Nigger, יש כאן. ואותו כושי יודע שהוא אחר, שהוא שונה, שהחברה מקבלת אותו בעירבון מוגבל והדבר מופיע בריש גלי. “תשומת ליבן המתוקה של הנשים, לא רק שלא שמחה את לבו, כי אם מילאה אותו מרירות וכעס. הוא חש כי לדידן הוא מין חיה נדירה, יצור יוצא דופן…” (195).  אני יודעת אלכסנדר יקר, שבזמנך עדיין לא הכניסו לשפה את הרעיון שאפשר “לרמות” את המציאות ולשנותה על ידי השפה ועל ידי קטלוג מילים ותרגומן לערכים של תקין ולא תקין , אני יודעת. וכאן מגיעות מחיאות כפיים סוערות למתרגמת רנה ליטוין שהלכה אתך יד ביד.

קראתי משפטים שגרמו לי שמחת אין קץ. כמובן שזו הפרעה פרטית שלי אולם תסכים איתי שזה חלק מן הסיפור – הלא כן? למשל: “כל הגבירות בקשו לראות את הכושי של הצאר…” או “בדרך כלל היו מסתכלים על הכושי הצעיר כעל פלא טבע…” או “הוא התמסר לסחרור הכללי בכל להט נעוריו וגזעו..” או “לקשור את גורלך בגורלו של כושי, יצור עלוב, שרק בקושי זוכה לתואר אדם…” (200). כן, כל המשפטים האלו שהם חסרי תקינות פוליטית למהדרין, מעצימים את השורות ואת מה שביניהן אלפי מונים. אתה צודק אלכסנדר – “החברה קלת הדעת רודפת ללא רחמים את מה שלכאורה היא מכירה.”

תודה רבה לך אלכסנדר סרגייביץ’ פושקין. 

על החתום: מעריצה אלמונית

________________

הכושי של פטר הגדול, א.ס פושקין. מרוסית: רנה ליטוין. הוצאת הספריה החדשה. 276 עמ’, 82 ש”ח.

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

 

השאירו תגובה