התרחשות בגשר נחל הינשוף
איש עמד על גשר מסילת ברזל בצפון אלבמה והביט במים המהירים עשרים רגל מתחתיו. ידיו של האיש היו מאחורי גבו, מפרקיהן כפותים בפתיל. חבל היה מהודק סביב צווארו. החבל היה קשור לקורה אופקית איתנה מעל ראשו, וחלקו הרפוי נפל עד גובה ברכיו. קרשים שהונחו על האדנים התומכים את פסי הרכבת סיפקו מדרך לו ולתלייניו — שני טוראים של הצבא הפדרלי, בפיקודו של סמל שבחיים האזרחיים היה אולי סגן שריף. בריחוק–מה על אותו משטח ארעי עמד קצין במדי דרגתו, חמוש. הוא היה סרן. בכל קצה של הגשר עמד זקיף כשרובהו בתנוחה הקרויה “דַגל“, כלומר מאונך לפני כתף שמאל, הפטיש נח על אמת הזרוע המתוחה לרוחב החזה — תנוחה רשמית ובלתי טבעית, הכופה על הגוף יציבה זקופה. נדמָה כי אין זו חובתם של שני אנשים אלו לדעת מה מתרחש באמצע הגשר; הם חסמו את נתיב העץ העובר עליו ותו לא.
מעבר לזקיפים לא נראה לעין שום אדם; מסילת הברזל נמשכה היישר אל תוך יער מרחק מאה יארד, אחר כך התעקלה ונעלמה מן העין. מן הסתם היה מוצב בהמשך הדרך. הגדה השנייה של הנחל היתה שטח פתוח — מדרון מתון ובראשו מתחם מבוצר בגזעי עצים אנכיים, ובהם נקבים לרובים, עם פתח יחיד, שמתוכו הזדקר לוע של תותח נחושת שחלש על הגשר. במחצית המדרון שבין הגשר למבצר היה קהל הצופים — פלוגת חיל רגלים יחידה מסודרת בשורה, בעמידת “נוח“, קתות הרובים על הקרקע, הקנים מוטים קלות לאחור כנגד כתף ימין, הידיים מוצלבות על גוף הנשק. סגן עמד לימין השורה, חוד חרבו על הקרקע, יד שמאלו נחה על ימינו. פרט לקבוצת הארבעה באמצע הגשר, איש לא זע. המחלקה עמדה מול הגשר, בוהה במאובן, בלי ניע. הזקיפים, שפניהם אל גדות הנחל, נדמו כפסלים לקישוט הגשר. הסרן עמד בזרועות שלובות, שותק, מתבונן בעבודת פקודיו, אך בלי לתת שום סימן. המוות הוא ישות נכבדה, ובבואו כאורח קרוא יש לקבל את פניו בגינונים רשמיים של כבוד, וכזאת יעשו גם אלה המקיימים אתו יחסי קרבה. על פי כללי ההתנהגות הצבאיים, שתיקה וקיבעון הן צורות של דרך ארץ.
האיש שהיה עסוק בהיתלוּת נראה כבן שלושים וחמש שנים. הוא היה אזרח, ככל שניתן לשפוט על פי לבושו, האופייני לבעל מטעים. תווי פניו היו טובים — אף ישר, פה מוצק, מצח רחב, ששערו הארוך והשחור סורק ממנו היישר לאחור וגלש מאחורי אוזניו אל צווארון מקטורנו התואם היטב למידותיו. הוא התהדר בשפם ובזקן מחודד, אך לא בפאות לחיים; עיניו היו גדולות ואפורות–כהות, ועמד בהן נועם סבר שאין מצפים למצוא אצל אדם שלולאה כרוכה על צווארו. היה ברור שאין זה רוצח פוחז מן השורה. תקנות הצבא רחבות האופקים מאפשרות את תלייתם של סוגי אנשים לרוב, וג׳נטלמנים אינם מוצָאים מכלל זה.
משנשלמו ההכנות, סרו שני הטוראים הצדה וכל אחד מהם משך את הקרש שעליו עמד קודם לכן. הסמל פנה אל הסרן, הצדיע והתמקם מיד מאחורי הקצין, שפסע והתרחק צעד אחד. תנועות אלו הותירו את הנדון ואת הסמל על שני קצותיו של אותו קרש, שנמתח על פני שלושה מאדני הגשר. הקצה שעליו עמד האזרח היה קרוב, אך לא הגיע ממש, לרביעי. קרש זה הוחזק קודם במקומו על ידי משקלו של הסרן; עכשיו החזיק אותו זה של הסמל. על פי אות מן הראשון יפסע האחרון הצדה, הקרש ייטה והנדון יצנח בין שני האדנים. סידור זה הניח את דעתו בהיותו פשוט ויעיל. פניו לא כוסו ועיניו לא נקשרו. הוא הביט רגע במדרכו הלא יציב, אחר כך הניח למבטו לנדוד אל המערבולות במי הנחל השוצפים בטירוף תחת רגליו. פיסה מרקדת של סחופת עץ לכדה את תשומת לבו, והוא עקב אחריה במורד הזרם. כמה אטית נראתה תנועתה! איך זורם לו הנחל בעצלתיים!
הוא עצם את עיניו כדי לקבע את מחשבותיו האחרונות באשתו ובילדיו. המים, שמגע השמש העולה הזהיב אותם, הערפלים הרובצים תחת הגדות במרחק־מה במורד הזרם, המבצר, החיילים, פיסת הסחופת — כל אלה הסיחו את דעתו. ועכשיו נעשה מודע להפרעה חדשה. הולֵם מבעד להרהורו ביקיריו, בקע צליל שלא יכול להתעלם ממנו ולא להבינו, נקישה חדה, ברורה, מתכתית כחבטת קורנסו של נפח על הסדן; היתה לצליל הזה אותה איכות מצלצלת. הוא תהה מהו, ואם הוא רחוק לאין שיעור או קרוב — נדמָה לו ששני הרשמים כאחד נכונים. הצליל חזר ונשנה באופן סדיר, אבל באטיות, כדנדונו של פעמון מוות. הוא המתין לכל נקישה בקוצר רוח, ובלי שידע מדוע — בחשש. הפוגות הדממה התארכו והלכו בהדרגה; ההשתהויות החלו להטריף את דעתו. ככל שפחתה תדירותם כן גברו הצלילים בעוצמתם ובחדותם. הם הכאיבו לאוזנו כאבחות סכין; הוא פחד שיצרח. מה ששמע היה תקתוק שעונו.
