ראיון עם המתרגמת שירלי פינצי לב לכבוד צאת הנובלה “האם” מאת גרציה דלדה בתרגומה

היי שירלי, לאחרונה יצאה לאור בתרגומך נובלה בשם “האם” מאת זוכת פרס נובל גרציה דלדה (הוצאת אינדיבוק). דלדה כתבה בחייה 30 רומנים ו-15 נובלות ואף אחד מכתביה לא תורגם לעברית (מלבד שני סיפורים קצרים שפורסמו בשנות ה-50 בקובץ “מבחר הסיפור האיטלקי”); יש לך השערה מדוע זה קרה? ומתוך העושר של כתביה, מה גרם לך להחליט לתרגם דווקא את “האם”? היו לך איזשהם כללים או עקרונות שהנחו אותך?

גרציה דלדה שייכת לזרם הווריזמו – ‘האמת’, אחיו האיטלקי של הראליזם הצרפתי בהנהגתו של אמיל זולה. זרם שצמח בסוף המאה ה-19 והציב לעצמו כמטרה לתאר את העולם כפי שהוא, בלי ליפות ולעדן אותו. בבלוג שלי (על ספרות איטלקית -בעברית) מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לסופרי הווריזמו. הסגנון הישיר והמצבים האנושיים שהם תארו דיברו ללבי, ומכיוון שרוב הסופרים מתו לפני יותר משבעים שנה יכולתי לתרגם מיצירתם בלי להפר את זכויות היוצרים. תרגמתי סיפורים קצרים של ג’ובני וורגה, ולואיג’י פירנדלו שכבר תרגמו מיצירתם לעברית, וגם של סופרים לא מוכרים בארץ כמו פדריגו טוצי, לואיג’י קפואנה, רנטו פוצ’ני ומתילדה סראו. כך הגעתי לדלדה לפני שנתיים, אני חייבת להודות שלא התלהבתי מיד, תרגמתי סיפור אחד שאהבתי לבלוג שלי וכתבתי עליה רשימה לא מפרגנת. אבל המשכתי לקרוא, גיליתי את ‘האֵם’ והיא סחפה אותי בעוצמתה. זוהי נובלה על כומר קתולי צעיר בכפר נידח המתאהב באשה צעירה ובודדה. הכומר מחויב בפרישות ואין דרך לשלב בין האהבה והכמורה. אמו מגלה את הרומן ודורשת ממנו לנתק את הקשר. המצב הבלתי אפשרי מכניס את שלוש הדמויות, הכומר, אמו והאשה, למערבולת רגשות. הם נקרעים בין מחויבויות סותרות: לעצמם, לאהוביהם, לאמונתם ולחברה בה הם חיים.

העלילה מתרחשת בסרדיניה של לפני מאה שנה, בתוך עולם כפרי ונוצרי, אבל גם בימינו אנשים נקרעים בין מחויבויות סותרות, לעצמם, למשפחתם, לאהבתם, למצפונם. דלדה תיארה עולם רגשי שיכולתי להזדהות אתו, הטלטלות, ההתלבטויות, תחושת הבגידה וחוסר האונים מול דרישות סותרות מדברות גם אל הקורא בן ימינו, גם כאשר אמות המידה והציפיות אחרות. ספרות טובה יכולה לגשר על פערי תרבות, מקום וזמן ולגעת בגרעין האנושי המשותף. דלדה כתבה נובלה הנוגעת באותו גרעין משותף ולכן רציתי לתרגם אותה. מה גם שזו אינה דעתי בלבד, העובדה שיכולתי להיתלות באילן גבוה (דלדה זכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1926) הקלה על הבחירה. אני מקווה להגיע בהמשך גם לרומנים נוספים שלה, כמו ‘כלב ברוח’, ‘אליאס פורטולו’, ‘וקוזימה’.

הסופרים האיטלקיים המוכרים לקורא הישראלי הם אלזה מורנטה, נטליה גינצבורג וארי דה לוקה; את רואה איזה חוט מקשר בין כתיבתם לכתיבתה של דלדה? העובדה שהיא נולדה וגדלה בסרדיניה ושרוב סיפוריה מתרחשים שם הופכת אותה לסופרת שונה בנוף האיטלקי?

