מוזיאקה חברתית

פאולו קולו כתב עליו ספר (2005), חורחה לואיס בורחס כתב עליו סיפור (1947), והנה גם אגור שיף כתב את “המאחרים” שיש בו מעין אובססיה הלובשת ממדים של בן דודו המוסלמי של הדיבוק היהודי, הוא –  El Zahir .

הזאהיר הוא אותו דבר בלתי נשכח לחלוטין. דבר מה שאי אפשר להתעלם ממנו ולו לשבריר שנייה.  דבר הרודף את האדם ואינו מרפה לא ביום ולא בלילה.  ואכן ליאורה כרם, הגיבורה של אגור שיף מחליטה לעשות מעשה שהיה זר ומוזר ואף גרר עמו דילמה מוסרית, אולם אותה החלטה אפפה אותה כאותו “זאהיר”, מלאה את כל ישותה והיא התמכרה לה, עד שלא נותר מקום למחשבה הגיונית, לשיפוט ישר, או למצב של שפיות …. ואכן “מרגע שהחליטה לא היה דבר בעולם שיוכל למנוע ממנה לעשות את המעשה הזה. את המעשה הכל כך בלתי מתקבל על הדעת”. (8)

המעשה החל יום אחד “בעודו עסוק בכיבוש ירושלים”(9), נפגע מיקי בעלה של ליאורה מכדור בראשו. הוא איבד את הכרתו לעולמים. לכאורה, התחולל נס והוא הקיץ, התעורר וחזר לחיים, אולם מאותה הכרה נעלמה אישיותו וגם  – הושלו בזו אחר זו שכבות על שכבות של המהות הישראלית. וכך על במת הקיבוץ החוגג את נס חייו הוא מכריז: “עכשיו אני רוצה שתסתכלו למעלה, שבמקום להסתכל עלי תביטו לשמים, הנה שמה, תראו את הירח המלא. נכון שהוא יפה? אז בקשר לירושלים….כולם מדברים בזמן האחרון על ירושלים השלמה, אז הנה, במיוחד בשבילכם, בשבילנו חברים יקרים – הירח השלם. תסתכלו עליו … פעם בחודש הוא שלם לגמרי. תראו כמה הוא יפה. ותסלחו לי, חברים, אבל לכם, רק לכם, אני מרשה לעצמי להגיד, שהירח השלם יותר חשוב לי מירושלים השלמה…” (108)

ליאורה גם היא מתחילה להתפשט מאותם מוטיבים מאחדים כביכול. המלחמה כבר אינה זוהרת בהוד, הפאתוס החוויר, שלמות הארץ נבקעה, החבר’ה הפכו דביקים עד כדי בחילה, החדשות מעוררות סלידה.  קן האוהבים נחרב והזוגיות של ליאורה ומיקי נגוזה לעולמי עד. שארית חייהם המשותפים עוברת עליהם באומללות, בחוסר תיאום או קואורדינציה. ואז, אל תוך הבדידות, נזרע הזאהיר שזחל והתפתח לאיטו, ואת המעשה למרות האבסורד שבו, לא ניתן היה למנוע כלל וכלל – והזמן המעמם את הזיכרונות, רק חידד את הזאהיר.

אגור שיף יוצר בעזרת גלריה של טיפוסים, מוזאיקה חברתית. אל הזוג האומלל הוא מדביק אבני חברותא ישראלית של צבא התומך רק בנפגעיו הקונפורמיסטיים, של מוסדות רפואיים המסבירים פניהם רק לחולה הממוצע, של חברה קיבוצית מתפרקת ושל אנשי העיר עמוסי בדידות. איך שהוא, במטה קסם הוא מצליח להדביק עם בטון של חיוך ונעימות את כל פיסות הדיכאון.

 

3 ציטוטים מרים

על חינוך ואילוף – “אני מורה, פשוט מורה. סליחה, אבל המילה חינוך מעצבנת אותי. אני לא אוהבת אותה. אף פעם לא התיימרתי לחנך בני אדם. בכלל, כשאני שומעת חינוך אני מיד חושבת על אילוף כלבים. ואתה יודע מה, כלבים שנותנים יד אף פעם לא הרשימו אותי במיוחד. וגם לא דובים מרקדים ופילים שמנגנים בקסילופון”. (27)

על מחשבה וסדר – “נוסחאות, תבניות, פרדיגמות, אקסיומות מפתחות את החשיבה? מה פתאום? בדיוק להפך. כשיש לך נוסחה אתה בכלל לא צריך לחשוב. בטח לא להרגיש. הסיבה האמתית להתעקשות על הנוסחאות, התבניות, הפרדיגמות והאקסיומות היא זאת – אלה הן אבני היסוד של הסדר האזרחי. של המשמעת. של ציות לחוקים. (85)

על בדידות ויאוש – “בין העלים היבשים מונח לו עוד גולם אחד שמשום מה איחר, איחר מאד. פתאום הגיח לו מתוך הגולם המאחר הזה הפרפר האחרון. אבל הוא היה לבדו בעולם המת. … תחשוב איך זה להיות פרפר שאיחר. פרפר שמגיח לעולם הרבה אחרי שכל בני מחזורו כבר מימשו את הזוגיות שלהם, הולידו את הדור הבא, הזדקנו ונעלמו מן העולם. נעלמו! הנה זו בדידות.

הפרפר האחרון הזה המשיך לחיות. הוא פשוט סרב למות. מכיון שלא הגשים את התפקיד שהועידה לו הבריאה, כלומר ליצור את הדור הבא, גם לא הייתה לו שום סיבה להיפרד מן החיים! הוא המשיך לחכות ואפילו לא ידע למה….” (120)

המאחרים, אגור שיף. הוצאת עם עובד. 369 עמ’, 94 ש”ח. 

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.