הוא ביטל את עצימת עיניו וראה שוב את המים תחתיו “אם אצליח לשחרר את הידיים,” חשב, “אוכל להסיר את הלולאה ולקפוץ אל הנחל. בצלילה אוכל לחמוק מהכדורים, ובשחייה נמרצת, להגיע לגדה, להיכנס ליער ולברוח הביתה. הבית שלי, תודה לאל, עדיין נמצא מחוץ לקווים שלהם; אשתי והקטנים עדיין מעבר לחיל החלוץ של הפולש.” בעוד מחשבות אלה, שכאן צריך להעלותן על הכתב כמילים, מבזיקות אל תוך מוחו של האיש האבוד במקום להגיח ממנו, הניד הסרן בראשו אל הסמל. הסמל פסע הצדה.
ב
פֵּייטון פָרְקְהָר היה בעל מטעים אמיד, בן למשפחה ותיקה ונכבדה מאוד באלבמה. בהיותו בעל עבדים — וכבעלי עבדים אחרים עסקן פוליטי — היה מטבע הדברים מתומכיה המקוריים של הפרישה, ומסור בכל מאודו לעניין הדרומי. נסיבות שאין להן תקנה, ואין צורך להרחיב עליהן את הדיבור כאן, מנעו ממנו בשעתו לשרת באותו צבא אמיץ שלחם בקרבות האומללים שנסתיימו בנפילת קוֹרינְת’, והוא רגש וסער בשל המגבלה חסרת התהילה, וכמַהּ לתת פורקן למרצו, לשיעור הקומה של חיי החייל, להזדמנות להצטיין. ההזדמנות, הרגיש, בוא תבוא, כפי שהיא באה לכול בעת מלחמה. בינתיים עשה מה שביכולתו. שום שירות שהוא לעזרת הדרום לא היה בזוי בעיניו, שום הרפתקה לא מסוכנת מדי אם תעלה בקנה אחד עם אופיו של אזרח שהוא חייל בלבו, ושבאמונה שלמה וללא הסתייגות יתרה קיבל לפחות בחלקה אותה מימרה נפסדת בעליל, שבאהבה ובמלחמה — הכול הוגן.
ערב אחד, כשישבו פרקהר ואשתו על ספסל כפרי ליד הכניסה אל אדמותיו, רכב חייל לבוש אפור אל השער וביקש מעט מים. מרת פרקהר רק שמחה להגיש לו אותם במו ידיה הלבנות. בעודה מביאה את המים, קרב בעלה אל הפרש המאובק וחקר אותו בלהיטות בדבר החדשות מן החזית.
“הינֶקים מתקנים את פסי הרכבת,” אמר האיש, “והם מתכוננים לעוד התקדמות. הם כבר הגיעו לגשר של נחל הינשוף, סידרו אותו ובנו מתחם מבוצר על הגדה הצפונית. מפקד הגזרה הוציא צו, שהודבק בכל מקום, והכריז שכל אזרח שייתפס מחבל במסילה, ובגשרים, במנהרות או ברכבות שלה, ייתלה בלי משפט. ראיתי את הצו.”
“מה המרחק לגשר נחל הינשוף?” שאל פרקהר.
“בערך שלושים מייל.”
“אין שום כוח בצד הזה של הנחל?”
“רק עמדת משמר חצי מייל משם, על המסילה, וזקיף יחיד בצד הזה של הגשר.”
“נגיד שאדם — אזרח וחובב תלייה — יצליח לחמוק מעמדת המשמר ואולי להתגבר על הזקיף,“ אמר פרקהר בחיוך, “מה הוא יוכל לבצע?“
החייל הרהר. “הייתי שם לפני חודש,” השיב. “שמתי לב שהשיטפון של החורף שעבר תקע כמות גדולה של סחופת עץ צמוד למזח העץ בצד הזה של הגשר. העץ יבש עכשיו, ויבער כמו נעורת.”
עכשיו כבר הביאה הגברת את המים, והחייל שתה אותם. הוא הודה לה ברוב טקס, קד קידה לבעלה ורכב הלאה. כעבור שעה, אחרי רדת החשכה, חזר ועבר על פני אחוזת המטעים, בדרכו צפונה כלעומת שבא. הוא היה סייר פדרלי.
ג
כשנפל פייטון פרקהר היישר מטה מבעד לגשר, איבד את הכרתו והיה חשוב כמת. ממצב זה העיר אותו — כעבור עידנים, כך נדמָה לו — כאב של לחץ חד על גרונו ואחריו תחושה של חנק. ייסורים עזים, נוקבים, כמו זינקו מצווארו כלפי מטה דרך כל נים מנימי גֵווֹ וגפיו. כאבים אלו כמו הבזיקו לאורך קווי התפצלות מוגדרים היטב והכו בתכיפות מהירה לאין שיעור. הם נדמו כזרמים של אש פועמת המלהטים אותו לחום בלתי נסבל. אשר לראשו, הוא לא היה מודע לדבר פרט להרגשת מלֵאות — הרגשה של גודש. לתחושות אלו לא נלוותה כל מחשבה. החלק השכלי של ישותו כבר נמחה; היתה לו היכולת רק להרגיש, וההרגשה היתה עינוי. הוא היה מודע לתנועה. אפוף בענן מבהיק, שהוא עתה רק לבו היוקד, בלא עצמוּת חומרית, היטלטל הנה והנה בקשתות בל ישוערו, כמו מטוטלת עצומה. ואז בבת אחת, בפתאומיות נוראה, האור סביבו זינק מעלה ברעש של נתז רם; שאגה מחרידה עלתה באוזניו, והכול היה קר ואפל. כוח המחשבה חזר; הוא ידע שהחבל נקרע והוא נפל אל תוך הנחל; לא אירעה חניקה נוספת; הלולאה סביב צווארו כבר חסמה אותו ומנעה מהמים לחדור לריאותיו. למות בתלייה במצולות נהר! — הרעיון נראה לו מופלג. הוא פקח את עיניו באפלה וראה מעליו נצנוץ של אור, אבל כמה רחוק, כמה בלתי מושג! הוא המשיך לשקוע, שכן האור רפה יותר ויותר עד שלא היה אלא הבהוב בלבד. ואז התחיל לגדול ולהתבהר, והוא ידע שהוא מתרומם לעבר פני המים — ידע זאת באי־רצון, שכן הרגשתו כעת היתה נוחה מאוד. “להיתלות ולטבוע,“ חשב, “זה לא כל כך נורא. אבל אין לי חשק לחטוף כדור. לא; אני לא מוכן לחטוף כדור; זה לא הוגן.“
הוא לא היה מודע למאמץ כלשהו, אבל כאב חד במפרקי ידיו העיד על כך שהוא מנסה לשחרר אותן. הוא הסב את תשומת לבו למאבק כשם שצופה מן הצד עשוי לצפות במעללו של לוליין, בלא עניין בתוצאה. איזה מאמץ מצוין! איזו עוצמה נהדרת, על–אנושית! הה, אכן הישג נאה! בְּראבוֹ! הפתיל ניתק ונשר; זרועותיו נפרדו וצפו מעלה, הידיים נראו עמומות משני העברים באור הגובר. הוא התבונן בהן בעניין חדש כאשר הראשונה ואחר האחרת עטו על הלולאה שלצווארו. הן תלשו אותה מעליו והשליכו אותה הצדה בפראות; התפתלויותיה הזכירו נחש מים. “תחזיר אותה, תחזיר אותה!“ הוא חשב שצעק את המילים הללו אל ידיו, שכן בעקבות התרת הלולאה בא הזעזוע החריף ביותר שידע עד כה. צווארו כאב להחריד; מוחו עלה באש; לבו, שקודם פרפר חלושות, קפץ קפיצה גדולה וניסה לפרוץ החוצה מתוך פיו. מועקה ללא נשוא דשה וסחטה את כל גופו! אולם ידיו הסרבניות לא שעו לפקודה. הן חבטו חבטות נמרצות ומהירות כלפי מטה, ודחקו אותו אל פני המים. הוא חש את ראשו מגיח; עיניו הסתנוורו מאור השמש; חזהו התרחב בעווית; וגולת הכותרת של סבלו — ריאותיו בלעו זרם עצום של אוויר, והוא פלט אותו בבת אחת בצרחה!
