ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר על השיר “רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס” מאת ראובן שבת

קריאה פרשנית בשיר “רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס” של ראובן שבת

ראובן שבת עוסק במגוון פעילויות ספרותיות. הוא סופר, משורר, עיתונאי ומאז 2011  –  היוזם-המקים-המתחזק-העורך של הפורטל “בכיוון הרוח” לספרות-תרבות-הגות.

בשנת 2013 ראובן שבת הוציא לאור ספר שירים “נופי אדם“. כמה מחשבות נעימות מעורר צרוף המלים הזה! על האחדות של הטבע והאדם, על העתיד הפתוח הפרוש, ועל מרכזיותו  של האדם – אפילו הנופים הם שלו.  וכל הפרשנויות האלה עולות בקנה אחד עם ההומניות של ראובן שבת, עם יחסו המכבד והמקדם ליוצרים המתארחים בפורטל שלו.

בספר שירים יפים במגוון נושאים. השיר “רוחו של אובידיוס” לכד את תשומת לבי. קראתי אותו בהשקת הספר שהתקיימה בבית הסופר בתל-אביב במאי 2013,  אני חוזרת לקרוא בו מאז ושמחה לכתוב עליו עכשיו.

רוּחוֹ שֶׁל אוֹבִּדְיוּס

בַּשְּׁוָקִים,

רָאִיתִי מְזוֹר פֵּרוֹת עוֹנֶה

אָנָנָס מֵהֹדּוּ

תָּמָר מֵאֶרֶץ לוּב

בַּשָּׂמִים מִפֶנִיקְיָה.

אֶלָּא שֶׁאֲנִי-

אֵינִי הוֹדִי ,אֵינִי לוֹבִּי, אֵינִי פֶנִיקִי.

רוּחוֹת זָרוֹת, רָעוֹת, מְנַסְּרוֹת

בִּשְׁרִיקָה חַדָּה עַל כַּרְכֻּבֵּי חַלּוֹנִי

חָשַׁבְתִּי לָסוּר

אֶל פַּאֲתֵי  דֶּרֶךְ טֶבַע נִשְׁכַּחַת,

פְּרָאִית.

שַׁם אָסוּךְ לִי עֵירֹם בֵּין

מַעַיְנוֹת מֵי נָהָר חֲבוּיִים

שֶׁהַגֶּשֶׁם הַמָּתוֹק יְסוֹכֵךְ עָלַי

מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת

מִדַּי.

אובידיוס היה משורר רומי ידוע שחי על התפר בין הספירות שכתב על אהבה, נשים וכן סיפורים מיתולוגיים רבים שכונסו בספר “תמורות” (מטמורפוזות). אובידיוס נכנס לחצרו של אוגוסטוס הקיסר והתחבב על החברה הגבוהה. אך אז מסתיימים חיי הנוחות שלו כבאיבחה אחת – הקיסר גוזר עליו גלות משפילה ומייסרת, בקשותיו של אובידיוס נדחות והוא מוצא את מותו בגלות. הסיבה להגליה אינה ברורה דיה. ישנם רמזים קלושים ביצירתו “תוגות” שנכתבה בגלות. המסתורין מוסיף עומק טרגי לדמותו של אובידיוס ומסקרן את היוצרים במשך 2000 השנים. איזו רוח מנשבת בשירו של ראובן שבת?

השיר נפתח בשווקים הפתוחים, בשפע של פֵרות ובשמים שמקורם במדינות השונות שבשטח שליטתה של האימפריה הרומית. זאת התחלה נדיבה, טעימה וריחנית, אך המלה “מזור”, שאין להתעלם ממנה מצלצלת בפעמון אזהרה: לא הכל בריא כאן, דרושה תרופה. ואז זה מגיע – החל ממילת הניגוד “אלא”.  מי הדובר בשיר? הוא מתאר את עצמו על דרך השלילה. האם זה אומר שהוא גולה? ללא מולדת ללא בית וללא הבנה מלאה של פשעו עליו נענש חמורות? הדובר זר בסביבתו, נמצא בגפו ואין לו מנוח אף בביתו: “שְׁרִיקָה חַדָּה עַל כַּרְכֻּבֵּי חַלּוֹנִי“. רוחו נשברת תחת מתקפת רוחות רעות של המקום, של כל-מקום. ואז הדובר המסתורי הוזה – כי “חָשַׁבְתִּי” אינו דרך פעולה אלא המפלט האחרון של המיוסר – לפנות אל הטבע ולמצוא בו את “המזור” – המלה הצורמנית מהפתיחה האופטימית והטעימה של השיר. אך עכשיו, בקריאה החוזרת והנשנית במטרת הכתיבה, אני רואה כי הרחיצה ב”עֵירֹם בֵּין מַעַיְנוֹת מֵי נָהָר חֲבוּיִים” אינה אלא החזרה המיוחלת אל הרחם ו “הַגֶּשֶׁם הַמָּתוֹק” הסוכך “מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת” הוא מפל אהבתה של האם. המתיקות מתחילת השיר חוזרת, אך עתה היא ההזיה האחרונה.

                                                                                        חגית בת-אליעזר, 23.2.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.