מאמר ספרותי: ארי ליברמן כותב על צחוק ועל היסודות האפלים שמניעים אותו

מאת | 2014-03-10T14:13:16+00:00 10 במרץ 2014|קטגוריות: מאמרים ספרותיים|Tags: , |3 תגובות

היסודות האפלים של הצחוק

 

ירין כץ ביקש שאכתוב מאמר קטן בנושא עצום וכואב: הומור בספרות. מיד אסביר מה כואב לי ומדוע, ובינתיים ניגש לעצם העניין. מה זה הומור ואיך הוא בא לידי ביטוי בשיר למשל או ברומן? המילה humor בלטינית פירושה ליחה או מרה, כלומר נוזל. הגישה הרפואית ששלטה באירופה מתקופת גלנוס ועד העת החדשה התבססה על תיאורית ארבע הליחות, שלפיה שבתוך כל אדם ארבעה נוזלים (דם, ריר, מרה שחורה ומרה צהובה), וכל מחלה היא תוצאה של עודף או מחסור של אחד מהנוזלים האלה. ויותר מזה. גם אופיו ומזגו של האדם נקבע על ידי האיזון או חוסר האיזון של אותן ליחות בגופו, כך שאם יש בי יותר מדי ריר אני חלש ועצל ורגוע, ואם יש בי עודף מרה שחורה אני עצוב וחסר מנוח. באנגליה בעידן האליזבתני, כלומר לפני כארבע מאות שנה, המילה humorous באה לתאר אדם הנשלט על ידי אחד הנוזלים הללו. בן ג’ונסון ואחרים כתבו קומדיות הומוריסטיות (comedies of humor), אך הכוונה איננה “קומדיות מצחיקות” אלא מחזות שבהם הגיבורים נשלטים על ידי אחד הנוזלים שלהם: המלנכולי, האדיש, העצבני וכן הלאה. רק לקראת המאה ה־19 התחילה המילה humorous לסמן אנשים או אמירות או מצבים שאמורים להצחיק.

וזה גם פירושה בימינו, פירושה הבלעדי, כי מי זוכר את ארבע הליחות, בעיקר את המרה השחורה, החשובה כל כך לעניינינו? הומור הוא מה שמצחיק אותך או מה שנועד להצחיק. בדיחה נועדה להצחיק – זה סוג של הומור, גם אם הבדיחה גרועה. מישהו החליק על קליפת בננה ונפל על התחת וזה מצחיק אותך – זה סוג של הומור, גם אם הנופל לא התכוון להצחיק. אם כן, השאלה הבסיסית היא מהו צחוק? מה גורם לנו לצחוק? מדוע מכל החיות רק האדם לבדו צוחק? ומה לצחוק ולספרות? מהעת העתיקה ועד ימינו הוגי דעות מתחבטים בשאלות מהסוג הזה והתשובות מגוונות. ישנן שלוש גישות עיקריות* המנסות להסביר מה מניע אותנו לצחוק: עליונות, שחרור לחצים ואי־התאמה

לפי תאוריית העליונות האדם צוחק כלפי מטה, כשהוא חש יתרון על פני דבר מסוים או אדם מסוים. נושא הדגל של גישה זו הוא תומאס הובס. בטבע האדם (1640) כתב הובס כי “הצחוק אינו אלא רוממות פתאומית הנובעת מאיזו תפיסה מפתיעה של הנשאות עצמית שאנו חשים פתאום בהשוואה לחולשתם של אחרים, או לעצמנו בעבר.” במילים אחרות: הנה גמד, מצחיק כמה הוא קטן; הנה מפגר, מצחיק כמה הוא טיפש; הנה משוגע, תראו אותו מדבר שטויות. הובס לא היה הראשון אלא אולי אחרון במסורות ארוכה מאוד, המשתרעת עד העת העתיקה, שראתה בצחוק מעשה כוחני וביטוי לבוז וזלזול. כתמיד הלכו כולם בעקבות אריסטו, שקבע כי “הצחוק הוא פגם או קלון שאינם גורמים סבל או השחתה: למשל המסכה המצחיקה היא דבר־מה מכוער ועקום, שאינו כואב.” לא כואב, הוא אומר. השאלה היא: למי לא כואב? והתשובה היא: לצופה כמובן. הצופה אמור היה לסבול בסבלו של האחר, אך איננו סובל (כי זה סבל פגום, זה סבל סרק, סבל בדוי ומופרך), וכאן לפי אריסטו טמון סוד הצחוק. ראו זאת גם אבותינו אברהם ושרה, שקראו לבנם יצחק (“צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי” – בראשית כא, ו). שמו בעצם לא יצחק אלא נצחק (בניין נפעל, זה שצחוקים עליו כי הוא החנון הכי חנון בתנ”ך).

