ביקורת ספר: “הרי אתה נושא את שמי” מאת נורברט ושטפן לברט

מאת | 2014-02-19T15:49:30+00:00 19 בפברואר 2014|קטגוריות: עיון|Tags: , , |תגובה אחת

בחודש שעבר התפרסמו מכתבים ששלח היינריך הימלר לאשתו בזמן מלחמת העולם השנייה ובהם הוא מתגלה כאיש משפחה למופת וכאדם רגיש ואנושי. הסופרת עירית לינור פרסמה סטטוס בפייסבוק שלה בעקבות פרסום המכתבים וטענה כי ” אסכולת המחקר של ‘נאצים כבני אדם’ היא ניסיון מכוון להסיר אשמה מהגרמנים דרך האנשה פוסט-משהו של התפלצתיות הייחודית שלהם”. היא מתייחסת בדבריה לאסכולה שהתפרסמה עם ספרה של חנה ארדנט שדיבר על “הבנאליות של הרוע” והמשיכה בשלל ספרים ופרסומים כמו בספר “הגל” (הנחשול) של מורטון רו או בספרו של כריסטופר בראונינג “אנשים רגילים”. זו אחת השאלות המרכזיות בחקר הנאציזם: האם יש “דרך גרמנית מיוחדת” (זונדרווג) שהובילה ליצירת הנאציונל סוציאליזם, או שזו תופעה שיכולה לקרות בכל מקום ולכל אחד.

הספר “הרי אתה נושא את שמי” של שטפן לברט לכאורה לא עוסק בנושא הזה כלל; הוא לא עוסק בנאצים ופעולותיהם, אלא בילדים שלהם שנולדו לתוך המציאות הזאת ולא בחרו בה. 40 שנה אחרי שאביו, נורברט לברט, ראיין כמה מילדיהם של בכירי הנאצים, חוזר אליהם בנו שטפן ומנסה לברר מה קרה איתם מאז. אבל כפי שמתגלה ממכתביו של הימלר לאשתו, גם כאן אנחנו חוזים בבכירי הנאצים כיצורים משפחתיים שדאגו לילדיהם, ואלה מהם שנכלאו לאחר משפטי נירנברג, המשיכו להתעניין בילדיהם וניסו לחנך אותם ולשמש כאבות בהתכתבות.

לכן, אפוא, יש משהו בעצם פרסומו של הספר שיכול להרגיז הרבה אנשים, בטח בישראל. מדוע אנחנו צריכים לקרוא על בעיותיהם של צאצאי מפלצות האדם שכמעט והשמידו את העם היהודי? ובכן, אנחנו בהחלט לא חייבים. אין לראיונות האלה ערך היסטורי של ממש, אבל יש להם ערך אחר – הם מעניינים. הם מאפשרים לנו להציץ למצב פסיכולוגי מורכב שכל אחד מאיתנו היה יכול להיקלע אליו כיוון שאין בו שום אלמנט של בחירה; מה הייתם עושים ואיך הייתם מגיבים אם אבא שלכם – האהוב והדואג –  היה נחשב בעיני החברה לאחד האנשים האיומים ביותר שהיו קיימים, רוצח שפל וחסר מצפון? זה למעשה מה ששואל את עצמו שטפן לברט, כיוון שהוא יודע שאביו, שהיה בנוער ההיטלראי (כמו כל נער גרמני בתקופה ההיא), רק במקרה לא הפך לאיש המפלגה הנאצית כיוון שהיה צעיר מידי בזמן המלחמה. סביר להניח, מגלה שטפן בשיחה עם אביו, שאם נורברט היה נולד כמה שנים קודם לכן, הוא היה ממלא תפקיד משמעותי במערכת הנאצית – כי אלה היו שאיפותיו בתור נער.

עם התובנה הזאת ניגש שטפן לברט לראיונות עם ילדיהם של בכירי הנאצים, 40 שנה אחרי שאביו עשה את אותו דבר. הוא מגלה מורכבות פסיכולוגית מרתקת של הילדים וקשת רחבה של תגובות כלפי האישיות והמעשים של אביהם. גורדון הימלר (בתו של היינריך הימלר) ו-וולף-רודיגר הס (בנו של רודולף הס) נותרו מעריצים של אבותיהם ומתכחשים לכל הדברים הנוראיים שמיוחסים להם. הם לאו דווקא מצדיקים את התנועה הנאצית כולה ואת האידיאולוגיה שלה, אבל הם בטוחים שאבותיהם הם קורבנות של אחרים (היטלר, המדינה, בעלות הברית שיש להן אינטרס להכפיש את שמם וכו’). גם אדה גרינג (בתו של הרמן גרינג) לא יוצאת נגד אביה, אבל לעומת גורדון הימלר ו-וולף-רודיגר הס, היא חושבת שגם היום כולם מבינים שהרמן גרינג לא היה איש רע ונאצי אכזר, ולכן היא לא מנסה לצאת למסע לטיהור שמו.