עכשיו שלט שליטה מלאה בכל חושי גופו. אדרבה, הללו היו חדים וערניים שלא כדרך הטבע. משהו במהומה האיומה שהתחוללה באורגניזם שלו כה רומם ועידן אותם, עד שנרשמו בהם דברים שמעולם לא קלטו לפנים. הוא חש את האדוות על פניו ושמע את רחשיהן הנבדלים בטופחן. הוא הסתכל ביער שעל גדת הנחל, ראה כל עץ בנפרד, את העלים ואת העורקים שבכל עלה — ראה אפילו את החרקים שעליהם: את החגבים, את הזבובים בעלי הגוף המבריק, את העכבישים האפורים המותחים את רשתותיהם מזמורה לזמורה. הוא הבחין בהשתברות הצבעים בכל אגלי הטל על פני מיליונים של עלי עשב. המהום היבחושים שחוללו מעל למערבולות הנחל, משק כנפי השפיריות, חתירת רגליהם של עכבישי המים כמשוטים המניפים את סירתם — כל אלו הפיקו מוזיקה מתנגנת בקול. דג חמק לו מתחת לעיניו, והוא שמע את תנופת גופו המפלס לו דרך במים.
הוא עלה אל פני המים כשפניו אל מורד הזרם; בן–רגע כמו חג לאטו העולם הנראה והפך את פניו, כשהוא עצמו נקודת הציר, והוא ראה את הגשר, את המבצר, את החיילים על הגשר, את הסרן, את הסמל, את שני הטוראים, תלייניו. צלליותיהם הצטיירו כנגד השמים הכחולים. הם צעקו ונופפו בזרועותיהם, הצביעו עליו. הסרן כבר שלף את אקדחו, אבל לא ירה; האחרים לא היו חמושים. תנועותיהם היו נלעגות ונוראות, דמויותיהם ענקיות.
פתאום שמע קול נפץ חד ומשהו פגע במים בחריפות מרחק אינצ׳ים ספורים מראשו והתיז קצף על פניו. הוא שמע קול נפץ שני, וראה את אחד הזקיפים מכתיף את רובהו ועננה קטנה של עשן כחול עולה מלועו. האיש שבמים ראה את עינו של האיש שעל הגשר משקיפה אל תוך שלו מבעד לכוונות הרובה. הוא הבחין שהעין אפורה וזכר שקרא פעם שעיניים אפורות הן החדות ביותר ושלכל הצלפים הנודעים יש כאלה. אף על פי כן, אפור העין הזה החטיא.
מערבולת נגדית לכדה את פרקהר וסובבה אותו חצי סיבוב; שוב נמצא מביט ביער שעל הגדה שממול למבצר. צלילו של קול צלול, גבוה, מזמרר חדגונית, בקע כעת מאחוריו ובא מעבר למים בבהירות שחדרה והכניעה את כל שאר הצלילים, אפילו את טפיחת האדוות באוזניו. אף שלא היה חייל, שהה לא אחת במחנות צבא וידע את פשרו המאיים של אותו דקלום שקול, לואט, נושפני; הסגן שעל החוף לקח עתה חלק במלאכת הבוקר הזה. כמה קר רוח ונטול חמלה — באיזו הטעמה קצובה, שלווה, המבשרת וכופה רגיעה על האנשים — באילו רווחים מדודים במדויק נפלו המילים האכזריות: “פלוגה!… הקשב!… היכון!… למטרה שלפניכם!… כוון!… אש!”
פרקהר צלל — צלל עמוק ככל שיכול. המים שאגו באוזניו כשאונם של מפלי הניאגרה, אך הוא שמע את רעמו העמום של המטח, וכשעלה שוב אל פני המים, פגש פיסות מתכת נוצצות, משוטחות באורח מוזר, מזגזגות לאטן אל הקרקעית. כמה מהן נגעו בו בפניו ובידיו, ואחר כך נשרו והמשיכו בשקיעתן. אחת נתקעה בין צווארונו לצווארו; חוּמהּ הציק לו והוא פלה אותה משם.
בעלותו אל פני המים, משווע לאוויר, ראה ששהה זמן רב מתחת למים; כעת היה במרחק ניכר במורד הזרם — קרוב למקום מבטחים. החיילים כמעט גמרו לטעון מחדש; חוטרי המתכת הבהיקו כולם כאחד באור השמש כשחולצו מתוך הקנים, הופְּכו באוויר והושחלו לנדניהם. שני הזקיפים ירו שוב, בזמנם החופשי, בלא תוצאות.
האיש הניצוד ראה כל זאת מעבר לכתפו; עכשיו שחה במרץ עם הזרם. מוחו היה פעלתני כזרועותיו וכרגליו; חשיבתו היתה מהירה כברק.
“הקצין הזה,” חשב בהיגיון, “לא יחזור פעם שנייה על אותה טעות של תרגולת. קל לתפוס מחסה ממטח כמו מירייה בודדת. הוא בוודאי כבר נתן פקודת אש חופשית. כה יעזור לי אלוהים, אני לא יכול לתפוס מחסה מכולם!”
מתז מבעית במרחק שני יארד ממנו הקדים רעש עז, דוהר, פוחת והולך, שכמו נסע לאחור באוויר אל המבצר וגווע בפיצוץ שהרעיד את הנהר עצמו עד מעמקיו! נד מים עלה והתקמר מעליו, נשבר עליו, סימא אותו, חנק אותו! התותח החליט להצטרף למשחק. בעודו מטלטל את ראשו להתנער מהמולת המים המוכים שמע את הפגז הניתז מהמהם באוויר בדרכו הלאה, ומיד מרסק ומוחץ את הענפים ביער שבמרחק.