את תאוריית השחרור פיתח הפילוסוף הרברט ספנסר. במסה “הפיזיולוגיה של הצחוק” (1860) מציע ספנסר הסבר “הידרולי” לצחוק: מערכת העצבים צוברת כמות גדולה של אנרגיה, ולגוף יש ערוצים שונים לווסת את האנרגיה העיצבית הזאת: אחד הערוצים האלה הוא הצחוק. אנו צוחקים, טוען ספנסר, מתוך צפייה לדבר שיש בו משמעות כאשר המשמעות מתבדה ואנו תופסים שהדבר חסר משמעות: כלומר, אגרנו אנרגיה בצפייה, שחררנו באכזבה על ידי צחוק. פרויד קיבל תורה מספנסר ופיתח את תאוריית השחרור בספרו הבדיחה ויחסה ללא מודע (1905), שכותרתו אומרת הכול: הצחוק אינו אלא ביטוי לרגשות מודחקים, מיניים בעיקר. הרעיון יפה מאוד, שהרי צחוק הוא באמת סוג של שחרור. אך יש בעיה קטנה בגישה זו: מהי אותה אנרגיה פסיכית או עיצבית? יש בכלל כזה דבר? כיצד ניתן למדוד את האנרגיה הזאת? ובכלל, למה הכול צריך להתקשר ללא־מודע ולכוּס של האמא של אדיפוס המלך?

תאוריית אי־ההתאמה (incongruity בלעז) היא הרווחת ביותר כיום, ולפיה כל דבר מצחיק מורכב מיסודות מנוגדים, שאינם הולמים זה את זה, שאינם קשורים זה לזה, שמתנגשים זה בזה: קוף בחליפה, איש בבגדי אישה וכיוצא באלה. חוסר ההתאמה הזה, בין הקוף לחליפה, בין האיש לבגדי האישה, הוא שגורם לצחוק. אין זה אומר שכל דבר שיש בו אי־התאמה בהכרח מצחיק, אלא רק שכל דבר מצחיק יש בו בהכרח איזו אי־התאמה מובנית. הנה למשל בדיחות: כל בדיחה מבוססת על בניית ציפיות הגיוניות מתחום הסביר והאפשרי (למה הלן קלר מאוננת עם יד אחת?) וניפוצם (כי עם היד השנייה היא גונחת). כלומר, בכל בדיחה יש התנגשות בין יסודות מנוגדים, בין התשובה ההגיונית שאליה ציפינו (אולי יש הסבר מדעי וסביר אודות ההרגלים האוטו־ארוטיים של אישה דגולה זו) לתשובה שמפריכה את ההיגיון והסבירות להם קיווינו ומספקת הסבר לא סביר ולא מתאים. 

