השאלון עם יפתח אשכנזי

1) מהו הספר האהוב עליך?

קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי בכל תקופה יש ספר אחר שנדמה לי שהוא האהוב עלי. לכן הדרך היחידה שאני יכול לענות על השאלה הזאת, היא למנות כמה ספרים שאותם אני חוזר לקרוא מדי פעם: “תחת חורש החלב” של דילן תומס, “ערבסקות” של אנטון שמאס, “בלשי הפרא” של רוברטו בולוניו וכמובן הספר שאת אהבתי אליו קשה לי להסביר, “יד הנפץ” של קרל מאי.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

אסטריקס הגאלי“, הספר הראשון ששאלתי בספריית כרמיאל.

3) מהו הספר האחרון שקראת?

הנובלה ‘הדוקמנטירסט“, שיצא ביחד עם כתב העת מעיין שכתב ארי ליבסקר, שהצליח לכתוב פרודיה מעוררת מחשבה ובעיקר מצחיקה על ישראל כיום.

4) איזה ספר גרם לך לתהות “על מה המהומה”?

הר הקסמים של תומס מאן. אני מאוד אוהב יצירות אחרות של תומס מאן וקראתי לא מעט ניתוחים שמסבירים מדוע מדובר בספר חשוב ולכן קראתי אותו עד הסוף. אבל כאשר חשבתי עליו בדיעבד הבנתי שגם אם זה ספר חשוב עם סוף מבריק, עדיין מדובר ביצירה שבה צילום רנטגן או טיול בהר, הם אירועים שראוי לתיאור מדוקדק של עשרות עמודים כל אחד.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

לצערי המצב בספרות בישראל כיום הוא כזה שיותר מדי ספרים מעולים שהיו ראויים להערכה רבה נעלמו ברעש הגדול.

6) מיהו הסופר האהוב עליך ?

יש שניים שהם שונים מאוד: ש”י עגנון ותומס ברנהרד.

7) ספר שנתן לך השראה?

בין הספרים הרבים שנתנו לי השראה, בולטים הם כל הספרים שכתב יהושע קנז. מספריו למדתי לא מעט על הכתיבה ואל ההשראה לה זכיתי מקריאה בספריו, נוספה גם השראה נוספת, בה זכיתי באופן אישי מהמפגש עם אחד הסופרים החשובים והמעניינים שיש.

8) ספר עיון מומלץ?

קובץ המסות consider the lobster של דויד פוסטר וואלס הוא ספר נפלא שמצליח להראות עד כמה המסה הספרותית היא סוגה רלוונטית וחשובה.

 ***

יפתח אשכנזי, 33, סופר ועובד ב”יד ושם”. בשנת 2003 פרסם ספר ראשון של סיפורים קצרים בהוצאת אוב – ז.ע.פ. וב-2007 פרסם ספר נוסף של סיפורים קצרים בהוצאת גוונים. ב-2010 פרסם רומן ראשון בהוצאת חרגול בשם “פרסונה נון גראטה”. בנוסף פרסם סיפורים קצרים, שירים וביקורות ספרות במוסף “תרבות וספרות” של עיתון הארץ, בגיליון “ז’ורנל” של העיתון מעריב ובכתבי עת ספרותיים כקשת החדשה ומעין. לאחרונה יצא לאור הרומן השני שלו, “היידה להגשמה”, גם הוא בהוצאת חרגול. 

על הספר “היידה להגשמה”: 

‘היידה להגשמה‘ הוא רומן שהולך בגדולות. זהו סיפורו של גרעין נח”ל, מימיו הראשונים בתחילת שנות השישים של המאה ה-20 ועד ראשיתה של המאה ה-21, מעולם של אידיאולוגיה מזדקנת שעדיין בוערת איכשהו לעולם שהתפרק ממרבית הערכים ההם, אבל נאחז באופן מופלא בערכי החברות הישנה והטובה. זהו סיפורה של החברה שלנו.

בסתיו 1964, כשבני גרעין ה”ל – היידה להגשמה – עלו לקיבוץ חירם שבגבול הצפון, הייתה להם אמונה עזה בכוחם להגשים יחד את ערכי השיתוף והשוויון של תנועת השומר הצעיר. לא רק את חייהם הם השתוקקו לתקן ברוח הסוציאליזם השלם והטהור, אלא גם את העם והעולם כולו. חירם וגבול הצפון ננטשו די מהר, וגם מרבית הערכים האחרים נזנחו עם הזמן, אבל תקווה אחת הוגשמה – נרקמה ביניהם ידידות אמיצה, רצופה באהבות גדולות ושנאות קטנות, שליוותה אותם דרך כל התפניות הדרמטיות של חייהם. סיפורם אינו רק סיפורו של גרעין אחד אלא של שכבה חברתית שלמה, ובעצם של השינוי הגורף באופיה של החברה הישראלית מאמצע המאה שעברה ועד היום.

עם השנים הפך הגרעין לכעין משפחה מורחבת, שסחפה לתוכה גם את  ילדיהם של בני הגרעין, ומתוך הסיפור הגדול הולך ומתבלט סיפורם של שניים: אבשלום, המנהיג הבלתי מעורער של הגרעין, שלמרות אמונתו המוצקה בערכים נעלים הפיל את עצמו ואת חבריו אל בור עמוק, ושל בנו המנסה להבין את פשר החברות המורכבת ולחשוף את ההתחשבנות שמאחוריה. החשבון הבין-דורי המר מתבטא גם במלאכת הכתיבה של הרומן, שמנהל דיאלוג מושחז, וירטואוזי ממש, עם הספרות העברית בארבעת הדורות האחרונים. 

 

לעמוד הספר באתר הוצאת חרגול לחצו כאן

*) צילום תמונות השער: יעל רשקובסקי.

One Comment

  1. RONI 8 במרץ 2014 ב- 19:30 - Reply

    יובל אשכנזי הוא חרא של בן אדם, והספר שלו הוא התקשקשות מצויצת בעיוות המציאות.
    השיא זו הדמות הנלעגת של מבקר הספרות. כנראה שאשכנזי לא מביט במראה. לא מודע לעצמו.

השאירו תגובה