מאחורי הקלעים של “המשכן”

הכנסת היא חבית נפץ. אני לא מתכוון להתגוששויות פוליטיות והתבטאויות פרובוקטיביות. אלו הסחות דעת. מסכי עשן. הדינמיט האמיתי הוא אלפי האינטרסים המצטופפים כולם תחת גג אחד. כשהתרוצצתי במשכן ככתב הרגשתי לפעמים שאני בתוך אקווריום. אקווריום בו דחוסים יחד אנשים שחוטי השני היחידים שמחברים ביניהם הם שאפתנות וכוחניות. כולם אמביציוזיים אבל מונעים על ידי אינטרסים שונים, ולכן שוחים בווקטורים מגוונים. וההתנגשויות – על כסף, ג’ובים, סקופים ומה לא- מרתקות, מפחידות ומרהיבות מספיק כדי לכתוב עליהן ספר. אף כתבה, הבנתי, לא תצליח לספר איך המנגנון בכללותו עובד.

ובהחלט ניסיתי.

בין השאר בלשתי חודש אחרי לוביסטים סקרתי את הדרכים להעביר החלטות מתחת לשולחן, הבנתי איך הם תופרים הטבות לחברים, שרצתי בלשכות ודיברתי עם עשרות אנשים מאחורי הקלעים. הייתי מתוסכל. בניגוד להר שגדל ככל שמתקרבים אליו, רוב הפוליטיקאים הלכו וקטנו כשהתקרבתי אליהם. אבל לא הצלחתי לצייר בעיתון תמונה באמת מקיפה, להבהיר שבמסדרונות חד משמעית מושלת העלטה.

תמיד אהבתי ליצור עולמות דרך הכתיבה (התקבלתי לתפקיד הראשון במקומון בזכות סיפור קצר ששלחתי לעורך על טייקון שחולה בסרטן מוזר בגרון ויכול לומר מילה אחת ביום אחרת מיתריו יקרסו והוא ייחנק). אחרי כמה שנות תעיות ושרבוטים הבנתי איך למזג בין הכתיבה לעניין שלי בכנסת: פשוט אברא סיפור שמתרחש שם. ספר כיפי שינגיש אותה לציבור הרחב, ויציג אותה בצורה עגולה ורב שכבתית.

מתח נראה לי הז’אנר האידיאלי. ז’אנר שימגנט אנשים מחוץ למעגל הפוליטי, כמו אמא שלי למשל שמכורה לאגאתה כריסטי ודומיה. רק בעזרת תעלומה אגרום לאנשים כמוה לצלוח עלילה שעוסקת בדרכים שבהן מתנהל מרכז העצבים של המדינה. ואם זה מתח, חייבת להיות גם גופה.

נכון, בעבר מחבלים התנקשו בשר רחבעם זאבי. חבר הכנסת חמאד אבו-רביעה נורה על ידי שלושה אחים מחמולה מתחרה כי לא פינה את מקומו בכנסת לאביהם כפי שהבטיח. אבל זאבי נרצח במלון הייאט, ואבו-רביעה בשכונת הולילנד, מעולם לא היה רצח בכנסת. השתכנעתי שזו יכולה להיות זירה מסעירה כשהתברר לי שהכנסת היא אקס טריטוריאלית. כלומר אין למשטרה ולצבא דריסת רגל בה (כדי למנוע פוטש), בדומה לשגרירות זרה.

 אז ביום בו עלה בי רעיון לפיתול עלילתי חדשני התחלתי לשרבט במרץ. את הרצח –המנוע של העלילה – עטפתי במידע על הצורה שבה הדברים באמת מתנהלים. עד כדי כך, למעשה, שלוביסט סיפר לי לאחרונה שהוא שינן חלקים כדי להעתיק טכניקות של מתחרים.

ביסמרק הסביר שחוקים הם כמו נקניקיות – עדיף לא לראות את התהליך שבו הם מיוצרים. אני חולק עליו. אתם מוזמנים.

המשכן – תעלומת רצח במסדרונות הכנסת מאת תומר אביטל. הוצאת עם עובד. 336 עמ’, 94 ש”ח.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.