אחד מגדולי ההוגים בתחום הצחוק הוא אנרי ברגסון, וקשה לסווג אותו לאחת משלושת הגישות האלה. בספרו הצחוק: מסה על משמעות הקומי (1900) מציע ברגסון הסבר מבריק ומהפכני לתופעה. מה שמצחיק לטענת ברגסון הוא “המכני הכבול בחי” (le méchanique plaqué sur du vivant): אנו צוחקים כשאנו מבחינים באדם מסוים, בהתנהגותו ובמראהו, איזושהי נוקשות שמזכירה לנו מכונה. במילים אחרות, אנו צוחקים כאשר מישהו הופך למשהו, כשאדם מאבד מגמישותו ונהיה סתם חפץ. הנוקשות המכנית הזאת בעיני ברגסון היא אנטי סוציאלית והצחוק שלנו נועד להעניש את האדם הבלתי חברתי ולתקן את התנהגותו, שכן לפי ברגסון חברה היא אורגניזם גמיש ודינמי בתהליך של התפתחות תמידית. הצחוק הוא מעשה חברתי מובהק ותפקידו לשמור את גמישות החברה מפני נוקשות מכנית.

נחזור לנצחק אבינו. הנה בדיחה: 

ויאמר אלוהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. ובירכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ובירכתיה והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו. וייפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד? ויאמר אברהם אל האלוהים לו ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי איתו לברית עולם לזרעו אחריו (בראשית יז, טו-יט).

בדיחה אמרתי? והלוא מדובר בבשורה אלוהית: הולדת בן, המשכיות הגזע, זרע האומה הגדולה לעתיד לבוא. כן, אבל אברהם צוחק, ולא סתם צוחק, נופל על פניו וצוחק. וגם שרה אשתו צוחקת כשהיא שומעת את הבשורה מפי המלאכים: “ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן?” (בראשית יח, יב). אברהם נשפך מצחוק, החצין אותו, ואילו שרה הפנימה אותו והוא תוסס בתוכה. היא כבר הרה. הצחוק הוא זרע שהפרה אותה. היא כבר יודעת איזה בן חנון ייוולד לה. הצחוק פועם ותופח בקרבה, בפנים בפנים, נסתר, הסוד האפל הזה, האמת המרה שביסוד הצחוק.

רק אלוהים אינו צחוק. מה שנתפס כבדיחה על זקנה בהריון לא היה בו ולו צל של צחוק. כי אלוהינו אל רציני. לאלוהים אין חוש הומור. כך טען גם עגנון, שחיבר דרש ארוך ומפותל על יצחק אבינו, תמול שלשום, סיפורו של יצחק קומר השלומיאל, בן העליה השנייה שהעז לצחוק על אלוהים (דרך הכלב בלק, האלטר אגו שלו) ומשלם על כך ביוקר: “לבסוף פלט את נפשו הכואבת והשיב רוחו לאלקי הרוחות שאין לפניו לא צחוק ולא קלות ראש” (עמ’ 464). יצחק קומר: בשם הזה טמונה הדואליות שבצחוק, השמחה והצער. קומער ביידיש פירושו צער.

צער שמער, יאמר הקורא, לא תמיד צוחקים על מישהו, לא תמיד הצחוק מרושע, אפשר גם לצחוק עם מישהו, אפשר להשתעשע עם חברים ואהובים וילדים. נכון מאוד. בל נשכח את הצחוק הלבבי, הנובע משעשוע פשוט וילדותי: התינוק שצוחק כשמסתתרים ממנו ומופיעים פתאום, האם הצוחקת על איזה דבר חמוד שאמר בנה האהוב. ויש מי שמשתמש במילה הומור לציין את מעשה הצחוק המלבב, המקרב, החברותי, האמפתי. כך למשל לואיג’י פיראנדלו בספרו אודות ההומור (1908) מבדיל בין הקומיקאי, שסתם מצחיק, לבין האירוניקן המתנשא והציני, לבין ההומוריסטן המהרהר אודות הצחוק ומגלה אמפתיה למושא הצחוק, הקרבן הקומי. קרבן אמרנו. מילת מפתח: קרבן. כי הצחוק נולד מתוך כאב – כאבו של האחר. ראה זאת אריסטו, ידעה זאת שרה אמנו: אין צחוק בלי נצחק.

