כתיבה לוכדת

 

לפני הכל – יש לי משהו חשוב להגיד על שם שסופר בוחר לספר שלו –

לכאורה שם הספר נמצא בחוץ, על הכריכה – אולם השם, ללא צל של ספק, נמצא בפנים, והוא חלק אינטגרלי של העלילה. הסופר מכניס את הקורא לארמון היצירה שלו דרך אולם כניסה הרומז לו לאיזה מצב נפשי/פסיכולוגי עליו להתכונן/להתכוונן. ובכן – שמו המקורי של הספר של איאן מקיואן הוא “Sweet Tooth” והוא מביע הרבה יותר מאשר סכריניות של סוכריות, שוקולד ושאר דברי מתיקה. זוהי תחושה של מֵעֵין כפייתיות ואובססיה עד כדי אובדן שליטה לדברים מתוקים באשר הם, ודרך פריזמה זו צריך להשתלב בנרטיב.  

ובאשר לספר – “הקורא הטוב” נשאב ומסתחרר לתוך עולמו של “הכותב הטוב” – זה ידוע. הקורא הטוב, אפוף חיוכים בשל אותם מראות החולפים על פניו כאילו יושב הוא באולם חשוך ורואה את העלילה רצה, מדלגת ולובשת פנים של מציאות חלופית שלרגע הוא, הצופה, הופך חלק ממנה. ואכן מקיואן עם דברי המתיקה שלו, מצליח לסחרר את הקורא – הוא אפילו לא צריך להיות “קורא טוב” – הכל הופכים לחלק מרשת קורי העכביש המסתעפים עם מילותיו של הסופר. בהיות הקורא דבוק לצלע זו או אחרת של הסבך, אין הוא מצליח לנחש או לזהות את ההתרחשות המדויקת, אלא רק ברגע שהוא נמצא בין טופרי רגליו של העכביש, כלומר: ברגע שהוא סוגר את הספר לאחר קריאת המשפט האחרון.

Fiction should be aware of its own machinery – מצהיר מקיואן. הוא שם בפי גיבוריו מני הגיגים העוסקים באומנות הכתיבה: “אני אמרתי שאני לא אוהבת תחבולות, שאני מעדיפה למצוא על הדף את החיים כפי שאני מכירה אותם. הוא אמר שאי אפשר לשחזר חיים על הדף בלי תחבולות” (233). ועוד מוסיף ומשתעשע לו הסופר: “אסור שאחת הדמויות או אחד ממרכיבי העולם המדומיין יתפוגגו פתאום בגלל גחמה של המחבר. המומצא צריך להיות מוחשי ועקבי לא פחות מהממשי. זה חוזה שמבוסס על אמון הדדי” (243). כך מבטיח מקיואן ומיד – כמה דפים מאוחר יותר, הוא הופך את הצהרתו על פיה.

איאן מקיואן מרחיב את יריעת הנרטיב שלו על ידי רמיזות, ציטוטים וסיפורים קצרים, חלקם עיבודים של סיפורים שהוא פרסם בעבר, כך שכל רעיון מפזז כעפיפון בינות ענני העלילה. הנה סיפור קצר אחד מתוך הרומן הענק הזה, שהוא מחווה לסיפור קצר אחר שכתב את”א הופמן ב- 1816  – “איש החול” – העוסק באהבה גברית חד צדדית בה האוהב שקוע בעצמו, ברצונותיו ובתחושותיו, ואין הוא חש כלל וכלל בהיעדרות המוחלטת של  שותפתו למעשה האהבה. אין הוא רוצה להכיר בעובדה שמושא אהבתו היא למעשה חפץ, ולא במובן הפמיניסטי של העניין.  

וחזרה לסיפור הקצר של מקיואן.

אדם עשיר ובודד גר לבדו בבית רחב ידיים. יום אחד בעודו הולך ברחוב אוקספורד בלונדון, הוא רואה בחלון ראווה בובה ש “…לא אכפת היה לה איך היא נראית. היא לא רצתה להיות שם…. ראשה נכפף מעט וגילה את המתאר הטהור של צווארה. שפתיה היו פשוקות, אבל רק מעט, כאילו היא הוגה איזו מחשבה, מילה, שם – ניל” (153). אותו אדם, ניל, “היטב ידע שהטירוף רובץ לפתחו, כי התחיל להתהוות בו רעיון ולדחוק בו” (154). ואותה פנטזיה אכן מתממשת. ניל קונה את הבובה על שלל בגדים ואביזרים שהם תמיד חלק מעסקה הכוללת נשיות מהודרת. מעשי אהבה סוערים ממלאים את לילותיהם של האדם ובובתו. “הוא התמוגג משכיבתה דומם. פנימיותה הייתה כה סוערת עד שהתגלתה רק בהיפוכה הגמור, כוח שהמם ואיכל אותו והדהיר את אהבתו הלאה עד לדיבוק חושים לא מרפה” (156). ניל זה היה זקוק לקורט מזוכיזם, כזה המזוקק לידיעה כי דִּמְמַת הבובה נובעת בשל המחשבה שהיא, הבובה, מתעלמת ממנו, בָּזָה לו, והיא חושבת שהוא אינו ראוי לאהבתה או למילותיה. יום אחד, הסוף הצפוי מגיע. אותו גורם שהזין את האהבה, הוא זה שהחריב אותה – השתיקה.

3 מפתחות לכתיבה

  • “רציתי דמויות שאוכל להאמין בהן, ורציתי להסתקרן ממה שעומד לקרות להן; בדרך כלל העדפתי שאנשים יתאהבו ויתאכזבו, אבל לא היה לי אכפת כל כך אם ניסו לעשות גם דברים אחרים. ואף שזו היתה כמיהה וולגרית מצדי, רציתי שמישהו יציע נישואים לפני סוף הספר”. (15)
  • “אני למדתי לעשות מה שאת עושה, ולהוסיף עוד מדרגה, עוד קפל באריג הרמייה. וכמה יפה הסתגלתי”. (383)
  • “היה לי חומר גלם – משטח זהב – והשאיפה לרקע אותו. בשצף קצף התנפלתי עליו, קבעתי לעצמי יעד של 1,500 מילה ביום, 7 ימים בשבוע. לפעמים כשאזל לי כוח ההמצאה, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי, ובפעמים אחרות זה היה קל להפליא, כי יכולתי לתעתק את שיחתנו דקות אחרי שהתרחשה. לפעמים כתבו בשבילי האירועים חלקים שלמים של הספר”. (389)

 “דברי מתיקה” מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד. 395 עמ’, 94 ש”ח. 

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.