גלגולו של כהן

“הבית אשר נחרב”, ספרו של הסופר הישראלי-ניו יורקי, ראובן נמדר, זכה לתגובות נלהבות ולמספר ביקורות מעמיקות מאז יצא לאור באוגוסט האחרון. עם זאת, חשתי אי נוחות ותחושת החמצה מסויימת עם קריאתן כי למרות היותן מעמיקות, אף אחת מהן לא התמקדה בנושא המרכזי בו עוסק הרומן: הזהות היהודית בכלל והתפוצתית בפרט. הרומן השאפתני של נמדר עוסק קודם כל בנושאים אלה, ומציע רב-טקסט מרתק: הוא מחולק לשבעה “ספרים”, כשכל ספר מתחיל באפיגרף (ציטוט מיצירה אחרת המציע מפתח פרשני לעלילה), ממשיך בעלילה הראשית, ומסתיים בעלילת משנה המופיעה כדף גמרא, שהוא עצמו מורכב מסוגים שונים של טקסטים; המקור התנ”כי, החזרות הפרשניות במשנה ובתלמוד, וחומר סיפורי. ואכן, אם אנחנו קוראים את האפיגרף הפותח את הרומן כולו, עוד לפני תחילת הספר הראשון, אנו מוצאים שני ציטוטים: “נולדנו לבכות, ולזכך את עצמנו בדמעות” (מוחסן מחמלבאף), ו”בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול… וכו'” (תלמוד בבלי). המפתח הראשון שנותן לנו המחבר, אם כן, מצביע בבירור על כך שזהו רומן העוסק בתהליך אבל לצורך תיקון, הזדככות, היטהרות. זהו אבל של האדם הפרטי, אבל גם של האל, שכן הציטוט השני מבהיר שהכאב המדובר בו הוא כאב הגלות, שמכאיב גם לאל וגם לגולים.

העלילה הראשית פורסת את סיפורו של אנדרו כהן, מרצה בכיר לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק. כהן הוא גבר יהודי בן 52, צאצא למהגרים ממזרח אירופה. לא ברור אם הוא דור שני או שלישי בעולם ה”חדש”, אבל ברור שהוא בן בית בתרבות האמריקאית ניו יורקית המתוחכמת, ובעולם האקדמיה האליטיסטי שלה. הוא התגרש מאשתו ועזב את שתי בנותיו כדי להימלט מהמולת חיי המשפחה ומהעומס שלהם. במקום זה בנה לעצמו משכן בדירה המעוצבת במינימליזם מוקפד. באופן סימלי מאוד הוא שבר את הקירות החוצצים בין החללים הקטנים שהיו בתכנון המקורי והשאיר חלל גדול ופתוח, לכאורה מטעמים עיצוביים. למעשה, הוא אינו רוצה להתחלק בדירתו עם אחרים ורוצה את כל חלל המגורים לעצמו, למעט חדר שינה אותו הוא חולק מדי פעם עם אהובתו  אן לי הצעירה ממנו בשנים רבות. בהמשך הרומן מתברר שהוא רוצה בנוכחותה רק כשהוא במיטבו, ולכן אינו מעוניין לחלוק עימה את דירתו.

בראשית הרומן אנדרו כהן הוא אדם השולט לגמרי בחייו ובעיתותיו. השליטה היא הסממן הבולט ביותר באישיותו, והוא מתזמר את חייו כאילו היו שורה של טקסים מקודדים לעילא. כגבר משכיל ומבוסס כלכלית הוא מפיק את מלוא ההנאה שחיי העיר המעטירה יכולים להעניק. נמדר, שחי בניו יורק בעשר השנים האחרונות, היטיב לפצח את הקוד של ה”חיים הנכונים” של הלבן הניו יורקי האורבני, שכולל מערכת קבועה של בילויים ופעילויות בתוך העיר ומחוץ לה, המתאימים לכל עונה. אנדרו הוא מארח מושלם וניחן ביכולת בישול מופלאה, הוא מטפח את גופו בזמנים קבועים ומפרסם פירסומים אקדמיים משובחים בקצב הנכון שמאפשר לו להתקדם בקריירה האקדמית שלו. הרומן עוקב אחר התפרקות השליטה הזאת, ואחר המשבר הפסיכולוגי והפיזי התוקף את הגבר הנאה והמטופח במיטב שנותיו; אנדרו כהן מתחיל לחוות יותר ויותר בתודעתו סצינות מסויטות מתקופת חורבן בית המקדש. בכך מצטרף נמדר באופן לגמרי מודע לשני נראטיבים בולטים בחשיבה המערבית. הראשון מביניהם הוא השיח הפוסט קולוניאליסטי. השיח הזה כולל את כל יצירות הספרות והאמנות המתארות את שקיעת האימפריות הגדולות של המאה ה 19, אבל במוכן הרחב יותר, את שקיעת ההגמוניה של הגבר המערבי הלבן בעולם. פעם אחר פעם חוזר נמדר על משפט המפתח של השיח הזה, “הכל מתפרק, המרכז כבר לא מחזיק”. ואכן, באחד האירועים הגורמים לתהליך ההתמוטטות שלו מאבד כהן את המשרה האקדמית הרמה שהובטחה לו לטובת אשת אקדמיה ממוצא הודי, המאשימה אותו בקולוניאליזם והשלטת השיח של ההגמוניה הגברית הלבנה.