“הם לא יעשו את זה שוב,” חשב. “בפעם הבאה הם יירו מטען מתפזר. אני חייב לשמור על קשר עין עם התותח; העשן יעדכן אותי — קול הנפץ מגיע מאוחר מדי, מפגר אחרי הפגז. התותח הזה תותח טוב.”
פתאום מצא עצמו חג סביב־סביב — מסתחרר כסביבון. המים, הגדות, היערות, הגשר, המבצר החיילים הרחוקים עכשיו, כל אלה התערבבו והיטשטשו. חפצים התמחשו בצבעיהם בלבד; משיחות מעגליות אופקיות של צבע — זה כל שראה. הוא נלכד במערבולת עומק והסתחרר במהירות קדומנית וסיבובית שגרמה לו תחושות סחרחורת ובחילה. בתוך דקות ספורות נפלט אל חלוקי האבן שלמרגלות הגדה השמאלית של הנחל — גדתו הדרומית — ומעבר לבליטה בקו החוף שהסתירה אותו מעיני אויביו. הבלימה הפתאומית של תנועתו, קרצוף אחת מידיו בחלוקי האבן, השיבו לו את עשתונותיו והוא בכה מרוב גיל. הוא שיקע את אצבעותיו בחול, השליך אותו על גופו חופנים–חופנים ובירך אותו בקול רם. החול נראה כיהלומים, אבני אודם, אזמרגד; לא עלה בדעתו דבר של יופי שאינו דומה לחול הזה. העצים שעל הגדה היו צמחי גינה ענקיים; הוא זיהה סדר מובהק במערכם, שאף פנימה את ניחוח פריחותיהם. אור וַרדי מוזר זרח מבעד לרווחים שבין גזעיהם, והרוח בענפיהם השמיעה את נגינתם של נבלים אֵאוֹליים. הוא לא התאווה להשלים את מנוסתו — די היה לו להשתהות בפינת קסם זו עד שישוב וייתפס.
רעש זמזום וטרטור של מטען מתפזר בין הענפים גבוה מעל לראשו עורר אותו מחלומו. התותחן המאוכזב נפרד ממנו בירייה סתמית. הוא קפץ על רגליו, עלה בריצה בגדה המשתפלת, וחדר לעבי היער.
כל אותו יום המשיך במסעו, מנווט על פי השמש החגה מעל. נדמָה שליער אין קץ; בשום מקום לא מצא בו פרצה, אף לא דרך של חוטבי עצים. מעולם לא ידע שהוא חי באזור כה פראי. היה משהו מפליא ומאיים בגילוי.
עם רדת החשכה היה מיוגע, חבול רגליים, מורעב. המחשבה על אשתו וילדיו דרבנה אותו להמשיך. לבסוף מצא דרך שהוליכה אותו בכיוון שידע שהוא הנכון. הדרך היתה רחבה וישרה כרחובה של עיר, ועם זאת נראָה שאין נוסעים בה. שום שדה לא גבל בה, שום בית לא נראה סביב. נביחת כלב לא נשמעה להעיד על מגורי אנוש. גופיהם השחורים של העצים יצרו חומה רצופה משני הצדדים, ונסתיימו באופק בנקודה, כמו תרשים בשיעור פרספקטיבה. ברקיע, כשהשקיף מעלה מבעד לפרצה בסבך, זרחו כוכבי זהב גדולים, זרים למראה ומקובצים בקבוצות משונות. הוא היה בטוח שהם סדורים בסדר כלשהו שיש לו משמעות נסתרת וזדונית. החורש משני העברים היה מלא רחשים תמוהים, שביניהם — פעם, פעמיים, והנה שוב — שמע בבירור לחישות בלשון לא מוכרת.
צווארו הכאיב לו, וכשהרים את ידו אליו מצא אותו נפוח להחריד. הוא ידע שיש סביבו עיגול שחור במקום שהחֶבל חָבל בו. הוא חש גודש בעיניו, ולא יכול עוד לעצום אותן. לשונו היתה נפוחה מרוב צמא; הוא הקל את חוּמהּ בשרבבו אותה קדימה בין שיניו אל תוך האוויר הקר. באיזו רכות ריפד הדשא את המסלול שאין נוסעים בו — כעת לא חש עוד בדרך הכבושה תחת רגליו!
מן הסתם, למרות סבלו, נרדם אגב הליכה, שכן עכשיו הוא רואה תמונה אחרת — אולי רק הקיץ מחזיון תעתועים. הוא עומד בשער ביתו. הכול כמו שהותירו בצאתו, והכול יפה ובהיר בשמש הבוקר. מסתבר שהמשיך במסעו כל הלילה. שעה שהוא הודף ופותח את השער וצועד במעלה השביל הלבן הרחב, הוא רואה רפרוף של בגדי אישה; אשתו, רעננה וצחה וחמודה למראה יורדת מהגזוזטרה לקראתו. בתחתית המדרגות היא עומדת ומחכה, בחיוך של שמחה שאין מילים להביעה, בתנוחה חיננית ואומרת כבוד מאין כמותה. הה, כמה היא יפה! הוא מדלג קדימה בזרועות מושטות. ברגע שהוא עומד לחבקה הוא חש מכה מהממת על מפרקתו; אור סנוורים לבן בוהק על כל סביבותיו מלוּוה רעש כזעזוע של תותח — ואז הכול רק חושך ודממה!
פייטון פרקהר היה מת; גופו שבור הצוואר התנדנד קלות מצד לצד תחת קורות העץ של גשר נחל הינשוף.
_________________________
מתוך “הסיפור האמריקאי הקלאסי” בעריכת משה רון. מאנגלית: משה רון. עם עובד. 470 עמ’, 98 ש”ח.
כדי לתת רקע לסיפורים בקובץ, אביא כאן את הקדמה של משה רון מהספר:
הקדמה
אנתולוגיה היא מבחר הטעון הנמקה, וזו אינה יוצאת מכלל זה. מה שאינו טעון הנמקה הוא הספרות, אף על פי שבימים אלה דומה כי היא נדחקת יותר ויותר אל השוליים ונחיצותה מוטלת בספק.
ובכן, מדוע מבחר של הסיפור הקצר האמריקאי במאה התשע עשרה? אמנם ארצות הברית עלתה למעמדה כמעצמה המובילה בעולם מבחינה כלכלית, מדינית, צבאית וגם תרבותית רק במאה העשרים. בדיעבד זכתה המאה העשרים לכינוי “המאה האמריקאית“, אבל דווקא זו שקדמה לה היתה בלי ספק התקופה המכוננת של הזהות התרבותית של ארצות הברית. זו היתה התקופה שבה נוצרה שם תרבות לאומית, שהיתה (ועודה) קשורה בלשונה וברבים ממאפייניה האחרים לארצות המוצא של המתיישבים הלבנים באיים הבריטיים וביבשת אירופה בכלל, אך כבר היה לה צביון מובהק משלה.