הם כולם שייכים לאותה תרבות, נטועים בסביבתם וכותבים עליה ומתוכה. אבל הם שייכים לדורות אחרים, ולכל אחד מהם סגנון ייחודי. מי שהאיטלקיוּת מושכת אותו, ויש רבים כאלו בארץ, ימצא עניין בתרבות המשתקפת בכתיבתם. למרבה הפלא אני לא איטליאנופילית טיפוסית, אני נמשכת לרגישות אנושית, לשאלות של מוסר ולכתיבה מדויקת בספרות, איטלקית או אחרת. למזלי יש לא מעט סופרים איטלקיים העונים על ציפיותיי מספרות טובה, כמו אלו שציינת לדוגמה.

סרדיניה אכן נוכחת ביצירתה של דלדה, גם אם לא תמיד בגלוי, ב’האם’ לדוגמה אין אזכור מפורש, ואפילו שם הכפר בדוי. איטליה היא מדינה גדולה המפולגת למחוזות השונים מאוד זה מזה, מכיוון שכוונת זרם הווריזמו היתה לתאר את המציאות כפי שהיא, גם איים ומחוזות נידחים זכו לייצוג. הנופים והדמויות שמתארת דלדה אופייניים לסרדיניה, אבל עצם הבחירה שלה לכתוב על אי הולדתה אינה חריגה. כמה מגדולי הווריזמו, ורגה, קפואנה ופירנדלו נולדו בסיציליה, האי הגדול השני. הם עזבו את סיציליה, אבל המשיכו לכתוב עליה.

ובכל זאת לא אתחמק לגמרי מהשאלה על סרדיניה, ולמי שרוצה להעמיק את היכרותו עם האי הפראי הזה אני יכולה להמליץ על שתי סופרות סרדיניות עכשוויות. הראשונה היא מיקלה מורג’ה שכתבה את ‘אקבדורה’ (תרגום סביונה מאנה, כנרת, 2012), רומן העוסק בשאלה האקטואלית של המתת חסד, אבל נקודת המוצא שלו בחברה הכפרית והמסורתית בסרדיניה. השנייה היא מילנה אגוס שכתבה את ‘מחלת האבנים’ (תרגום מרים שוסטרמן, הספריה החדשה וכתר, 2009), רומן עדין ומפתיע על אהבה, שיגעון ודמיון.

הנובלה פורסמה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הדבר ניכר בכתיבה? את רואה הבדל בין הספרות המוקדמת שלה לזו המאוחרת?

דלדה כתבה על סרדינה ממרחק של מקום וזמן. ‘האם’ פורסם לראשונה ב-1920, דלדה עזבה את סרדיניה עם נישואיה בשנת 1900. כלומר לרוב כתבה על תקופה מוקדמת יותר ולא נטתה לקשור בין יצירתה לאירועים ואתרים מוגדרים.

דלדה היא האישה השניה אי פעם שזכתה בפרס נובל לספרות. יש איזשהם מאפיינים מגדריים בכתיבה שלה? האם אפשר לכנות את הכתיבה שלה “כתיבה נשית” באיזשהו אופן?

מה זו ‘כתיבה נשית’? דלדה היתה אשה כותבת. אלזה מורנטה כעסה כשכינו אותה ‘סופרת’ ודרשה להיקרא ‘סופר’. מורנטה לא ראתה את עצמה כפמיניסטית, אבל עצם האבחנה הזו קוממה אותה. לסופרים יש מאפיינים ביוגרפיים רבים המשפיעים על כתיבתם: יש סופרים אנגלים, צרפתיים, סינים ויהודים, בריאים וחולים, כפריים ועירוניים, שמנים ורזים, יש כאלו שנולדו למשפחות עשירות ויש כאלו שצמחו מאשפתות, יש גברים ויש נשים. אלו כולם פרטים ביוגרפיים המשפיעים על הנושאים, העמדות, הסגנון והרגשות שהכתיבה מבטאה. לדעתי יש ספרות טובה יותר וטובה פחות ללא תלות במאפיינים הביוגרפיים של הסופר. יש סופרים שפרט ביוגרפי מסוים דומיננטי ומשפיע על כלל יצירתם, ויש כאלו שהביוגרפיה הפרטית שלהם סמויה ומצויה ברבדים עמוקים יותר. ברור למשל שהתרבות בה צמח הסופר כמעט תמיד נוכחת ביצירתו, וכך גם מינו של הסופר, כלומר הסופרת. ועדיין, אני לא יודעת להגדיר ‘כתיבה נשית’, ואולי גם לא רוצה לנסות.

