העולם הוא מוח
“מה גרם לי לצאת לאותה נסיעה שלי לאפריקה?” שואל ג’ין הנדרסון ומתחיל לספר לנו על אותם “עניינים שהלכו והידרדרו, יותר ויותר, ועד מהרה נעשו מסובכים מדי”(7). ברנש ענק המתהלך בגסות ובסרבול, עשיר כקורח, הלוקה בסוג של “הפרעה בלב” הוא הנדרסון. פזמון חוזר מתגלגל כרעם בתוכו ללא הפסק, ועל אותו גל קול עצום, רוכב הוא כל חייו: “אני רוצה! אני רוצה!” דורש הקול. להשתיק את הצרחה אי אפשר וגם מה רוצה הוא אותו קול, אין לדעת. שוב, עוד ועוד “אני רוצה…אני רוצה… הופך עולמות ומשתוקק, מתאווה ומתאכזב ללא הרף, כמו קולות התופים המבהילים ומקבצים את החיות בציד.” (178). מסתובב סביב זנבו הנדרסון זה – כועס ונרגן; משתכר ורב; מקלל וצורח; נלחם ומתאכזר; מתחתן, מתגרש ומציק לילדיו. שני העניינים שנועדו להרגיעו – גידול חזירים ונגינה בכינור, אינם מצליחים להחליש את המהומה הפנימית. לא נותר לו לאדם ברוטלי זה אלא לכלוא את דמעות הטירוף בתוך עיניו, להמשיך ולהשתולל.
סול בלו לוקח את גיבורו המיוסר הנמצא במשבר אקזיסטנציאליסטי, למסע רוחני אל נבכי התודעה. למזלנו הקוראים, במקום להשכיב אותו על ספת הפסיכולוג הוא שולח אותו למסע פיזי. “מומלץ מאד לנסוע. והאמינו לי, העולם הוא מוח. הנסיעה היא נסיעה רוחנית” (143) אומר הסופר, ומצווה על גוליבר שלו, להשאיר את הציוויליזציה מאחור ולהגיע אל שבט ה”הווארירי” הנמצא במקום הנידח ביותר באפריקה.
פיל חסון ו/או חזיר ערמומי נראה הענק הלבן בעיני המלך דאהפו רב הרושם. על כן הוא מזמין אותו להשתתף באירוע החשוב ביותר לשבט החי באזור מוכה בצורת – לריטואל הורדת הגשם. הנדרסון הוא אדם בעל השקפת עולם מאגית ועל כן באפריקה, יכול הוא להשתלב במעשיהם של אנשי השבט, ולאלץ את הטבע להיכנע לרצונם של בני האדם. בתחילה הנדרסון מפקפק במעשה המאגי: “האם אתה חושב שיהיה לכם גשם היום?” הוא שואל את המלך בגיחוך עצור, והמלך עונה ברכות רבה: “ראיתי כבר גשם בימים שהתחילו כמו היום.” ועוד מוסיף המלך דברי הסבר על הריטואל: “הוא (הטקס) אמור להפעיל את משאבות הרקיע.” (147)
במזג אוויר כבד ומחניק מחום, הנדרסון צופה בקהל פרוע של 1000 אנשים עירומים, צבועים בצבעים גסים צעקניים, המפעילים כל מיני כלי הרעשה ומשמיעים צריחות רמות. “האלילים והתרפים נראו מכוערים כפי שרק אפשר היה להעלות על הדעת. לאחדים היו שיניים ותו לא, לאחרים היו רק נחיריים, ולאחדים היו אברי מין ארוכים מכל גופם” (141). גברים בנוצות שחורות דרכו ברגליהם על הפסלים ועשו לעברם תנועות לעג. “בהתנהגותם הציגו בני השבט בפני האלים את מידותיו הרעות של האדם שהרי בלאו הכי אין בכוחו של בשר ודם להעלים דבר מעיני האלים”. (154)
והנה מתקרב ובא שיא הטקס ובו מועבר כל פנתאון האלים מפינה אחת של הזירה אל הפינה האחרת. כשמגיע תור האלים הגדולים, גברים בעלי גוף משנסים מותניהם ומניעים אותם. ברגע זה מדלג גם הנדרסון למרכז, מחבק את מומאה הענקית – אלת העננים, ולוחש לה “עכשיו את עולה וזזה, חמודה. אין טעם שתנסי להכביד את עצמך” (164). כך אמר הבריון הלבן ונשא את האלה הגדולה לעבר מקומה החדש. מפגן אדיר זה של כוח, הביא את העננים ואת המטר והפך את הנדרסון ל- “סוגנו” מלך הגשם.
בסוף העולם, מגייסים כוחות משותפים מלך השבט ומלך הגשם – מחפשים את הרוח הפנימית המתחבאת בגופו המסורבל של הנדרסון, כדי שזו תתעורר משנתה, תקפץ לה, ותשנה את אופיו ואת תפישתו ואת חייו.
3 ציטטות
- “הגיע הזמן למילה של אמת. הגיע הזמן למשהו שישמע, שאם לא כן, אתה אוסף תאוצה כמו אבן ונופל מן החיים אל המוות” (251)
- “להיות בן אדם זה דבר נורא. מצב אנוש. אתה לוקה במחלות כל כך מוזרות רק בגלל שאתה שייך למין האנושי ולא משום סיבה אחרת”. (74)
- “אומרים שהרע יכול להרשים בקלות, יש לו ברק ועוצמה והוא משפיע על האדם מהר יותר מן הטוב. לדעתי, זו טעות. הטוב אינו יכול להיות נֵטֶל או מַאֲבָק . כשהוא גדול ורם, הוא גבוה מכל גבוה. כן, הטוב הוא מרהיב עין לאין שיעור” ( 144)
הנדרסון מלך הגשם, סול בלו. מאנגלית: משנה זינגר. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן. 298 עמ’, 98 ש”ח.
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
השאירו תגובה