המאה התשע עשרה (שלצורך דיוננו נפתחת במלחמת העצמאות ב־ 1776 ונמשכת עד מלחמת העולם הראשונה) היא התקופה שבה מתגבשת ארצות הברית כארץ וכאומה: מברית של שלוש עשרה מושבות בריטיות ובהן כשניים וחצי מיליון תושבים לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי היא נעשית רפובליקה פדרלית בת ארבעים ושמונה מדינות ובה כמאה מיליון תושבים, המשתרעת מאותו אוקיינוס במזרח ועד לאוקיינוס השקט במערב, ובין קנדה בצפון ומקסיקו בדרום. זו גם התקופה שבה הופכת ארצות הברית מחברה
צעירה של מהגרים באזורי סְפר של יבשת רחוקה למעצמה עולמית, שכניסתה למלחמת העולם הראשונה (המושהית אמנם, באופן שגרם להנרי ג‘יימס לוותר על אזרחותו ולהיות לנתין בריטי) עתידה להכריע קונפליקט גלובלי ביבשת האם אירופה.
התמונה שבחרנו להציב בשער ספר זה, “הקִדמה האמריקאית“ (American Progress),[1] מייצגת את האידאולוגיה שביסוד התהליך הזה על רבים מהיבטיו. במרכז נראית דמותה הקולוסלית של “קולומביה“, האנשה אלגורית של אמריקה המשוחררת בדמות אישה (שברבות השנים אומצה כשמם של מוסדות אמריקאיים רבים). היא לבושה מעין טוגה קלילה המכסה כמעט בדרך פלא על מערומיה (שלא כדמותה חשופת השדיים של “מריאן“ הצרפתית בציורו המפורסם של דלקרואה “החירות מובילה את העם“ [1830]) ומתנופפת מאחוריה יחד עם שערה מכוח תנועתה הנמרצת מימין לשמאל, כלומר ממזרח למערב. על מצחה “כוכב האימפריה“, בידה ספר לימוד גדול המייצג את רוח ההשכלה והנאורות, ועל מרפקה תלוי סליל של תיל טלגרף שהיא מושכת קדימה כשמאחוריה כבר נמתח על שלושה עמודים קו שראשיתו מחוץ לגבול התמונה במזרח. במקביל לקו הטלגרף נמתחות מערבה שלוש מסילות ברזל, שאמנם אינן גמורות אך על כל אחת מהן כבר נוסע קטר וגורר אחריו קרונות רכבת (בפועל רשת מסילות הברזל המזרחית נפגשה עם זו המערבית אי–שם ביוטה בשנת 1869). לרגליה נוסעת מרכבת דואר של ה“פוני אקספרס“ ומעט לפניה קרון מטען של מתיישבים. הרחק מאחוריה במזרח נראית עיר לחוף שפך נהר ועליו גשר תלוי (כנראה גשר ברוקלין, הגשר התלוי הראשון, שבנייתו החלה ב– 1870 אך הושלמה רק ב– 1882, עשר שנים לאחר שצויר הציור). בקדמת התמונה מימין חקלאים חורשים שדה מבורא, ולפניהם קבוצה של ארבעה גברים מצוידים בכלי חפירה — מן הסתם כורים. השמש זורחת מאחורי דמותה של קולומביה, שכמו מפיצה אור ככל שהיא נעה מערבה וכמו הודפת מלפניה את חשרת העננים השחורה המעיבה על הרי הרוקי ועל המערב הרחוק. מפני העלמה המתקדמת נסים (מלמטה למעלה ומחוץ למקטע המופיע בשער הספר) חיות טרף, אינדיאנים פראים עם נשותיהם וסוסיהם, עדרי ביזונים, ועוד אינדיאנים ושיירות מתיישבים עם עגלותיהם נראים צפונה משם. אין בתמונה שום אדם אפרו– אמריקאי שחור, ואין בה כל זכר למוראות מלחמת האזרחים שתמה רק שבע שנים לפני שצוירה. ובסך הכול קשה לחשוב על ייצוג מרוכז ומלא מזה לססמה האידאולוגית שהניעה את מגמת ההתפשטות במהלך המאה כולה — ,Manifest Destiny ייעוד גלוי — האמונה הדתית והפוליטית שייעודה הבלתי נמנע של ארצות הברית הוא להתפשט מערבה עד לחוף הפסיפי בלי התחשב בשום מכשול או עכבה.
ודאי שאיני בא לטעון שהתודעה הלאומית המסוימת שביקשתי לאפיין באמצעות תמונת השער ממצה את תרבות התקופה, ואף לא שהיא זו אשר הניעה את הספרות האמריקאית בתקופה האמורה או אפילו שהיא משתקפת בה — ודאי שלא באופן ישיר. הייצוג של “הייעוד הגלוי“ ושל “הקדמה האמריקאית“ מובא כאן כרקע בלבד ואולי אף כניגוד לנושאיהם ולהדגשיהם של רבים מהסיפורים הכלולים בספר זה. אחרי ככלות הכול, מדובר באידאולוגיה, במובן המרקסיסטי הקלאסי של המילה — תמונת עולם מגמתית המשרתת ומקדשת את הערכים ואת האינטרסים של מעמד שליט — ובאופן שקוף למדי. ואולם גם ספרות, לרבות ספרות “גבוהה“, אינה חפה מאידאולוגיה, כמובן, אף כי לעתים נדרשת פרשנות מרחיקת לכת כדי לעמוד על החוטים הדקים והנפתלים העשויים לקשר את השתיים. ורק לשם דוגמה, אל לנו לשכוח שגיבוריהם האמריקאיים של הנרי ג‘יימס או של אידית‘ וורטון — המרוחקים לכאורה כרחוק מזרח ממערב ממלחמות האינדיאנים או מהבהלה לזהב או מפיתוח רשת מסילות הברזל ואפילו מהתרחשות קטסטרופלית עצומת ממדים כמו מלחמת האזרחים על מיליון אבדותיה — לא היו יכולים לנהל את חיי הרגש והרוח האנינים והסבוכים שלהם במלונות פאר ובארמונות אצילים ובגלריות לאמנות בארצות אירופה השונות אלמלא העושר והעוצמה שצברו משפחותיהם וצברה החברה בכללותה קודם לכן באמריקה.