הנה לדוגמה טקסט מכונן בסיפורת המודרנית וספרות ההומור בפרט, דון קישוט לסרוונטס (1605, 1615): מעשה באיש נכבד שמשתגע כתוצאה מקריאה מופרזת בסיפורי אבירים ומחליט שגם הוא אביר: הוא ממציא לעצמו שם אבירי, דון קישוט איש לה מנצ’ה**; הוא נותן שם אבירי לסוסו הכחוש והמסכן, רוסינאנטֶה; הוא ממציא לעצמו אהובה, דולסינֶאה דֶל טוֹבוֹסוֹ, המבוססת על נערה כפרית עסיסית ושמה אלדונסה לורנסו; הוא מוצא לו איכר עני ושמו סנצ’ו פנסה שיישא את כליו, ויחד הם יוצאים לחפש הרפתקאות אבירים. הצרה היא שדון קישוט נמצא בלה מנצ’ה ולא בעולם הדמיון. כללי הספרות האבירית אינם תואמים את המציאות, ודון קישוט, שמנסה לכפות את כללי הפנטזיה על המציאות, מתנגש איתה שוב והשוב, נופל וקם, נופל וקם ונופל. זאת הנוסחה, נוסחה קומית אם תרצו. מי כאן צוחק? צוחקות הדמויות, הלועגות לאביר המוזר הזה, וצחוקים הקוראים, צוחקים יחד עם הדמויות הלועגות לדון קישוט האומלל. האומנם צוחקים הקוראים? כאן מסתבך העניין. בתקופתו של סרוונטס, דון קישוט נחשב לספר מצחיק ומשעשע ותו לא; איש לא דימיין על תגובה אחרת. רק בסוף המאה ה־18 עם עלות התנועה הרומנטית החלה דמותו של דון קישוט לסמל את האידאליסט, האמן, הגאון הטרגי שאינו זוכה להכרה והערכה.

ויותר מכך: כבר עמד החוקר הצרפתי אוגוסטן רדונדו*** על כך שהדמות של דון קישוט מבוססת על טיפוס האדם המלנכולי, המיוצג הן בספרות המדעית של התקופה והן בתהלוכות קרנבליות: האיש הכחוש, המהורהר, החיוור, הנתקף לפרקים בחמת זעם. הייתכן? הייתכן שהצחוק שדון קישוט מעורר בנו קשור לאיזו עצבות נוראה? הייתכן שמקור הצחוק במלנכוליה? הייתכן שאנחנו צוחקים על העצבות דווקא? לפי ברגסון, הצחוק כאן נובע מהנוקשות המכנית של דון קישוט, שראשו בעננים. אולי המלנכוליה היא בסך הכול סוג של נוקשות מכנית, או אולי צריך להסתכל מעבר לברגסון, או על כתפי ברגסון. צריך לבדוק את הקשר שבין מלנכוליה לצחוק – וזה בדיוק מה שעושה סרוונטס בספר הזה, שהוא (בין היתר) מסה ארוכה ומפותלת על הצחוק ומניעיו. האם הצחוק הוא סוג של תרופה או מגן או כלי נשק נגד דכאון? כך חשבו בני תקופתו של סרוונטס, וכך גם טוען המחבר בהקדמה לספר: “Procurad también que, leyendo vuestra historia, el melancólico se mueva a risa” (“תשתדל גם שבקריאת סיפורך, יפרוץ האדם המדוכא בצחוק”). השאלה היא: על מי אנחנו צוחקים? על העצבות של דון קישוט או על העצבות שלנו? או אולי דון קישוט משקף את עצבותינו והצחוק שלנו היא סוג של בריחה מעצמנו, סוג של הדחקה. או אולי הצחוק הוא בעצם תוצר של עצבותינו. אם כן יש פה קשר סיבתי: המלנכוליה היא היא הגורם, המניע, המקור, היא עצם העניין שבצחוק. 

