1) מהו הספר האהוב עלייך?

לאי בודד, אם יורשה לי לקחת רק ספר אחד, אני חוטף את התנ”ך שקיבלתי מצה”ל, בהשבעה בכותל, תנ”ך שלם בכרך אחד קטן אבל עבה עם פירושים של שלמה זלמן אריאל (“נדפס בשנת חמשת אלפים שבע מאות ארבעים וארבע שנים לבריאת העולם”). כי עם כל הכבוד להומרוס וורגיליוס ופרנסואה רבלה ומיגל דה סרוונטס ומיגל דה אונמונו וג’יימס ג’ויס וסמואל בקט וולדימיר נבוקוב ושמואל יוסף עגנון וחיים נחמן ביאליק וויליאם שייקספיר וויליאם בלייק וניקולאי גוגול ולב טולסטוי ואנטון צ’כוב ומנדלה מוכר ספרים ושלום עליכם ויצחק בשביס זינגר וג’ון מילטון וג’ון קיטס וג’ון צ’יבר וג’ון קנדי טול וג’יין אוסטין וג’ונתן סוויפט ותומס דה קווינסי וראלף וולדו אמרסון ואדגר אלן פו וולט ויטמן והרמן מלוויל והנרי ג’יימס ומארק טוויין ופרנץ קפקא וג’ובאני בוקאצ’ו ודנטה אליגיירי ורמון קנו וז’ורז’ פרק וז’אק פרוור ודן פגיס ויעקב שבתאי ואיטלו קלווינו וחורחה לואיס בורחס וגבריאל גרסיה מרקס וחואן רולפו וחוליו קורטסר וארנסטו סאבטו וקנוט האמסון והנרי מילר וגרטרוד שטיין ושרלוט ברונטה ווירג’יניה וולף וצ’ארלס דיקנס ושרל בודלר ופול ולרי ולואי פרדינן סלין וג’יי די סלינג’ר ופיליפ רות והנרי רות וקורט וונגוט וס. יזהר וחנוך לוין — עם כל הכבוד כאמור לסופרים מהוללים באשר הם, מי יעז להתחרות בספר האינסופי הזה המאגד בתוכו עשרים וארבעה ספרים אינסופיים, שאתה חוזר אליהם שוב ושוב ומגלה כל פעם מחדש מה עמוק הים, מגלה כל פעם שלא הבנת כמעט כלום, שגם עכשיו אתה מבין רק מעט מאוד, טיפה בים טעמת והים מתוק והים אכזר ועצום ומלא ואיך תשחה בו ואיך תשתה את כולו? אתה נגנב, אתה טובע, המים גנובים, המים מתוקים, ובא דג ובולע אותך, או יותר נכון באה דגה, נקבת הדג, וטורפת אותך ופולטת אותך אל החוף המוזנח והמלוכלך שבין יפו לתל אביב, עד הטביעה הבאה. אין תחרות. התנ”ך שלנו (שלי ושל מאפו ובן־גוריון) לוקח ואני לוקח אותו איתי לאי בודד. ואם יורשה לי לקחת רק ספר אחד בלבד מתוך העשרים וארבעה, אקח את ספר שמואל, בגלל סיפור קצרצר אחד שלא מפסיק לזעזע אותי: וישלח דוד מלאכים אל איש בושת בן שאול לאמור תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. וישלח איש בושת וייקחה מעם איש מעם פלטיאל בן ליש. וילך איתה אישהּ הלוך ובכֹה עד בחורים ויאמר אליו אבנר לך שוב וישוב. (שמואל ב ג, יד-טז. טרגדיה נוראה, עולם ומלואו, שלושה פסוקים.)

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ילדות עשוקה היתה לי, לא קראתי בכלל, רק טלוויזיה ראיתי. רק בגיל עשרים, בצבא, בשעמום הגדול ההוא, התחליתי לקרוא. הספר הראשון שקראתי היה חיל ורעדה של סרן קירקגור.

3)  מה הספר האחרון שקראת?

החטא ועונשו, עונש שהטלתי על עצמי ועל תלמידַי.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?

אני כל כך מחוץ לעניינים שאני אפילו לא יודע איפה המהומות ועל מה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

וואט (Watt) של סמואל בקט, אחד הספרים המעולים שלו, אולי המעולה שבהם. טרם תורגם לעברית. הנה קטע קצר לטעימה (תרגום שלי):

בעודו חושב אם כן, בתקווה למרגוע, על הקשרים האפשריים בין סדרות שכאלה, סדרת הכלבים, סדרת הגברים, סדרת הציורים, אם למנות רק את הסדרות האלה, נזכר וואט בליל קיץ נידח, בארץ לא פחות נידחת, והוא בחור צעיר ובריא שוכב לבדו פיכח כלוט באיזה בור, תוהה אם זה הזמן והמקום ואהובה כבר כאן, ושלוש צפרדעים מקרקרות קראק!, קרק! וקריק!, באחת, תשע, שבע־עשרה, עשרים וחמש וכן הלאה, ובאחת, שש, אחת־עשרה, שש־עשרה וכן הלאה, ובאחת, ארבע, שבע, עשר וכן הלאה, בהתאמה…

6)  מיהו הסופר האהוב עלייך?

זה שכתב את הסיפור על פלטיאל בן ליש הבכיין.

7)  ספר שנתן לך השראה?

אני לא מחפש השראה בספר; אני מחפש אהבה, אני רוצה למצוא בו חבר ותיק שנעלמו עקבותיו. הנה למשל בספר ושמו ערפל מאת מיגל דה אונמונו, שבין דפיו גיליתי (ממש כמו צילום ישן שנשכח שם) את אבי ז”ל בנעוריו.

8) ספר עיון מומלץ?

שניים אפילו: האנטומיה של המלנכוליה (1621) מאת רוברט ברטון, הצחוק: מסה על משמעות הקומי (1900) מאת אנרי ברגסון.

***

ארי ליברמן, 43, בוגר החוג לספרות השוואתית באוניברסיטת פרינסטון ומרצה באוניברסיטת ג’ורג’יה . הקים וערך את כתב העת המקוון uprightdown.com שבמסגרתו פרסם (תחת שם העט ארי סטופאנס) את ספר זלפה. לאחרונה יצא לאור הספר הראשון שלו בעברית – “אלופי התמימות” בהוצאת ידיעות ספרים. 

לקריאת ראיון שערכה נטע הלפרין(“ישראל היום”) עם ארי ליברמן לחצו כאן. 

לעמוד הספר באתר של הוצאת ידיעות ספרים לחצו כאן. 

לביקורת של תמר מרין (הארץ) על הספר “אלופי התמימות” לחצו כאן. 

לביקורת של ד”ר שירלי סלע-לבבי על “אלופי התמימות” לחצו כאן.