סיפור קצר: “מחנה האינדיאנים” מאת ארנסט המינגוויי

 

מתוך “סיפורי ניק אדמס”. מאנגלית: יואב כ”ץ. פָּן הוצאה לאור ● ספרי חמד ● ידיעות אחרונות. 245 עמ’, 88 ש”ח. 

 

***

 

 

מחנה האינדיאנים

על שפת האגם ניצבה עוד סירה, שנגררה אל החוף. שני אינדיאנים עמדו והמתינו.

ניק ואביו התיישבו בירכתי הסירה של אביו. האינדיאנים דחפו אותה למים, ואחד מהם נכנס אליה וחתר. הדוד ג’ורג’ התיישב בירכתי הסירה של מחנה האינדיאנים. האינדיאני הצעיר דחף אותה למים ונכנס להשיט את הדוד ג’ורג’.

שתי הסירות יצאו לדרך בחשכה. במרחק רב לפניהם שמע ניק את קול בתי-המשוטים של הסירה האחרת. האינדיאנים חתרו בתנועות קצובות ומהירות. ניק נשען לאחור על זרועו המחבקת של אביו. היה קר באגם. האינדיאני שחתר בסירתם התאמץ מאוד, אבל הסירה השנייה הקדימה אותם כל הזמן בתוך הערפל.

“לאן אנחנו שטים, אבא?” שאל ניק.

“למחנה האינדיאנים. יש שם אשה אינדיאנית חולה מאוד.”

“אה,” אמר ניק.

בצדו השני של המפרץ הם מצאו את הסירה האחרת על החוף. הדוד ג’ורג’ עישן סיגר בחשכה. האינדיאני הצעיר משך את הסירה הרחק במעלה החוף. הדוד ג’ורג’ נתן סיגרים לשני האינדיאנים.

הם עלו מהחוף דרך אחו ספוג טל בעקבות האינדיאני הצעיר שנשא עששית. אחר כך נכנסו ליער ופסעו לאורך שביל, המוליך אל דרך חוטבי העצים שטיפסה בין הגבעות. דרך חוטבי העצים היתה מוארת יותר, כי העצים משני עבריה נכרתו. האינדיאני הצעיר עצר וכיבה את העששית בנשיפה, וכולם המשיכו לצעוד הלאה בדרך.

כשהגיעו לעיקול, יצא כלב ונבח. לפניהם נראו אורות הבקתות, שבהן גרו האינדיאנים שעבדו בקילוף גזעי עצים. עוד כלבים מיהרו לעברם, ושני האינדיאנים פקדו עליהם לחזור לבקתות. בבקתה הקרובה ביותר לדרך נראה אור בחלון. אשה זקנה עמדה בפתח והחזיקה מנורה.

בפנים, על מיטת קומתיים מעץ, שכבה אינדיאנית צעירה, שזה יומיים מנסה ללדת. כל הנשים הזקנות במחנה באו לעזור לה. הגברים התרחקו במעלה הדרך וישבו לעשן בחושך, מחוץ לטווח הרעש שהקימה. היא צרחה בדיוק ברגע שניק ושני האינדיאנים נכנסו לבקתה בעקבות אביו והדוד ג’ורג’. היא שכבה על המיטה התחתונה ונראתה ענקית מתחת לשמיכת הטלאים. ראשה היה מופנה הצדה. במיטה העליונה שכב בעלה. שלושה ימים קודם לכן הוא פצע בגרזן את רגלו פציעה חמורה. הוא עישן מקטרת. בחדר עמד ריח רע מאוד.

אביו של ניק הורה להרתיח מים על הכיריים, ובעודם מתחממים דיבר אל ניק.

“האשה הזאת עומדת ללדת,” אמר.

“אני יודע,” אמר ניק.

“אתה לא יודע,” אמר אביו. “תקשיב לי. מה שעובר עליה נקרא צירי לידה. התינוק רוצה להיוולד, והיא רוצה שהוא ייוולד. כל השרירים שלה מנסים לגרום לתינוק להיוולד. זה מה שקורה כשהיא צורחת.”

“אני מבין,” אמר ניק.

בדיוק באותו רגע צרחה האשה.

“אבא, אתה לא יכול לתת לה משהו, שתפסיק לצרוח?” שאל ניק.

