ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר על השיר “רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס” מאת ראובן שבת

מאת | 2014-02-23T13:05:05+00:00 23 בפברואר 2014|קטגוריות: שירה|Tags: , , , |3 תגובות

קריאה פרשנית בשיר “רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס” של ראובן שבת

ראובן שבת עוסק במגוון פעילויות ספרותיות. הוא סופר, משורר, עיתונאי ומאז 2011   היוזם-המקים-המתחזק-העורך של הפורטל “בכיוון הרוח” לספרות-תרבות-הגות.

בשנת 2013 ראובן שבת הוציא לאור ספר שירים “נופי אדם“. כמה מחשבות נעימות מעורר צרוף המלים הזה! על האחדות של הטבע והאדם, על העתיד הפתוח הפרוש, ועל מרכזיותו  של האדם – אפילו הנופים הם שלו.  וכל הפרשנויות האלה עולות בקנה אחד עם ההומניות של ראובן שבת, עם יחסו המכבד והמקדם ליוצרים המתארחים בפורטל שלו.

בספר שירים יפים במגוון נושאים. השיר “רוחו של אובידיוס” לכד את תשומת לבי. קראתי אותו בהשקת הספר שהתקיימה בבית הסופר בתל-אביב במאי 2013,  אני חוזרת לקרוא בו מאז ושמחה לכתוב עליו עכשיו.

רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס

 

בַּשְּׁוָקִים,

רָאִיתִי מְזוֹר פֵּרוֹת עוֹנֶה

אָנָנָס מֵהֹדּוּ

תָּמָר מֵאֶרֶץ לוּב

בַּשָּׂמִים מִפֶנִיקְיָה.

אֶלָּא שֶׁאֲנִי-

אֵינִי הוֹדִי ,אֵינִי לוֹבִּי, אֵינִי פֶנִיקִי.

רוּחוֹת זָרוֹת, רָעוֹת, מְנַסְּרוֹת

בִּשְׁרִיקָה חַדָּה עַל כַּרְכֻּבֵּי חַלּוֹנִי

חָשַׁבְתִּי לָסוּר

אֶל פַּאֲתֵי  דֶּרֶךְ טֶבַע נִשְׁכַּחַת,

פְּרָאִית.

שַׁם אָסוּךְ לִי עֵירֹם בֵּין

מַעַיְנוֹת מֵי נָהָר חֲבוּיִים

שֶׁהַגֶּשֶׁם הַמָּתוֹק יְסוֹכֵךְ עָלַי

מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת

מִדַּי.

 

אובידיוס היה משורר רומי ידוע שחי על התפר בין הספירות שכתב על אהבה, נשים וכן סיפורים מיתולוגיים רבים שכונסו בספר “תמורות” (מטמורפוזות). אובידיוס נכנס לחצרו של אוגוסטוס הקיסר והתחבב על החברה הגבוהה. אך אז מסתיימים חיי הנוחות שלו כבאיבחה אחת – הקיסר גוזר עליו גלות משפילה ומייסרת, בקשותיו של אובידיוס נדחות והוא מוצא את מותו בגלות. הסיבה להגליה אינה ברורה דיה. ישנם רמזים קלושים ביצירתו “תוגות” שנכתבה בגלות. המסתורין מוסיף עומק טרגי לדמותו של אובידיוס ומסקרן את היוצרים במשך 2000 השנים. איזו רוח מנשבת בשירו של ראובן שבת?