אבל אנדרו כהן אינו רק גבר לבן, הוא גם יהודי. ככזה, הוא מחזיק בעמדה אמביוולנטית מאוד בעולם הלבן ההגמוני: במובנים מסויימים הוא חלק ממנו, אבל במובנים אחרים הוא האחר שלו, האחר היהודי, הנימול, בעל רגשי הנחיתות הגזעיים-מגדריים המתבטאים בתחושה שאבר המין הנימול הוא נחות. בהקשר הזה מצרף נמדר את הרומן שלו, שוב, באופן מודע ומפורש, אל הקורפוס הספרותי של סופרי הדור השני למהגרים היהודים באמריקה. באופן ספציפי יותר הוא מצטרף לשורה של רומנים העוסקים במשבר גיל העמידה או בסוג כלשהו של משבר נפשי של הגבר היהודי אמריקאי. כאן אפשר למצוא ספרים כמו “מה מעיק על פורטנוי?” מאת פיליפ רות, “כוכב הלכת של מר סאמלר”, “הרצוג” של סול בלו, ועוד. נמדר ללא ספק רואה את עצמו כממשיכם של סופרים יהודים אלה ומתייחס אליהם לאורך הרומן. עם זאת יש לזכור פרט אחד חשוב, דהיינו, שהוא עצמו סופר ישראלי ממוצא פרסי, והוא נכנס לנעליהם של יהודים אמריקאים ממוצא מזרח אירופי, עמדה מרתקת שקצרה היריעה כאן מלעמוד על השלכותיה.   

תהליך התמוטטות השליטה של אנדרו כהן מתרחש במהלך כמעט שנה. הוא מתחיל ביום כיפור ומגיע לשיאו בתשעה באב, כלומר הוא מתחיל בסתיו ומסתיים בסוף הקיץ. המשמעות העמוקה של הזמן ברומן קשורה למחזור קריאת התורה במסורת היהודית ולמשמעות הפולחנית של שני המועדים הממסגרים את העלילה: ביום כיפור נהוג לקרוא בבית הכנסת את מסכת יומא, המתארת את סדר הקרבת הקורבנות בבית המקדש ביום הכיפורים. בתשעה באב מציינים את חורבן בית המקדש, אותו אירוע מכונן שהיה הגורם הראשון (גם אם לא האחרון) לגלות הממושכת של עם ישראל ממולדתו העתיקה. כלומר, העלילה נעה מתיאור המקדש בשיאו, ליום המציין את חורבנו, מה שמקביל לתהליך האישי העובר על אנדרו כהן. היצמדות העלילה לעונות השנה, לסדר קריאת התורה, והתפרסות העלילה בין יום כיפור לתשעה באב היא התייחסות מפורשת ורבת משמעות של נמדר לש”י עגנון, בעיקר לרומן המפתח שלו “אורח נטה ללון”, שעלילתו גם היא מתפרסת בין שני מועדים אלה.

ואכן, הצד השני של עלילת הגבר הלבן הבוטח בעצמו, נפרס בדפים דמויי הגמרא שבסוף כל ספר. בדפים אלה מגולל נמדר את סיפורם של הכהן הגדול במקדש ושל הכהן הזוטר שכניה. הדרמה הנפרסת כאן היא קודם כל הדרמה של הקרבת הקורבנות ביום הקדוש, בהיכל הקדוש, ובמתחם הקדוש ביותר בתוך ההיכל הזה. הקהל הממתין בחוץ יודע שטעות אחת בביצוע הטקס הארוך והמפורט עלולה להביא לכך שהאל ידחה את הקורבן, והעם לא יזכה למחילה. הדרמה היא גם הדרמה הפסיכולוגית האישית של הכהן הגדול, החרד גם הוא מאפשרות של מעידה, והנושא על גבו משא כבד של שליחות קדושה. כל אלה הם פיתוחים של הטקסט המקראי והתלמודי. אבל מעבר לפיתוחים אלה שוזר נמדר בסיפור עלילת משנה המגוללת את סיפורו של שכניה, כהן זוטר אשר בשל עצת קרובו חושד בטוהרו של הכהן הגדול ומטיל ספק ביכולתו. שכניה עומד על טעותו בסוף יום הכיפורים. אבל הכהן, חוטא חטא שבין אדם לחברו, הגוזר עליו להתגלגל במהלך הדורות עד שיבכה בכי מזכך על חורבן הבית בתשעה באב.