“לא. אין לי חומרי הרדמה,” אמר אביו. “אבל הצרחות שלה לא חשובות. אני לא שומע אותן משום שהן לא חשובות.”

הבעל במיטה העליונה הסתובב אל הקיר.

הנשים במטבח סימנו לרופא שהמים חמים. אביו של ניק נכנס למטבח ויצק לקערת הרחצה כמחצית מהמים שבקומקום הגדול. לתוך המים שנשארו בקומקום הוא הכניס כמה דברים, שגולל מתוך ממחטה.

“את אלה חייבים להרתיח,” אמר, והחל לקרצף את ידיו במים החמים שבקערה בעזרת פיסת סבון שהביא עמו מהמחנה. ניק צפה בידיו של אביו המקרצפות זו את זו בסבון. אביו דיבר בעודו רוחץ את ידיו בקפידה רבה.

“אתה מבין, ניק, תינוקות אמורים להיוולד כשהראש יוצא קודם, אבל לפעמים זה לא קורה. כשזה לא קורה הם גורמים הרבה צרות לכולם. אולי אצטרך לנתח את הגברת הזאת. נדע עוד מעט.”

כשהיה מרוצה מכפות ידיו נכנס פנימה וניגש לעבודה.

“ג’ורג’, אתה מוכן למשוך מעליה את השמיכה?” אמר. “אני מעדיף לא לגעת בשמיכה.”

אחר כך, כשהחל לנתח, החזיקו הדוד ג’ורג’ ועוד שלושה אינדיאנים את האשה כדי שלא תזוז. היא נשכה את הדוד ג’ורג’ בזרוע, והדוד ג’ורג’ אמר, “כלבה אינדיאנית מחורבנת!” האינדיאני הצעיר — שהשיט את הדוד ג’ורג’ בסירה — צחק לו. ניק החזיק בשביל אביו את קערת הרחצה. הכול נמשך הרבה מאוד זמן.

אביו הרים את התינוק בידיו, סטר לו כדי שינשום, והעביר אותו לאשה הזקנה.

“תראה, ניק, זה בן,” אמר. “מוצא חן בעיניך להיות מתלמד?”

ניק אמר, “היה בסדר.” הוא הפנה את מבטו כדי לא לראות מה עושה אביו.

“הנה. בזה גמרנו,” אמר אביו והכניס משהו לקערה.

ניק לא הביט בזה.

“עכשיו,” אמר אביו, “צריך לעשות כמה תפרים. אתה יכול להביט או לא להביט, ניק, איך שאתה רוצה. אני עומד לתפור את החתכים שעשיתי.”

ניק לא הביט. הסקרנות שלו נעלמה זמן רב קודם לכן.

אביו גמר לתפור וקם על רגליו. הדוד ג’ורג’ ושלושת האינדיאנים נעמדו. ניק הניח את הקערה במטבח.

הדוד ג’ורג’ הביט בזרועו, והאינדיאני הצעיר חייך.

“אני אמרח על זה קצת מי חמצן, ג’ורג’,” אמר הרופא.

הוא רכן מעל האשה האינדיאנית. היא כבר היתה שקטה ועיניה עצומות. היא נראתה חיוורת

מאוד. היא לא היתה מודעת לגורל התינוק או למשהו בכלל.

“אני אחזור בבוקר,” אמר הרופא. “עד הצהריים תגיע האחות מסיינט-איגנייס, והיא תביא את כל מה שאנחנו צריכים.”

הוא הרגיש נלהב ולהוט לדבר, כמו שקורה לשחקני פוטבול בחדר ההלבשה אחרי משחק.

“מקרה כזה ישר לירחון הרפואי, ג’ורג’,” אמר. “לבצע ניתוח קיסרי באולר, ולתפור הכול בשלושה מטרים של חוטי דיג עשויים ממעי.”

הדוד ג’ורג’ נשען על הקיר והביט בזרועו.

“טוב, אתה אדם דגול, זה ידוע,” אמר.

“צריך להעיף מבט באב הגאה. הם אלה שסובלים בדרך כלל יותר מכולם בגלל כל הסיבוכים הקטנים האלה,” אמר הרופא. “אני חייב לומר, שהוא סבל את הכול די בשקט.”