מה טיבן של ההגות ושל הספרות שהתפתחו בארצות הברית באותה מאה — זו כבר שאלה אחרת ומורכבת הרבה יותר שתקצר היריעה מלדון בה בהקדמה קצרה זו. בכמה מן הסיפורים באים לידי ביטוי האידאליזם הטהרני הבלתי מתפשר (“כתם הלידה“, “המדונה לעתיד לבוא“) והאינדיבידואליזם העיקש לא פחות המגיע עד כדי מרי במשטר החברתי הביתי והתועלתני (“ריפ ון וינקל“, “וייקפילד“, “ברטלבי“) — שתי מגמות בולטות בתרבות האמריקאית של המאה התשע עשרה, שזוכות לייצוג רווי פתוס אך גם אירוני וביקורתי ביצירות עצמן. סיפורים אחרים נוגעים ישירות, ובגישה מוסרנית פחות או יותר, בבעיות חברתיות כמו מוסד העבדות (“כפוי טובה“), הגזענות (“התינוק של דזירה“), הפער הכלכלי–מעמדי (“החיים במפעלי הברזל“), מעמד האישה (“כתם הלידה“, “הטפט הצהוב“ ו“נשמות מאחרות“; משותפת לשני הראשונים — עם כל המפריד ביניהם — יומרתו של גבר, המתבססת על סמכותו המדעית כביכול, לרפא את אשתו מפגם הווייתה כאישה), האתוס הקפיטליסטי (“השטר בן 1,000,000 הליש“ט“, “שמן כלבים“), קוֹד הגבריות באזורי הספר (“השותף של טנסי“, “המלון הכחול“).
שני סיפורים שונים כל כך זה מזה, “החיים במפעלי הברזל“ של דייוויס ו“המדונה לעתיד לבוא“ של ג‘יימס, מציגים אמנים שאינם מצליחים לממש את חזונם ואת יכולותיהם האמנותיות — אמנם מסיבות ובנסיבות שונות כמעט לחלוטין. שני סיפוריו של ג‘יימס והסיפור של וורטון מציגים התפכחות מרה מאשליה שעמדה במרכז חייה של הדמות הראשית. קשה להעלות על הדעת שני סופרים רחוקים כל כך זה מזה באופיים ובטעמם כהנרי ג‘יימס ואמברוז בירס, ובכל זאת ל“מדונה“ של האחד ול“התרחשות“ של האחר משותפת מרכזיותה של מציאות סובייקטיבית המתגלה כאשליה מרה במושגי העולם האובייקטיבי. דרך הצגתה של המציאות הפנימית הזאת כהתרחשות ממשית בסיפורו של בירס מטרימה את העיקרון שביסוד “זרם התודעה“ העתיד להופיע בסיפורת המודרניסטית הגדולה. צעד גדול אף יותר בכיוון זה הוא “הטפט הצהוב“ של גילמן, במיוחד בסצנת הסיום האירונית שלו שבה המציאות הסובייקטיבית משלימה את השתלטותה על המציאות האובייקטיבית (או להפך: קשה לקבוע אם האישה המספרת מנכסת לעצמה את הדמות הנשית שזיהתה בתוך הטפט המטריד או שדווקא הדמות שבטפט היא שמשתלטת על נפשה ועל זהותה).
“ריפ ון וינקל“ הוא עיבוד של מוטיב מוכר בפולקלור העולמי, סיפורו של אדם שנופלת עליו תרדמה לשנים ארוכות, שוושינגטון ארווינג נוטע אותו באמנות בגאוגרפיה ובהיסטוריה של ארצות הברית. סיפורו שאוב ישירות מגרסתו של התאולוג והפילולוג הגרמני יוהן קרל כריסטוף נַכטיגַל ( 1819-1753) לאגדת פטר קלאוס, נסמך בבירור על אגדת הקיסר פרידריך אדום הזקן וקרוב קרבה משפחתית רחוקה יותר לסיפור הנוצרי על שבעת הישֵנים מאפזוס ולחוני המעגל שלנו. סיפורים מעטים יחסית מוצגים על רקע של אירועים היסטוריים ספציפיים כמו מלחמת האזרחים (“התרחשות בגשר נחל הינשוף“, “כפוי טובה“) או הבהלה לזהב (“השותף של טנסי“). ואחרים, כמו סיפוריו של פו, “וייקפילד“ של הות‘ורן ו“עץ הדעת“ של ג‘יימס, מתרחשים באנגליה או בים הדרום ואין להם לכאורה כל קשר ספציפי לאמריקאים ולאמריקה.
מכיוון שהאנתולוגיה הזאת מציגה אסופה של סיפורים קצרים, פטור בלא לומר כלום על הסוגה הספרותית הזאת אי אפשר. המונח עצמו מרמז כי התבחין המובהק ביותר הוא הכמות: הסיפור הקצר הוא קודם כול קצר. כמה קצר הוא קצר, באיזו נקודה הסיפור הלא לגמרי קצר נעשה נובלה (והנובלה המתארכת נעשית רומן) — אלה שאלות פשוטות לכאורה שיש בהן כדי להביך את התאורטיקן. נראה כי טקסט המתארך עד יותר מעשרת אלפים מילים (שלושים או ארבעים עמודי ספר) כבר יצא מתחומו של הסיפור הקצר (וחשד זה רובץ על שניים או שלושה מסיפורי הקובץ הזה). ככל שהעולם המיוצג גדול יותר במרחב ובזמן וסגל הדמויות בו מרובה ומורכב, כך ברור יותר שמדובר בנובלה; ומעבר לגבול של ארבעים או חמישים אלף המילים או לסף גבוה יותר של מורכבות אנו כבר מצויים בתחומו של הרומן.
לניסיון החזק ביותר להפוך את השיעור הכמותי לתבחין איכותי אחראי אדגר אלן פו במאמרו המפורסם “הפילוסופיה של הקומפוזיציה“ (“The Philosophy of Composition”) מ־ 1846. פו מציב שם דווקא את הצורות הקצרות של השירה קודם כול ושל הסיפורת במקום שני בראש פירמידת הערך הספרותי (ולא, למשל, את האפוס או את הטרגדיה שקידשה המסורת המערבית כולה), וזאת משום שלדעתו ערכה של היצירה נמדד באפקט שהיא מחוללת בנפש הקורא. האפקט הזה יכול להיות בעל עוצמה רק אם יהיה אחדותי, רק אם הקורא יוכל לקלוט בתודעתו את כל רכיבי היצירה, ובעיקר להגיב אליהם רגשית, בלי שתוסח דעתו לעניינים אחרים בתוך היצירה ומחוצה לה. וזה יהיה אפשרי — כפי שכתב פו ב־ 1842 ברשימת הביקורת הנודעת שלו על קובץ סיפוריו של הות‘ורן סיפורים מסופרים בשנית (Twice-Told Tales) — רק אם יידרש פרק זמן שבין חצי שעה לשעתיים לקריאתה (ולא אחרי התעמקות מתמשכת בעקבות תהליך קריאה ממושך ומקוטע בהכרח — כפי שמשתמע מן הדרישה הקנטיאנית הלא מסויגת כי על יצירת האמנות לגלם אחדות בתוך ריבוי).