ואולי זה מסביר את הצחוק המשונה של דון קישוט עצמו לקראת סוף הספר: כזכור הגיבור חוזר הביתה רצוץ ומובס. הוא נאלץ לוותר על חיי האביר למשך שנה שלמה ומחליט שבפרק הזמן הזה הוא יהיה רועה צאן (לא אמיתי כמובן אלא ספרותי, לירי), ובכניסה לכפר הוא קולט פתאום, כאילו הקיץ מתוך חלום בן אלף עמודים, הוא קולט פתאום שדולסינאה לא תשוב אליו. נכנסים דון קישוט וסנצ’ו לכפר ופוגשים את הכומר ואת סנסון קרסקו (שכזכור, בתחפושת אביר הירח הלבן הביס את דון קישוט והכריח אותו לוותר על אבירותו). סנסון מתלהב מהרעיון החדש של דון קישוט ומציע שיֵצאו איתו כולם לרעות בצאן, ובמיטב המסורת הפסטורלית ישנו את שמותיהם לשמות רועים וגם לנשותיהם יתנו שמות מתאימים, למשל תֶרֶסָה פנסה אשתו של סנצ’ו תיקרא תרסאינה. כיצד מגיב דון קישוט הרצוץ והמובס לדברי המביס המתחזה? “Rióse don Quijote de la aplicación del nombre” (“צחק דון קישוט מהשימוש שנעשה שם”). הייתכן? הייתכן צחוק שכזה? ייתכן מאוד, אך רק אם נסכים שיש קשר סיבתי בין מלנכוליה לבין צחוק. כבר ראינו את דון קישוט צוחק מתוך עצבותו העמוקה: בפרק 16 של החלק השני, פוגש האביר שלנו את היפוכו, את דון דיאגו דה מירנדה המעודן והשפוי. סנצ’ו מתרשם ממנו כל כך שהוא מנשק את רגליו וקובע שהוא “פרש קדוש” – זה מצחיק את דון קישוט, והמספר מסביר שסנצ’ו “הוציא את הצחוק אל אוויר העולם מתוך המלנכוליה העמוקה של אדונו” (“habiendo sacado a plaza la risa de la profunda melancolía de su amo”).

הנה. לא סתם קשר, לא סתם קשר עקיף כלשהו, אלא קשר סיבתי וישיר וספציפי: Dulcinea no parece (דולסינאה לא תופיע) –> Rióse don Quijote (צחק דון קישוט). העצב ילד את הצחוק, הצחוק נובע מעצב. קושייה נוראה, ומי יפתור אותה? לך אל בכטין, אמרו לי, אל מיכאל בכטין חוקר הספרות הרוסי הדגול, שם תמצא את התשובה. רעיונות מבריקים מצאתי, תשובה לקושייה זו לא מצאתי. הצחוק הקרנבלי, האמביבלנטי, ההורג והמחיה, המת והנולד, המשחרר, הדמוקרטי, האוניברסלי, החתרני, הפילוסופי, שובר המוסכמות והיררכיות – זה הצחוק שמפליא בכטין לתאר לנו, ודוגמתו המובהקת השעשוע הגרוטסקי של כתבי פרנסואה רבלה, סיפורי הענקים גרגנטוה ופנטגרואל, יורשי המסורת הקרנבלית של ימי הביניים. כל זה מרתק כמובן. הבעיה היא שאצל בכטין המושג עצמו, צחוק, תפח למימדי ענק ואיבד את משמעותו המקורית. הצחוק כאן אינו תגובה פיזית לגירוי כלשהו או תגובה פסיכולוגית למצב מגוחך, הצחוק אינו מרכיב פָרָה־לשוני של תקשורת אנושית (כלומר הנלווה לדיבור, כשם שבכי למשל או כחכוח בגרון אינם מרכיבים לשוניים, אינם מילים אלא רק נלווים אליהן), הצחוק בקיצור אינו צחוק אלא סוג של השקפה משועשעת על העולם בכללותו, הצחוק הוא בעצם דימוי, הצחוק הוא סמל לכל מה שמעבר לשפה ומעבר למשמעות.