הוא הפשיל את השמיכה מעל ראשו של האינדיאני. ידו חזרה רטובה. הוא טיפס על קצה המיטה התחתונה, בידו האחת מנורה, והביט מקרוב. האינדיאני שכב, ראשו מופנה אל הקיר. גרונו היה חתוך מאוזן לאוזן. הדם זרם ויצר שלולית קטנה, היכן שהגוף שיקע את המיטה. ראשו נח על זרועו השמאלית. התער הפתוח היה מונח על השמיכות, להבו כלפי מעלה.

“תוציא את ניק מהבקתה, ג’ורג’,” אמר הרופא.

לא היה כל צורך בכך. ממקומו בפתח המטבח היתה לניק תצפית טובה על המיטה העליונה, כשאביו — המנורה בידו — הטה לאחור את ראשו של האינדיאני.

אור היום אך זה עלה, כשהם חזרו אל האגם בדרך חוטבי העצים.

“אני נורא מצטער שהבאתי אותך הנה, ניקי,” אמר אביו, שכל התלהבותו שלאחר הניתוח פגה. “עברה עליך חוויה נוראית.”

“תמיד כל-כך קשה לנשים ללדת תינוקות?” שאל ניק.

“לא, זה היה מקרה מאוד-מאוד יוצא דופן.”

“למה הוא הרג את עצמו, אבא?”

“אני לא יודע, ניק. אני מניח, שהיה לו קשה לשאת כל מיני דברים.”

“הרבה גברים הורגים את עצמם, אבא?”

“לא הרבה מאוד, ניק.”

“והרבה נשים?”

“כמעט ולא.”

“בכלל בכלל לא?”

“כן, לפעמים כן.”

“אבא?”

“כן.”

“לאן הלך דֹוד ג’ורג’?”

“הוא יחזור, הוא יהיה בסדר.”

“זה קשה למות, אבא?”

“לא, אני חושב שזה די קל, ניק. זה תלוי.”

הם ישבו בסירה — ניק בירכתיים — ואביו חתר. השמש עלתה מעל הגבעות. דג בס קיפץ ויצר מעגל במים. ניק טבל את ידו במים. הם היו חמימים לעומת הצינה החדה של הבוקר.

בשעת בוקר מוקדמת זו על האגם, כשישב בירכתי הסירה בעוד אביו חותר בה, הוא הרגיש לגמרי בטוח שהוא לא ימות לעולם.

 

***

סיפורי ניק אדמס 

ארנס המינגווי

מאנגלית: יואב כ”ץ

245 עמ’ * 88 ש”ח

בין השנים 1925 ל-1933, פרסם ארנסט המינגוויי ששה-עשר סיפורים אודות דמות בשם ניק אדמס. הסיפורים היו פזורים באוספים שונים ולא לפי סדר כרונולגי מסוים. ב-1972, לאחר מותו של המינגוויי, לוקטו הסיפורים, סודרו כרונולוגית לפי חייו של אדמס, ונוספו להם קטעים שנמצאו לאחר מותו של המינגוויי ואשר לא פורסמו מעולם. מן המקבץ החדש צצה תמונה קוהרנטית של חייו של ניק – מילדותו במישיגן עד לבגרותו. חייו של ניק אדמס מקבילים לחייו של המינגוויי.

ניק אדמס הוא האב-טיפוס של הגיבור ההמינגוואי: דואג מהורהר, שאנן כלפי חוץ אך אומלל בנפשו וברוחו נוכח מעשי זוועה שאינו מסוגל להתקומם נגדם. עליו להתמודד לבדו עם הרוע, חוסר התועלת וחוסר הערך של הקיום. התבוסה היא בלתי נמנעת; רק תבוסה בכבוד יכולה להביא גאולה. מדמותו של ניק אדמס צצים ומופיעים גיבורי הרומנים המפורסמים ביותר של המינגוויי – ג’ייק בארנס מוזרח השמש, רוברט ג’ורדן מלמי צלצלו הפעמונים ופרדריק הנרי מהקץ לנשק.

עיצוב העטיפה: עדה רוטנברג

לעמוד הספר באתר הוצאת פן לחצו כאן

השאירו תגובה