גרציה דלדה היתה אשה שמרנית שגדלה בחברה פטריארכלית ומעולם לא מרדה בה בגלוי. היא תארה דמויות של נשים ושל גברים. למרות הכותרת- ‘האֵם’ – הדמות המרכזית בנובלה היא של פאולו, הכומר הצעיר. דלדה נכנסת מתחת לעורו ומתארת את לבטיו, את ייסורי הנפש והגוף. ד.ה.לורנס טען שהנובלה נסבה כולה סביב התסכול המיני של פאולו, פרשנותו מרחיקת לכת לטעמי, אבל אין ספק שדלדה תיארה בשפתה העדינה תשוקה גברית. ברובד בגלוי הקולות הנשיים מושתקים, דלדה שמה בפי אחת מדמויות המשנה, גבר כמובן, נאום תוכחה לאם שהעזה בצעירותה למרוד בגורלה ולחפש עתיד טוב יותר לה ולבנה. גם האשה הצעירה, אהובתו של פאולו, מוצגת כמי שדואגת לעצמה בלבד, ומוכנה לבעוט בערכים ובמשפחה שבתוכם גדלה. אבל מתוך קריאה ביקורתית עכשווית אפשר לזהות את האמפטיה של דלדה לדמויות הנשיות, ואת חוסר האונים החברתי שלהן המאלץ אותן לקחת את גורלן בידיהן – כי איש מלבדן לא יגן עליהן. כותבים גברים בני תקופתה, כמו ורגה ופירנדלו, הרשו לעצמם להעביר ביקורת גלויה על דיכוי הנשים בסביבתם, דלדה הפנתה את הביקורת קודם כל אל הנשים עצמן. רק בסוף ימיה כתבה רומן אוטוביוגרפי שפורסם לאחר מותה, ‘קוזימה’, ובו תיארה את קשייה כאשה כותבת.

חשיבות האזכור שלה כאשה השנייה שזכתה בפרס נובל טמון בהצלחתה לכתוב היטב בתקופה ובסביבה שהכתיבה לאשה לא היתה קלה. המכשולים שהיתה צריכה להתגבר עליהם כאשה גבוהים יותר מהמכשולים שגבר נדרש לעבור. לדוגמה, מכיוון שלא היה בכפרה בית ספר לנערות מעבר לבית ספר יסודי היא לא קיבלה חינוך פורמאלי גבוה יותר. למזלה נולדה במשפחה אמידה, בבית היתה ספריה גדולה, והיא הצליחה להמשיך וללמוד במסגרת ביתית. מכיוון שבתחילת דרכה כתבה סיפורי אהבה שפורסמו בעיתוני נשים נאלצה דלדה להתמודד עם ספקות שהוטלו ב’מידותיה הטובות’, לא עניין פעוט עבור אשה צעירה ופרובינציאלית. כאשה היא גם יכלה ‘לצאת לעולם’ ולעזוב את סרדיניה רק לאחר שנישאה. סביר להניח שבעיות כאלו הטרידו פחות כותבים גברים בני דורה שהרשו לעצמם תיאורים נועזים בהרבה משלה. הביקורת הספרותית התלוננה, בצדק מסוים לדעתי, שדלדה נוטה לעיתים לריכוך, דידקטיות ומוסריות יתר, ואני תוהה האם בהתחשב בתקופה ובסביבה היתה לה ברירה אחרת.

כל מתרגם נתקל בלא מעט קשיים בהעברת טקסט משפה אחת לשניה. תוכלי לתת דוגמאות למילים, ביטויים או מושגים שהיה לך קשה להעביר לעברית ואיך בחרת ליישב את הקשיים האלה בסופו של דבר? האם הקשיים נבעו מהבדלי התרבויות או מהבדלי התקופות בין הקוראים העבריים לכותבת הסיפור? ובהקשר הזה – האם גם האיטלקית של תחילת המאה ה-20, כמו העברית, הפכה לארכאית בעיני הקוראים בני זמננו?