השיר נפתח בשווקים הפתוחים, בשפע של פֵרות ובשמים שמקורם במדינות השונות שבשטח שליטתה של האימפריה הרומית. זאת התחלה נדיבה, טעימה וריחנית, אך המלה “מזור”, שאין להתעלם ממנה מצלצלת בפעמון אזהרה: לא הכל בריא כאן, דרושה תרופה. ואז זה מגיע – החל ממילת הניגוד “אלא”.  מי הדובר בשיר? הוא מתאר את עצמו על דרך השלילה. האם זה אומר שהוא גולה? ללא מולדת ללא בית וללא הבנה מלאה של פשעו עליו נענש חמורות? הדובר זר בסביבתו, נמצא בגפו ואין לו מנוח אף בביתו: “שְׁרִיקָה חַדָּה עַל כַּרְכֻּבֵּי חַלּוֹנִי“. רוחו נשברת תחת מתקפת רוחות רעות של המקום, של כל-מקום. ואז הדובר המסתורי הוזה – כי “חָשַׁבְתִּי” אינו דרך פעולה אלא המפלט האחרון של המיוסר – לפנות אל הטבע ולמצוא בו את “המזור” – המלה הצורמנית מהפתיחה האופטימית והטעימה של השיר. אך עכשיו, בקריאה החוזרת והנשנית במטרת הכתיבה, אני רואה כי הרחיצה ב”עֵירֹם בֵּין מַעַיְנוֹת מֵי נָהָר חֲבוּיִים” אינה אלא החזרה המיוחלת אל הרחם ו “הַגֶּשֶׁם הַמָּתוֹק” הסוכך “מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת” הוא מפל אהבתה של האם. המתיקות מתחילת השיר חוזרת, אך עתה היא ההזיה האחרונה.

                                                                                        חגית בת-אליעזר, 23.2.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

3 תגובות

  1. אסתר ויתקון זילבר 24 בפברואר 2014 ב- 15:36 - Reply

    שיר נהדר של ראובן שבת, שמשקף רגעים שהם לפעמים מנת חלקו של כל אדם. ההתבוננות שלך חגית,
    הרחיבה את אופקי בהבנת השיר ובהעמקת החוויה הנמשכת ממנו… תחילה סברתי שהוא מתגעגע לגן
    העדן בילדות של האנושות. ואולם את צודקת לגמרי. כי גן העדן הקדום ביותר של כל אדם הוא רחמה של האם, ואחר כך רחמי חיקה האמהי המסור והדואג….ראובן התחבר אל אובדיוס הרומי, ואצלי נולד
    הקישור לדוד שפייט באחד מפיוטי תהילים : (מתוך הזכרון) ” אם לא שיוותי ולא דוממתי כגמול עלי אמו”..
    תודה על שיתוף בחוויה.

  2. ברבי דוד 26 בפברואר 2014 ב- 13:46 - Reply

    אני מגיב בפעם השניה
    לא מבין לאן נעלמה תגובתי
    ראובן שבת הוא אדם מיוחד צנוע ונחבא אל הכלים והנה בשירתו רוצה לפרוץ
    אז רוץ אדם רוץ
    שיר מאד יפה וחגית בת אליעזר כדרכה מרימה אותו בדהרה
    חָשַׁבְתִּי לָסוּר

    אֶל פַּאֲתֵי דֶּרֶךְ טֶבַע נִשְׁכַּחַת,

    פְּרָאִית.

    שַׁם אָסוּךְ לִי עֵירֹם בֵּין

    מַעַיְנוֹת מֵי נָהָר חֲבוּיִים

  3. מימי 25 במאי 2014 ב- 10:05 - Reply

    אני הייתי מפרשת את השיר הזה קצת אחרת :
    המשורר לא רוצה את הדברים המיוחדים והאקזוטיים מהודו מלוב ומפיניקיה, מכל מיני פינות מהעולם,. הוא לא רוצה להסתובב בשוק, אלא רוצה להתבודד , רק הוא והטבע : “שם אסוך לי עירום …”
    בשיר מובעת גם ביקורת על שליטתה של רומי וכיבושיה הרבים בעולם.
    את המילים “מזור פרות העונה” הייתי מפרשת , שמיחסים לפירות האלו מזור ומרפא לאדם.אבל המשורר צריך שיסוככו עליו מרוחות רעות. הטבע בעיניו הוא מקום המפלט

השאירו תגובה