מרטין בורמן הבן, לעומת זאת, וניקולאס פרנק, בנו של הנס פרנק – מושל פולין שנחשב לאחד מהאנשים השטניים שבבכירי הנאצים – דווקא מבינים את גודל הזוועה שחוללו האבות שלהם. בורמן הפך לכומר והוא משתתף בקבוצות עם ילדיהם של ניצולי שואה בישראל שמארגן הפסיכולוג דן בר-און. הוא מבין שגם אם הזיכרון האישי שלו מאביו הוא זיכרון טוב ונחמד, אין טעם להתכחש לזוועות שהוא חולל כשהיה מחוץ לבית. אולם ניקולאס פרנק הרבה יותר קיצוני ממנו ביחס לאביו;  הוא פיתח איבה עצומה לאביו ופרסם בגרמניה שורה של כתבות שבאות חשבון עם דמותו האיומה. הוא מסכם את תכונותיו של אביו – בצד השלילי: פחדן, מושחת, תאב שררה, אכזרי; בצד החיובי: שום דבר. אבל השנאה היוקדת לאביו הופכת אצל ניקולאס פרנק לשנאה עצמית; הוא מבין שהדם של אביו זורם בו, שגם בו יש תכונות דומות והוא לא יכול לסבול את המחשבה הזו. רצח האב שהוא מנסה לבצע הופך לחרקירי סמוראי.

“הרי אתה נושא את שמי”, אם כן, הוא ספר שעוסק בפסיכולוגיה הרבה יותר מאשר הוא עוסק בהיסטוריה. המימד ההיסטורי הוא רק תירוץ כדי לבחון את נפש האדם. הקריאה בו גם משיטה דילמה פסיכולוגית על הקורא; האם זה בסדר להזדהות עם צאצא של נאצי? ומה קורה אם לרגע ריחמתי על אחד מהנאצים שכלוא כל חייו בשפנדאו ולא רואה נפש חיה? או אם חמלתי על צאצא נאצי על כך שהוא לא יכול למצוא עבודה בגלל שם המשפחה שלו, שלא הוא בחר בו? אין לכך פתרון. באופן כללי, הספר הזה לא מציע תשובות, אלא רק מעלה שאלות. הרגעים של ההזדהות עם הנאצים או צאציהם דומים לקריאה ב”חטא ועונשו” של דוסטוייבסקי או ב”לוליטה” של נבוקוב, בהם הקורא יכול למצוא את עצמו מזדהה עם רוצח או עם פדופיל בהתאמה. במובן הזה אני לא מסכים עם דבריה של עירית לינור. נכון שצריך להזהר כשמשתמשים בטיעון “הבנאליות שלה רוע” או “אנשים רגילים” כיוון שאפשר למרק ככה פשעים נוראיים; צריך להוקיע מכל וכל את הפאשיזם והנאציזם והגזענות. אבל דווקא הטענה שמדובר באירוע מפלצתי של אנשים שבמהותם הם פשוט רשעים מרושעים – מתעלמת מכל לקח ומוסר השכל שאפשר ללמוד מהאירועים האלה. המסקנה מהשואה לא צריכה להיות “לעולם לא עוד” רק כשמדובר בעם היהודי (עכשיו יש לנו את חיל האוויר כדי להפציץ את אושוויץ); אנחנו צריכים לנסות ולשאוף כבני אדם וכחברה שדבר כזה לא יחזור לעולם, דווקא בגלל שהוא כן יכול לחזור. דווקא בגלל שהוא יכול לקרות בכל מקום, בכל חברה.

אז אם אתם רוצים ללמוד על המורכבות הפסיכולוגית של בני האדם – כדאי לכם לקרוא את הספר. גם הפסיכולוגיה של הגרמנים כאומה – בדרך ההתייחסות שלהם לנאצים ולבניהם – נידונה בספר. אבל אם אתם מחפשים ערך היסטורי של ממש, לא תמצאו אותו פה. לכל היותר תוכלו לדלות פרטי טריוויה ורכילות שקשורים לרייך השלישי.

הספר הזה הוא על בני אדם. כדי לקרוא אותו צריך לצאת מנקודת הנחה שהנאצים היו גם הם בני אדם. אם אתם לא חושבים ככה (לתשומת לבה של הקוראת עירית לינור) אין טעם שתתקרבו אליו.

______________

הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים
, נורברט ושטפן לברט. מגרמנית: דן תמיר. הוצאת עם עובד, 189 עמ’, 84 שקלים.

ציטוט נבחר:

“אתה יודע,” אומר בורמן כמה פעמים בשיחתנו, “אי אפשר להימלט מההורים, יהיו מי שיהיו”.

על הספר ברשת:

אבנר שפירא, הארץ

צור ארליך, מוסף שבת של מקור ראשון

רונן טל, סופהשבוע

One Comment

  1. […] את "לנינגרד" של אנה ריד (ספר קצת יותר כבד) ואת "הרי אתה נושא את שמי" של נורברט ושטפן לברט שמספר על ילדיהם של בכירי […]

השאירו תגובה