תרגום המונחים הנוצריים תסכל אותי במיוחד בספר הזה. הדמות הראשית היא כומר, העלילה מתפרשת על פני יומיים וחצי בלבד, אבל במהלכם הוא מספיק לקבל וידויים, לערוך שתי מיסות, טקס גירוש שדים, ואפילו תהלוכה קטנה שבסופה משיחה אחרונה לגוסס. כל אחד מהטקסים הללו מלווה בכלי פולחן ולבוש מיוחדים לו, כל אחד מהפריטים מזוהה במילה אחת קצרה. הקורא האיטלקי בן ימינו, גם אם הוא חילוני, יודע מיד במה מדובר. הוא רואה מול עיניו את הפאר והברק של הכסף, הזהב והקטיפה על רקע הכפר העלוב שתושביו מחליפים בגדים פעם בשנה ורוחצים פנים פעם בשבוע, במקרה הטוב. לא היתה לי ברירה ולעיתים נאלצתי להוסיף תיאור של כלי הפולחן, במחיר של סרבול הטקסט. במקומות אחרים וויתרתי בכאב על אבחנות דקות שלא היו משמעותיות להבנת ההתרחשות. כך למשל חמש מילים שונות באיטלקית, המתארות חלקי לבוש שונים, הצטמצמו בעברית למילה אחת: גלימה.

השפה האיטלקית לא עברה שינויים מהירים כל כך כמו העברית במאה השנים האחרונות. יש בספר מילים שכיום נפוצות פחות, אבל הן בעיקר קשורות לאורח החיים והסביבה הכפרית המתוארת בספר. מעניין לציין שדלדה הקפידה לכתוב באיטלקית תקנית, שזהו למעשה הניב הטוסקני שנבחר כשפה המשותפת בתקופת איחוד איטליה (אמצע המאה ה-19). בסרדיניה דיברו, ועדיין מדברים, ב’סרדו’ או ‘סרדה’, אבל הרגש הלאומי הניע את סופרי התקופה לכתוב באיטלקית תקנית על אף עשרות הניבים השונים ברחבי איטליה. רק בעשרות השנים האחרונות החלה להופיע מחדש ספרות הנכתבת בניבים מקומיים או משלבת דיאלוגים וביטויים בשפה המקומית בתוך ספר הכתוב באיטלקית (נפוץ יותר). שילוב הניבים המקומיים מתקבל במקרים רבים בברכה, כחזרה למקורות ופתיחות לגיוון אנושי, לעומת שינוי אחר המעורר תרעומת ובולט מאוד בספרות העכשווית – חדירה של מילים אנגליות. הדור הצעיר משתמש באנגלית בטבעיות, לחלק מהמושגים מודרניים אין בכלל מילים באיטלקית (מחשב וגלישת רוח הן הדוגמאות הקרובות ללבי), ומכיוון שהאיטלקית והאנגלית נכתבות באותן אותיות קל מאוד לשלב אנגלית בתוך ספר באיטלקית.

בחרת להוציא את הנובלה בפורמט דיגיטלי בשיתוף עם הוצאת אינדיבוק. מה הביא אותך למהלך הזה? האם זה היה כורח (הוצאות ספרים שלא התעניינו בספרות איטלקית) או רצון להתנסות בפורמט הזה? ובאותו עניין – תוכלי לספר לנו על מצבו של שוק הספרים האיטלקי בכלל, ועל המעבר לקריאה אלקטרונית בפרט?

ההחלטה להוציא את הספר בפורמט דיגיטלי באינדיבוק נבעה משילוב של גורמים אשר התלכדו בנקודת זמן מסוימת. כפי שהזכרתי כבר, אהבתי את הנובלה, אני משוכנעת באיכותה ורציתי לתרגם אותה. הוצאות הספרים לא פסלו אותה, אבל במצב הנוכחי של שוק הספרים הן חוששות מאוד מסיכונים. הוצאת ספר נייר, גם כאשר מדובר בנובלה ללא זכויות יוצרים, כרוכה בעלות לא מבוטלת.

