אגדה פגאנית
מול חופה של קרוליינה, באמצע ביצה חרוצה בערוצי מלח, נמצא אי קטנטנן. במרכז האי עומד מנזר בנדיקטי ובו כנסיה לבנה ובמרכזה, סמוך למזבח, עומד כיסא – כסאה של סנארה הקדושה. לסנארה אין היסטוריה נוצרית מקובלת של עינויים ומוות על קידוש השם, אלא עבר של בת-ים קלטית שכסאה הוא אומנות פגנית לתפארת. משענות הידיים מעוצבות כשתי בנות ים בעלות כנפיים לבנות וזנב בגווני ארגמן. כל היושב על הכיסא יכול לחפון את שדיהן של בנות הים ולהתמוגג “מן הגירוי הטמון בפטמות שעל חזן החשוף של בנות הים, העשויות מארבע אבני נופך נוצצות” (40). תיירים רבים זורמים אל האי – יושבים הם בכיסאהּ של הקדושה, חופנים ומתרכזים במשאלת ליבם, ועוזבים את האי בתקווה.
לגיבורי הנייר, אך גם לנו הקוראות וגם הקוראים, המעבר מהיבשה אל האי נותן תחושה “כאילו עברנו דרך קוף מחט קטן אל מקום שנמצא מחוץ לזמן” (140). כבמטה קסם הופכת סו מונק קיד את המילים לדימויים, את התיאורים לציורים ואת החושניות לממשות. ובמקום שכזה, שהמציאות בו נתפסת כאגדה והנוף כאילו נשאב מטהיטי של גוגן – מפגישה אותנו הסופרת עם ארבעים נזירים הגרים במנזר, עם תיירים מסתערים ועם שלוש נשים מיוחדות שקשרו ביניהן קשר, לא רק כמטאפורה, אלא בריטואל מאגי. שלוש צעירות עירומות עומדות במימי המפרץ, קולעות שלושה חלקי חבל, ואת הפקעת משליכות הן אל עבר הגלים, כדי שאלו יניחו את הנדר על קרקעית הים. אנו פוגשים נשים אלו אחרי שנים רבות. אותו קשר אליו הולחמו שכבות של סודות, אמיץ וקיים.
קאט – בעלת חנות מזכרות שבה ניתן למצוא כל כלי, מכשיר או קישוט המכיל בת-ים בכל גודל רצוי. הפזיבה – אחראית על שימור המסורת באי, מתקשרת עם רוחות של עבדים בבית הקברות ואחראית על הנחת צלבי עץ על הקברים כשהם פונים מזרחה, כדי להקל עליהם לקום לתחייה.
ונל – אלמנה שאינה מצליחה להתגבר על אבלה. בשל גוון שחור זה בחייה, מתפתחת בקרבה מעין קרבה לנְזִירוּת והיא מבשלת לנזירים מטעמים מבוקר ועד ערב. מבלה נל שעות רבות במנזר, שומעת דרשות ועוד דרשות, ומפתחת אובססיות דתיות. הקלה שבהן מתבטאת בנעיצת מדליוני קדושים המקשקשים ומקרקשים מתוך חזייתה. והאחרונה שבהן – מוּזָרוּת חמורה היא עד מאד, וקשורה בסיפורה של הקדושה איאודוריה. נל מחליטה לאמץ את הקדושה ולחקות את מעשיה. כרתה הקדושה את אצבעה ואת הגדם שָׁתְּלָה בשדה. לא חלפו ימים רבים ואלומת חיטה נבטה משארית אותה אצבע. כרתה גם נל את אצבעהּ וקברה את הגדם ליד פסלה של בת הים המקומית. מעשי הכריתה והקבורה, פותחים תיבת פנדורה החושפת את הנרטיב המלווה את ג’סי – בתה של נל – המנסה לנער מעליה את חיי השגרה, ובמילותיה: “חיי נראו מתוקים ומשעממים וקטנים ודוחים. חלק כל כך גדול מהם לא היה בשימוש.” (122)
אין מקום טוב יותר לצאת למסע שחרור שכזה באמצע החיים, מאשר באי קטן ופגני, השקוע באוויר טעון בריח דגים ושאון ציפורים, שעליו מסתובב נזיר כחול עיניים המסתיר תחת גלימתו רוחניות סגפנית ומאופקת וגוף שזוף ושרירי.
3 תשובות
- מהי תשוקה?
“לנשים יש מכל תשוקה קטן קבור אי שם מאחורי הטבור, מעין בלון גז ארוטי שאיתו יצאו לאוויר העולם” (120)
- מהי אומנות?
” אמנות צריכה לעורר תגובה כלשהי, ולא להיות סתם יפה. היא אמורה להטריד במידה מסוימת”. (142)
- מהי נשמה?
“מיליון טביעות חותם של אושר, ייאוש, פחד, כל רישומי היופי הקטנים שידענו אי פעם”. (108)
כיסא בת הים, סו מונק קיד. מאנגלית: קטיה בנוביץ’. הוצאת כנרת. 304 עמ’, 74 ש”ח.
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
השאירו תגובה