הצורה הסיפורית הקצרה לא נולדה, כמובן, באמריקה במאה התשע עשרה. יש לה היסטוריה ארוכה ומגוונת למן תרבויות המזרח הקדום, דרך המקרא ודרך אסופות סיפורים רבות באירופה מימי הביניים ואילך (דקמרון של בוקאצ‘ו היא רק הידועה שבהן), וגם במאה התשע עשרה עצמה העמידה יבשת האם כמה וכמה אמנים גדולים בסוגה הזאת )אזכיר רק את הופמן בגרמניה, את גוגול ואת צ‘כוב ברוסיה, את מֶרימֵה ואת מופַּסן בצרפת(. אבל מהלך שהתחיל במאה זו יצר בארצות הברית תרבות שלמה ונרחבת של הסיפור הקצר, שהושתתה בעיקרה על פרסום בירחונים ובכתבי עת אחרים. מחברים אמריקאיים, ובהם כמה מאלה המיוצגים בדפים שלהלן, הביאו לידי כך שהסוגה נעשתה מזוהה במידה רבה עם תרבות ארצות הברית, עד כדי כך שהצירוף “הסיפור הקצר האמריקאי“ נעשה כמעט ביטוי נרדף לנוסח המודרני של “הסיפור הקצר העשוי היטב“.
קשה להפריד את הדיון בתולדות הסיפור הקצר האמריקאי מדיון בתולדות הסיפורת האמריקאית והספרות האמריקאית בכלל. מחמת קוצר היריעה איאלץ לעמוד בפיתוי זה, ואומר רק שספרות יפה אמריקאית מובהקת (שאינה בגדר ספיח נידח של הספרות האנגלית) מתחילה להתבשר רק לאחר מלחמת העצמאות וסמוך למעבר אל המאה התשע עשרה (צ‘רלס בְּרוֹקדֶן בראון, וושינגטון ארווינג, ג‘יימס פנימור קופר). הקנון ההיסטורי של הסיפורת האמריקאית במאה התשע עשרה (שלא התגבש מיד, אלא רק בתהליך שנמשך עד אמצע המאה העשרים) הציב במרכז חמישה שמות: הות‘ורן, פו, מלוויל, טוויין וג‘יימס. כולם כתבו יצירות סיפורת קצרות (מי יותר — הות‘ורן וג‘יימס, ומי פחות — מלוויל), ורק אחד, פו, לא כתב יצירות ארוכות (למעט סיפורו של ארת‘ור גורדון פים, החורג מכל הגדרה כמותית של סיפור קצר או נובלה, אך קשה גם לקרוא לו “רומן“).
חמישייה זו של “החשודים הרגילים“ היתה נקודת המוצא שלי בבחירת הסיפורים לאנתולוגיה זו. אלא שמהר מאוד מצאתי את עצמי מתקשה לבחור יצירה קצרה אחת בלבד של החשובים והטובים בסופרים אלה. לכן החלטתי לכלול שני סיפורים של פו (ועדיין נאלצתי לוותר על כמה סוגות משנה וסיפורים מבריקים ביצירתו), שניים של הות‘ורן (ובכל זאת בלי שום סיפור העוסק ישירות במורשת הפוריטניזם שהרבה כל כך לעסוק בה), שניים של ג‘יימס (אחד מוקדם יחסית ואחד מאוחר יחסית, וכאן אולי בחירתי האישית ביותר; כמה וכמה סיפורים ונובלות חזקים ומפורסמים לא פחות — כמו “הדבר האמתי“ שתרגם אברהם יבין, “הדוגמה בשטיח“ שתרגמה אורה סגל או “החיה שבג‘ונגל“ שתרגם אמציה פורת — כבר ראו אור במסגרות אחרות). ביצירתו של מלוויל לא מצאתי פרט ל“ברטלבי“ סיפור קצר אחר שרציתי להביא, וגם בתפוקתו של טוויין בתחום הסיפור הקצר לא ראיתי לנכון להרחיב מעבר לסיפור שבחרתי (בעוונותי אינני נמנה עם מעריציה הרבים של “הצפרדע המקפצת הנודעת לשמצה ממחוז קלוויראס“).
אנתולוגיות אמריקאיות ותיקות לא הסתפקו בחמשת הגדולים הללו והשלימו את מבחריהן בכמה סופרים שיוחד להם מעמד מרכזי פחות, אך בהחלט קבוע, במסגרת הקנון. כאלה הם וושינגטון ארווינג, לכל הדעות חלוץ הסיפור הקצר האמריקאי (בסיפור המובא כאן וב“אגדת סְליפִּי הוֹלוֹ“), ברט הארט (אם כי העדפתי סיפור אחר על יצירתו המפורסמת ביותר “המנודים מפּוֹקֶר פְלאט“, שתורגמה בידי שלמה ווייסמן), אמברוז בירס (שעל סיפורו המפורסם ביותר הנכלל כאן הוספתי את “שֶמֶן כלבים“ הסטירי המאוחר, טקסט אהוב עלי במיוחד), סטיבן קריין (וגם כאן לא יכולתי להסתפק בבחירה אחת) ואו הנרי (המסטר הבלתי מעורער של הסיפור הקצר הפופולרי). כל עשרת הסופרים שמניתי עד כה וכן אידית‘ וורטון נכללו, למשל, הן באנתולוגיה הפופולרית חמישים סיפורים קצרים אמריקאיים גדולים (Fifty Great American Short Stories), שנדפסה בהוצאה העממית “בנטם“ במהדורות רבות משנות החמישים עד שנות השמונים של המאה העשרים (אם כי רק במקרה אחד קלעתי בבחירותי הספציפיות לטעמו של העורך מילטון קריין), הן באנתולוגיה פופולרית אחרת, סיפורים קצרים אמריקאיים גדולים (Great American Short Stories) בהוצאת “לוֹרֶל“ (וכאן הסכמתי עם העורכים וולאס ומארי סטגנר בנוגע לשלושה סיפורים). ממבחר מאוחר יותר ואקדמי יותר, סיפורים קצרים אמריקאיים (American Short Stories, Oxford University Press, 1980) בעריכת וולטון ליץ, נעדרים רק שניים מחמישה עשר הסופרים שבחרתי לכלול מיצירותיהם — רבקה הרדינג דייוויס ופול לורנס דנבר (אך נכללים בו רק שישה מעשרים הסיפורים המופיעים כאן); השינוי לעומת המבחרים הקודמים משקף את המודעות הגוברת בעשורים האחרונים להדרתם של נשים ושל מיעוטים מן הקנון התרבותי ואת הצורך לתקן מצב זה.