אני מאמינה בספר הדיגיטלי וטוענת כבר שנים שהוא עשוי לעזור לחלץ את שוק הספרים ממצב הביש הנוכחי שלו (ע”ע דואופול וחוק הספרים). הספר הדיגיטלי מקטין מאד את העלויות ה’לא-ספרותיות’ של הספר (הדפסה, הובלה, אחסנה, וכו’) ועוקף באלגנטיות את מכשול החנויות הפיסיות. הספר הדיגיטלי יכול גם להיות זול יותר לקורא, וכאן אני רואה את עצמי בעיקר כקוראת, לא רק כמתרגמת. ספרים צריכים להיות נגישים לכל אחד, אין שום זילות בספרות המוצעת במחיר שווה לכל נפש, אני רואה בכך רק יתרונות לחברה. הורדת העלויות הלא-ספרותיות תאפשר תשלום הוגן ליוצרים ולעובדים (סופרים, מתרגמים, עורכים, מגיהים, מעצבים) בלי לייקר את הספרים עצמם. קשה לי לראות את האיטיות וההססנות שבהן נכנסות הוצאות הספרים הוותיקות לים הדיגיטלי. אני מבינה את הקשיים, ועדיין חושבת שהעיכוב מיותר ומזיק, מה גם שלאחרונה נפתר מכשול טכני קטן ונוספה תמיכה בשפות הנכתבות מימין לשמאל, כמו העברית. ואכן, בשנה האחרונה צמחו הוצאות ספרים דיגיטליות חדשות כמו אינדיבוק, ונדמה לי שהן מצליחות לדרבן מעט גם את ההוצאות הוותיקות.

נקודת המפנה מבחינתי היתה כאשר נוצר הקשר עם אינדיבוק, ובזכותו ניתן היה להוציא את ‘האם’. יכולתי לתרגם את הספר בעצמי, אבל כדי שהספר יגיע לקוראים מישהו צריך לערוך אותו, להפיק אותו ולשווק אותו, כאן נכנסה לתמונה המקצועיות של אנשי אינדיבוק: ארז שוויצר, רון דהן וניר גרינהויז. ברור לי שהספר הזה הוא פסיק זעיר, וברור לי שייקח זמן עד שהקוראים בארץ יתרגלו לספרים דיגיטליים (אם כי לא מעט קוראים עשויים להיות מופתעים מעצמם לאחר ניסיון או שניים), אבל אני נלהבת לתרום, ולו במעט, לשינוי הזה. אני רוצה להאמין שבעתיד הקרוב נשמע על עוד יוזמות כאלו (אני כבר שמעתי באופן פרטי על כמה), ואני מקווה לא פחות שההוצאות הוותיקות יתעשתו ויסגרו את הפער – חבל להפסיד את המקצועיות שלהן.

עוד יתרון של הפורמט הדיגיטלי הוא התאמתו לנובלות וסיפורים קצרים אשר נחשבים ‘לא כלכליים’ בתחום ספרי הנייר. כך למשל יש סופרת איטליה בשם סנדרה פטרינייני הכותבת סיפורים קצרים רגישים ומדויקים, אם הזכרת קודם את נטליה גינזבורג, האיפוק בכתיבתה מזכיר לי אותה. בשנה שעברה הצלחתי ליצור קשר עם הסופרת (דרך פייסבוק, תודה לצוקרברג) ולקבל את רשותה לתרגם סיפור אחד שלה לבלוג, מעבר לכך יש צורך לשלם עבור הזכויות. אני מקווה שהפורמט הדיגיטלי יעודד את הוצאות הספרים לתרגם ולהוציא קבצי סיפורים קצרים או סינגלים.

גם באיטליה שוק בספרים במשבר, חוק הספרים עבר שם כבר ב-2011 ויחד עם המשבר הכלכלי והירידה ברמת החיים גם מכירות הספרים צונחות. קוראי ספרים אלקטרוניים (המכשירים) תומכים באיטלקית באופן מלא וכיום ההוצאות הגדולות מפיקות ספרים חדשים במהדורה דיגיטלית במקביל למהדורת הנייר, גם אם הן לא מזדרזות להמיר את הספרים הוותיקים. בעבר הלא הרחוק נשמעו טענות (מוכרות?) שהוצאות הספרים מתייחסות לספר הדיגיטלי כאל איום במקום לראות בו הזדמנות. לטעמי מחירי הספרים הדיגיטליים החדשים באיטליה גבוהים מדי: 60% ממחיר ספר נייר, בינתיים אני מתנחמת בספרות דיגיטלית חינמית, ללא זכויות יוצרים, שכאמור התיישנה פחות מספרות עברית מתחילת המאה הקודמת. חדירת הספרים הדיגיטליים איטית , אמנם הקצב מהיר (תוספת של 50% בשנה) אבל מדובר עדיין באחוזים ספורים בלבד מהשוק. החברה האיטלקית מעצם אופייה לא נלהבת לאמץ חידושים טכנולוגיים, יתכן שזו הסיבה.