אנדרו כהן, כך רומז לנו המחבר, הוא גלגולו של הכהן הגדול בבית המקדש. ספר שער הגלגולים לחיים ויטל, שקטעים ממנו מופיעים בכל דף “גמרא” בסיומי הפרקים, רומז על האפשרות הזאת. הטקסט התלמודי והפסבדו תלמודי מעמיד את אנדרו כהן כאדם שאינו רק אדם פרטי, אלא פרט פרדיגמטי. במילים אחרות, אנדרו כהן מסמל את היהודי שגלה ממקום השכינה, היהודי התפוצתי (שלא לומר, הגלותי) על כל רבדי קיומו. אנדרו, האינטלקטואל היהודי החי בתפוצה, מגלם את הקיום היהודי שלאחר חורבן המקדש: בקיום הזה, במקום קורבנות הותקנו תפילות ובמקום בשר מדמם, הושרו פיוטים. אנדרו כהן, המארח המושלם שבתחילת הרומן, מטפל בנתח בשר גדול במיומנות של כהן גדול בבית המקדש, אבל הבשר שלו מבוית ומוגש לפי כללי הנימוס והטקס. הקיום היהודי שאחרי חורבן בית המקדש ביית את הקורבן, והפך את יום כיפור ליום שעיקרו תפילה. בתהליך ההתמוטטות של כהן הופך הבשר מחדש לנתח חי, מדמם, ומאיים. וכיון שאנדרו איבד את השליטה, מתחיל נתח הבשר המיושן המגיע מהקצביה כתזכורת מהעבר המפואר של כהן, להרקיב ולהסריח. הוא מוטל במקרר כאבן שאין לה הופכין, ומאיים להצחין אם יוצא משם.

אבל הבט לא פחות חשוב בהתפרקות של כהן הוא משבר הגבריות שלו המתבטא הן בחרדה מפני אובדן כוח הגברא, והן בהצצה חוזרת ונשנית באתרים פורנוגרפיים ברשת המתארים את המין בשיא הסתאבותו הבהמית הבקחנלית. סצנות אינטרנטיות של אונס ראוה המוני ושל אברי מין פגאניים ענקיים משתלבים בהזיותיו הטורדניות של אנדרו עם סצנות האונס וההרג שפשו בעת הפלישה הרומית לירושלים בימי חורבן הבית. המיניות הנוירוטית של הגבר היהודי הנימול ספק נחרדת מסצינות אלה וספק נמשכת אליהן בחבלי קסם. הרובד הגופני, הפגאני, החומרי מציץ מבעד ליהודיות הניו יורקית המאולפת של כהן. הדם, דם הנידה של אהובתו והדם שמפריש נתח הבשר המיושן שלו, מזכירים לו את החלק היצרי והראשוני שאבד ובוית במשך כמעט אלפיים שנים של התפתחות הקיום היהודי מחוץ למולדת הפיזית.  

לבסוף, הרקע המקראי והתלמודי מעלה את אחת השאלות המרכזיות בספר, שאלת ההמשכיות היהודית מעבר לתחומי מדינת ישראל. במובן זה, זהו רומן פוסט-ציוני. הוא שואל מה הופך גבר אמריקאי אינטלקטואל החי בניו יורק ליהודי? העובדה שביקר בישראל? העובדה שהלך לבית ספר של יום ראשון כשהיה ילד? העובדה ששמו כהן מצביעה על היותו נצר לשושלת הכוהנים במקדש. אבל כהן, האינטלקטואל והמרצה לתרבות השוואתית, מרגיש אי נוחות כשהוא שומע את ההסבר הזה בביקורו בישראל מפי אחד מנאמני הר הבית העוסק בשחזור כלי המקדש לקראת הגאולה הקרבה. טיעון ההמשכיות הגנטית, עם כל כוח המשיכה שלו, הוא בעייתי מבחינה אקדמית, שלא לומר – הזוי.  מצד שני מציג נמדר, בעצם הריבוד הטקסטואלי של הספר, ובעיקר של החלק הפסבדו משנאי שלו, את האפשרות שהמשכיות הקיום היהודי היא תוצאה של חזרה בלתי פוסקת על אותו טקסט מקור מקראי מדי שנה, והוספה הולכת ומצטברת של סיפורים ופרשנויות לאותו מקור. במובן זה, זהו ספר יהודי מאוד, שמאפשר לחשוב על הקיום היהודי מחוץ לישראל כאקט מחשבתי ופרשני הולך ומתמשך. ראובן נמדר הוא בין הסופרים הישראלים הבודדים שחי וכותב בתפוצה, ובעצם העמדה הזאת הוא מציע הבנה חדשה של הזהות היהודית, העברית והישראלית. העובדה שהספר שלו עוסק במודע בשאלות אלה מוסיפה רובד נוסף של עניין לספר עשיר התוכן הזה.

 

הבית אשר נחרב, ראובן נמדר. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 535 עמ’, 116 ש”ח.

 ***

 

שירלי סלע לבבי סיימה את לימודי הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת ראטגרס, ניו ג’רזי. מחקרה עוסק בספרות יהודית בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20, בספרות ולאומיות, בספרות הגירה, במחברות, ובזכרון קולקטיבי בספרות. כמו כן היא מתמקדת ביצירת ש”י עגנון ובהקשריה התרבותיים.