תשובה ברורה יותר מצאתי בספרו העצום של רוברט ברטון, האנטומיה של המלנכוליה (1621), שם מסופר על היפוקרטס הרופא שנשלח לעיר אבדרה לטפל בדמוקריטוס הפילוסוף, שצוחק זה תקופה ארוכה ללא הפסק, צוחק על כל דבר, גם על צרתם של הבריות. מדובר בטירוף הדעת, טוענים אנשי אבדרה ומבקשים לרפא את הפילוסוף הצחקן. הולך היפוקרטס אל דמוקריטוס ומוצא אותו מנתח גופות של חיות, חותך את בשרן במטרה למצוא את מקור השיגעון והמלנכוליה. מה עושה הרופא? הוא משוחח איתו, וקובע שדמוקריטוס הוא האיש השפוי ביותר עלי אדמות. הבין זאת אריסטו והבינה זאת שרה אמנו: מי שחוקר את הצחוק ומניעיו ומשמעותו, שיפנה את מבטו אל הנצחק, אל הקרבן. בכאב ובצער ימצא אולי תשובה.

—————

* על פי הסיווג של החוקר ההומור הנודע ג’ון מוריל בספרו Taking Laughter Seriously (לקחת צחוק ברצינות, 1983)

** כיום אומרים דון קיחוֹטֶה, אך בתקופתו של סרוונטס ביטאו את האות j (או יותר נכון האות x) כמו ש’ ימנית: דון קישוטֶה ולא דון קיחוטה, משיקו ולא מקסיקו.

*** בספרו Otra manera de leer el Quijote (דרך אחרת לקרוא את דון קישוט, 1998).

——————————-

ארי ליברמן, 43, בוגר החוג לספרות השוואתית באוניברסיטת פרינסטון ומרצה באוניברסיטת ג’ורג’יה. הקים וערך את כתב העת המקוון uprightdown.com שבמסגרתו פרסם (תחת שם העט ארי סטופאנס) את ספר זלפה. לאחרונה יצא לאור הספר הראשון שלו בעברית – “אלופי התמימות” בהוצאת ידיעות ספרים. 

לקריאת ראיון שערכה נטע הלפרין (“ישראל היום”) עם ארי ליברמן לחצו כאן

לעמוד הספר באתר של הוצאת ידיעות ספרים לחצו כאן

ל”שאלון” עם ארי ליברמן לחצו כאן

לביקורת של תמר מרין (הארץ) על הספר “אלופי התמימות” לחצו כאן.

לביקורת של ד”ר שירלי סלע-לבבי על “אלופי התמימות” לחצו כאן.

3 תגובות

  1. יהודה 11 במרץ 2014 ב- 10:35 - Reply

    ורק את גישת אי ההתאמה לא פירטת. אולי היא החשובה מכל. כי כל ההוגים בתחום הם פילוסופים חשובים והכל, אבל למיטב ידיעתי אנשים צוחקים כי הם מצפים למשהו (תבנית כלשהי) והתבנית נשברת. הפתעה גורמת לנו לצחוק (תראה, נניח, מסיבות הפתעה), ולא לשוא ליצנים הפכו להיות דמויות מפחידות בסיפורי האימה.

  2. ארי ליברמן 11 במרץ 2014 ב- 13:17 - Reply

    אתה צודק, יהודה. גורם ההפתעה חשוב ביותר, וכבר דנו בו קדמונים כגון קיקרו (De Oratore II.63). אמנואל קנט למשל מסביר את זה כך: “צחוק נוצר כתוצאה מהתמרה פתאומית מצפייה מתוחה ללא־כלום (“Laughter is an affection arising from the sudden transformation of a strained expectation into nothing” — Critique of Judgment, 1.1.54). אם הנושא מעניין אותך, מקום טוב להתחיל בו הוא ספרו של ג’ון מוריל, Taking Laughter Seriously. — ארי

  3. […] מאיטלקית שירלי פינצי לב. ג) מאמר ספרותי מאת ארי ליברמן על היסודות האפלים של הצחוק […]

השאירו תגובה