יש סופרים ישראלים שתורגמו לאיטלקית והצליחו באיטליה?

לא זו השאלה, השאלה היא האם יש סופרים ישראלים שלא תורגמו לאיטלקית. הספרות הישראלית מצליחה מעל ומעבר באיטליה. כמעט כל סופר שזוכה להצלחה מזערית בישראל מתורגם מיד לאיטלקית, והספרים מוכרים ונמכרים היטב בציבור הרחב, הסופרים הישראלים ידועים ומתארחים לעיתים קרובות באירועי תרבות ומתראיינים בעיתונים. ללא ספק מתורגמים יותר ספרים עבריים לאיטלקית מאשר ספרים איטלקיים לעברית. התופעה מדהימה במיוחד כאשר לוקחים בחשבון ששוק הספרים האיטלקי גדול עשרת מונים מהישראלי. יש לי חברה איטלקייה, ג’וזי מייסטר, הכותבת בלוג בשם ‘ספריית ישראל’ (La biblioteca d’israele) ושם היא מדווחת על אירועי תרבות ישראלית באיטליה, לפעמים יש לי הרגשה שאילו גרתי ברומא, ולא בחיפה, היו לי הרבה יותר הזדמנויות לשמוע סופרים ישראלים. אלו השמות שליקטתי מהחודשים האחרונים בלבד: ליזי דורון, נאוה סמל, סביון ליברכט, יהודית רותם, יהודית קציר, דויד גרוסמן, אסף גברון, רותו מודן, אהרון אפפלד, שני בוינג’ו, והרשימה עוד ארוכה.

התופעה מוזרה במיוחד מכיוון שהשכבה האינטלקטואלית באיטליה, אנשי הרוח והספרות, נוטה לתמוך בשמאל, ואינה חשודה באהדת ישראל והציונות. שמעתי כבר הסברים שונים ומשונים: הם אוהבים את הסופרים הישראלים כי כל הסופרים שמאלנים ומשמיעים דעות אנטי-ישראליות (עובדתית לא נכון לדעתי) או כי התמיכה בספרות הישראלית מאפשרת להם להראות נטולי פניות למרות היותם פרו-פלסטינים. אישית ההסברים הללו לא משכנעים אותי, אבל גם תשובה משלי אין לי להציע (פעם אפילו הציעו לי לכתוב דוקטורט בנושא, וויתרתי).

ולסיום, כמו שאת יודעת, אנחנו אוהבים בבלוג הזה לאסוף המלצות ספרותיות מאנשי ספר שונים. תוכלי להמליץ על האהובים עלייך ביותר? ואת כמובן יכולה גם לחרוג מהתרבות האיטלקית ולספר על ספרים שאהובים עלייך באופן כללי.

אתחיל בשני ספרים איטלקיים שאינם מוכרים ומוערכים מספיק בארץ לדעתי. הזכרתי בעבר את ‘מדבר הטטרים’ של דינו בוצאטי (תרגום מרים שוסטרמן ,הוצאת זמורה-ביתן ,1987) כאחד הספרים ששינו את חיי. הקריירה הראשונה שלי היתה בהיי-טק, כמהנדסת ומנהלת. היה לי טוב שם, היו לי הרבה חברים, מצאתי עניין בעבודה וכלוב הזהב היה נוח. ‘מדבר הטטרים’ מספר על אדם המכלה את ימיו בהמתנה, נמנע מהחלטות ונגרר לחיים שמעולם לא בחר בהם באמת. לאחר שהתחלתי ללמוד לתואר שני בספרות במקביל לעבודה, נתן לי הספר הזה את טיפת האומץ הנוספת שנדרשה כדי לקום ולהתפטר.