אין לגזור גזרה שווה על כל ארבע הסופרות המיוצגות באנתולוגיה הנוכחית. אידית‘ וורטון היתה מאז ומתמיד סופרת קנונית מוכרת בזכות הרומנים והנובלות שלה, שרובם חוברו במאה העשרים; אבל לאורך כל קריירת הכתיבה הארוכה שלה הצטיינה גם בתחום הסיפור הקצר, וסיפור שנכתב על סף המאה החדשה מובא כאן. מקרה אחר הוא זה של קייט שופן, שכישרונה הוכר עוד בימי חייה, אך אם משום שפעלה בדרום העמוק ואם בשל ראייתה הנשית המובהקת, לא נכללה בגרסאות השגורות של הקנון עד שנות השישים של המאה העשרים לפחות. הסיפור החדשני בצורתו המובא כאן מתוך יצירתה של שרלוט פרקינס גילמן, מחלוצות המחשבה הפמיניסטית בשלהי המאה התשע עשרה ומחברת פורייה ביותר של סיפורים קצרים, תקע יתד במרכז הקנון המתחדש של ספרות נשים אמריקאית, ובחמישים השנים האחרונות דומה כי אין תוכנית לימודים בספרות אמריקאית שאינה מחייבת את קריאתו. לעומת זאת רבקה הרדינג דייוויס, שהיתה לא רק סופרת רבת–פעלים אלא גם עיתונאית ולוחמת למען זכויות נשים ומיעוטים במהלך המאה התשע עשרה, לא זכתה על פי רוב בהיסטוריות ספרותיות אלא לציון קצר כאחת מחלוצות ה“ראליזם“ בספרות ארצות הברית; גילויה מחדש בשנות השבעים של המאה העשרים בידי הסופרת הפמיניסטית (המרתקת בזכות עצמה) טילי אוֹלסֶן הקנה לה מעמד מסוים — שלא היה לה מעולם — בפאתי הקנון. על רקע משבר הקפיטליזם הנוכחי הסיפור שאני מביא כאן מקבל, כך נדמה, משנה רלוונטיות.
הסופר והמשורר האפרו–אמריקאי פול לורנס דנבר לא חדר, ככל הידוע לי, לקנון האמריקאי הכללי עד ימינו אלה; את שמו מצאתי באנתולוגיה של ספרות אפרו–אמריקאית, ואת סיפורו זה באחד מספריו.
התחום שאנתולוגיה זו מביאה מבחר מתוכו לא היה, כמובן, בבחינת קרקע בתולה בשפה העברית כשניגשתי למפעל זה. כוונתי מלכתחילה היתה לתרגם את כל הסיפורים שאבחר במו ידי, אך היות שסיפורי פו תורגמו לעברית כמה וכמה פעמים (ראו קבצים שיצאו בשנים האחרונות בלבד בתרגומם של אברהם יבין, שירלי אגוזי, אלינוער ברגר ועודד וולקשטיין, כל שכן מפעלו המקיף של אהרן אמיר בשנות החמישים), ובשל העובדה ששני הסיפורים שבחרתי כבר תורגמו בידי אחרים ויצאו בהוצאת “עם עובד“, שבה רואה אור ספר זה, התגברתי על יצרי והבאתי כאן את תרגומיהם של יבין ושל אגוזי. הוא הדין בתרגומו הנהדר של יבין ל“ברטלבי“ (תרגום של דפנה לוי נדפס בכתב העת המעורר ב־ 1997). למעשה כמעט כל הסופרים הנכללים פה זכו לתרגום יצירה כלשהי מיצירותיהם, וגם מקצת הסיפורים האחרים עצמם כבר תורגמו פעם אחת לפחות (למשל “וייקפילד“ בידי יותם ראובני; סיפורה של גילמן, בכותרת “נייר הקיר הצהוב“, בידי דפנה רוזנבליט).
עם זאת, זומנה לי תמיהה מסוימת כשניסיתי לבדוק אילו אנתולוגיות קדמו למפעל הצנוע שאני מביא כאן, ולא מצאתי אלא שתיים, שלא הוגבלו למאה התשע עשרה אלא כיסו את תולדות הספרות האמריקאית כולן עד לזמנן.
על הראשונה שבהן, מבחר הספור האמריקאי בעריכת י.מ. לסק וש. סקולסקי (הוצאת הדר, 1953 ; קטלוג הספרייה הלאומית מציין ארבע מהדורות נוספות בשנים 1955, 1960, 1962 ו־ 1963), לא ארחיב את הדיבור. נכללו בה סיפורים של חמישה מן המחברים המיוצגים גם כאן (פו, הות‘הורן, מרק טוין [כך], ברט הרט ואו הנרי), ובסך הכול שבעה מן התקופה הנדונה, אך לא הנרי ג‘יימס ולא מלוויל (ועוד שלושים וארבעה סיפורים מן התקופה שלאחר 1914, ובהם רבים שספק אם עמדו במבחן הזמן).
אנתולוגיה מרשימה יותר ברצינותה היא מספרים אמריקאיים: אנתולוגיה של הסיפור הקצר האמריקאי בעריכת שלמה ווייסמן ובתרגומו (הוצאת מ. ניומן, תל אביב תשט“ז). נכללו בה עשרה סיפורים מן התקופה האמורה, ובהם סיפורים של שישה מן המחברים המיוצגים גם כאן (וושינגטון אוירווינג, נתניאל הותורן, אדגר אלן פו, פ. ברט הרט, הנרי דז‘ימס ואידית ווהרטון [כך], אך לא מלוויל; ועוד תשעה עשר סיפורים מאוחרים יותר), והעיקר, הוקדם לה, בכותרת “פרקים לתולדות הסיפור הקצר באמריקה“, מבוא מאיר עיניים ומלומד במושגי התקופה שבה נכתב (ושאיני מנסה להתחרות בו או לעדכן אותו כאן).
ככל הידוע לי אפוא הספר הנוכחי הוא האנתולוגיה הראשונה בעברית המוקדשת כולה לתקופה החשובה בתולדות הסיפור הקצר האמריקאי, שתחילתה עם פרסום The Sketchbook of Geoffrey Crayon, Gentleman (מחברת הרישומים של ג‘פרי קריון, ג‘נטלמן) מאת וושינגטון ארווינג ב־ 1820, וסיומה — השרירותי משהו — סף מלחמת העולם הראשונה.
תרגומי לארבעה מן הסיפורים הופיעו תחילה בכתבי עת: “שמן כלבים“, סימן קריאה 11 (1979); “עץ הדעת“, מחברות (1980);“התינוק של דזירה“, מסמרים (2008); “השטר בן 1,000,000 הליש“ט“, מסמרים (2008).
[1] ציורו של ג‘ון גאסט (Gast) מ– 1872. גאסט נולד בפרוסיה, היגר לארצות הברית ופעל בברוקלין. קרייר ואייבס (Currier and Ives) הפיקו מן הציור ליתוגרפיה שזכתה לתפוצה עצומה.
פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:
לכבוד יום העצמאות האמריקאי אני מפרסם מחדש סיפור קצר בשם “התרחשות בגשר נחל הינשוף” מאת אמברוז בירס מתוך הספר “הסיפור האמריקאי הלקאסי” בעריכת משה רון (ובאדיבות הוצאת עם עובד).
בסוף הסיפור מופיעה גם ההקדמה שכתב העורך משה רון לקובץ הסיפורים.