ספר מצוין נוסף שיצא בשנים האחרונות וחמק מהתודעה הוא ‘כאוס רגוע’ של סנדרו ורונזי (תרגום אלון אלטרס, הוצאת קרן וכתר, 2011). הדובר בספר הוא מנהל בכיר המתאלמן במפתיע ומחליט בדחף רגעי לשבת להמתין לבתו בת העשר על ספסל מול בית הספר. הוא יושב שם כל יום במשך שלושה חודשים. הישיבה המנוכרת שלו הופכת אותו לאבן שואבת לדמויות מגוונות היוצרות ביחד פנורמה של השבר בחברה ובמשפחה בת ימינו. עוד לפני שהספר יצא בעברית הוקרן בארץ הסרט שנעשה על פיו, ‘אי של שקט’, בכיכובו של נני מורטי. לפני שקראתי את הספר חשבתי שמוזר מאד לעשות סרט על אדם היושב על ספסל, לאחר שקראתי את הספר, והמונולוגים הפנימיים חשפו את הדרך הנפשית שעובר הגיבור, ההחלטה נראתה לי עוד יותר תמוהה. ההסבר נעוץ כנראה בשאיפה של הסופר לכתוב תסריט (כפי שהוא עצמו העיד), אני בכל אופן שמחה שהוא השתכנע לכתוב קודם ספר, כי בלי קשר לסרט, הספר מצוין.

קשה להחליט על אלו ספרים נוספים להמליץ, הרשימה ארוכה, וגם יש להודות: יש לי טעם ספרותי נדוש. אני לרוב מתלהבת (באמת!) מהספרים ‘הנכונים’, הייתי משתלבת מצוין בחוג מעריצי בורחס למשל. אם אני מנסה לחשוב על ספר קצת פחות מוכר, עולה ספר הפולחן של נעורי: ‘יהא שמי גנטנביין’ של מקס פריש (תרגום בצלאל וכסלר, זמורה-ביתן-מודן, 1979). הגיבור בספר מעמיד פני עיוור כדי לשחרר את הסובבים אותו, ואשתו בראשם, מהצורך לשקר. לטענתו העיוורון המדומה שלו מעמיד את מערכת היחסים על בסיס אמיתי יותר מכיוון שהיא אינה נגועה בצורך להעמיד פנים. הוא רואה את השקרים של אשתו, לכן הם אינם שקרים בעיניו והם אינם פוגעים באמון ביניהם. הספר מטיל ספק במוסכמות המוכרות על זהות וזוגיות, ובאותו שלב בחיי דחק בי לבחון מחדש הנחות יסוד מובנות מאליהן. יצירה נוספת שהרגשתי שפונה אלי באופן אישי היא הנובלה ‘מיכאל קולהאס’ של היינריך פון קלייסט (תרגום רן הכהן, הספריה החדשה, 2002). מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים מהוגן אשר אציל מקומי חומס שניים מסוסיו. למרות העוול הגלוי הוא לא זוכה להגנת השלטונות, בתגובה הוא לוקח את החוק לידיו ומצית מרד אלים בכל המדינה. לפעמים נדמה לי שיושב בתוכי איזה מיכאל קולהאס קטן העלול להתפרץ בזעם קדוש על עניין פעוט ועקרוני כלשהו, ומדי פעם אני צריכה לקרוא לו לסדר ולהחזיר אותו למקומו.

 ***

שירלי פינצי לב,  מתרגמת מאיטלקית ומאנגלית. לאחר קרוב לעשרים שנה כמהנדסת מחשבים בחברת היי-טק גדולה השלימה תואר שני בספרות השוואתית עם תזה על אלזה מורנטה ולימודי תעודה בתרגום. בבלוג שלה, ‘על ספרות איטלקית – בעברית‘, היא מפרסמת תרגומים  מאיטלקית של סיפורים קצרים וביקורת ספרות איטלקית.  תרגומיה לפרנסיס בייקון, בן ג’ונסון, דנטה אלגיירי, ווינדהם לואיס ולורד ביירון יצאו בכתב העת ‘דחק לספרות טובה’. לאחרונה תרגמה את הנובלה “האם” מאת גרציה דלדה אשר יצאה לאור כספר דיגיטלי  בהוצאת אינדיבוק.

לעמוד הנובלה “האם” באתר אינדיבוק לחצו כאן

לבלוג “על ספרות איטלקית – בעברית” של שירלי פינצי לב לחצן כאן

לעמוד הפייסבוק של הבלוג לחצו כאן

3 תגובות

  1. […] השבוע: א) ראיון עם המתרגמת מיפנית אירית ויינברג. ב) ראיון עם המתרגמת מאיטלקית שירלי פינצי לב. ג) מאמר ספרותי מאת ארי ליברמן על היסודות האפלים של […]

  2. […] ראיון עם המתרגמת שירלי פינצי לב שפורסם ב"קורא בספרים… […]

השאירו תגובה