ביקורת ספרים: “שולחן לאחד – סיפורי בדידות” בעריכת עמיחי שלו

בקצרה (מתוך גב הספר):

שישה סיפורים ייחודיים הנוגעים בבדידויות אנושיות, שונות ומשונות, פרי עטם של אסף סעדון, אסתי ג. חיים, כנרת רובינשטיין, יהודה ויזן, עלית קרפ ויעל שכנאי, בעריכת עמיחי שלו. “הבדידות היא חלק אינהרנטי מנפש האדם. יתרה מכך, אין סופר, כותב או יוצר שלא מרגיש את הבדידות, דומה שמי שלא מרגיש בודד, לא יכול ליצור; ייתכן בכלל שאלו שני חלקים של אותה משוואה.אם הבדידות הייתה מצב פתיר אולי לא היה כל צורך לייצר מילה אחת כתובה. מעצם הכתיבה אנחנו נלחמים בה, נגד הבדידות הסובייקטיבית (כי הרי אין תחושת בדידות גדולה מזו כשאתה מוקף באנשים), מנסים לשלוח יד מגששת בחומר האפל של היקום הנפשי.”

“שולחן לאחד – סיפורי בדידות” בעריכת עמיחי שלו. הוצאת בוקסילה. 30 עמ’, 15 ש”ח. 

על המחברים:

אסף סעדון, יליד 1984, נולד, גדל ועדיין גר אצל ההורים ברמלה. עורך ביחד עם בני ציפר את “מעמול”, כתב העת של המחלקה לתרבות במכללת ספיר. סעדון לומד לתואר שני בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית ועובד על ספר הביכורים שלו.

אסתי ג. חיים, סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2002, “אנשי פינות”, ספרה החמישי, ראה אור לפני חודשים אחדים בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.

כנרת רובינשטיין, יוצרת ועורכת, נולדה בירושלים ב-1979, ובה היא מתגוררת גם היום. סיפוריה ורשימותיה מתפרסמים בכתבי עת ספרותיים שונים. הרומן הראשון שפרסמה, “תיבת נוח”, ראה אור השנה (2013) בהוצאת רימונים.

יהודה ויזן, משורר, עורך ומתרגם, פרסם שלושה ספרי שירה – “שירי יהודה”; “מבוא לאסתטיקה קלה”; “פכורים”.  משמש כעורכם של כתב העת וסדרת הספרים “דחק – לספרות טובה”. בעבר שימש כעורכו של כתב העת “כתם” ושל עונתון “עכשיו”. שימש כמבקר השירה של “וואלה”, “Time Out” והתכנית “דיבור חדיש”.  בין תרגומיו: “סוויני אגוניסטס” לת.ס. אליוט, “אימג’יזים ווורטיציזם” לנתן זך, “מאוס” לארט ספיגלמן ועוד.

עלית קרפ, עורכת, עיתונאית, מבקרת וסופרת, ערכה את כתב העת “מסמרים” ביחד עם אמיר רותם, משמשת שנים רבות ככתבת וכמבקרת בעיתון “הארץ”.

יעל שכנאי, מו”ל הוצאת רימונים, סופרת ועורכת ספרותית ולשונית. הוציאה לאור את ספר הילדים “נמשים כמו כוכבים”, את קובץ הסיפורים הקצרים “פירורי קינמון” ואת ספרה האחרון, שראה אור ב-2012, הרומן “אור נדלק במרפסת”.

דעתי:

אתמול בערב חשבתי על כך שבשבועות האחרונים בכל שבוע סיימתי ספר אחד לפחות וכתבתי עליו ביקורת בבלוג. השבוע לא היה ספר כזה באופק וידעתי גם שיש לי כל מיני עיסוקים אחרים שאני חייב להקדיש להם זמן. פתחתי את אפליקציית הספרים הדיגיטליים שלי בפלאפון והסתכלתי מה יש שם. קובץ הסיפורים “שולחן לאחד” היה הראשון ברשימה והוא נראה לי קצר מספיק כדי שאסיים אותו עד למחרת וגם אכתוב עליו ביקורת. וזה אכן מה שקרה. תוך כמה שעות (בקריאה לא רצופה) סיימתי את הקובץ המיוחד הזה שעוסק באחד הנושאים המהותיים בחיי האדם – הבדידות.

הסיפור הראשון – “סדנת מיון למלגה” של אסף סעדון – מתאר סטודנט צעיר שמגיע לסדנה בה אמורים להתאים לו (ולסטודנטים אחרים) פעילות קהילתית כלשהי על מנת שיוכל לקבל מלגה. זו סיטואציה בודדה שכולנו חווינו אינספור פעמים בחיים, עם כל סמסטר חדש באוניברסיטה, קורס נהיגה מונעת או מבחני מיון לקראת עבודה חדשה. הכניסה לחדר, בחירת הכסא, בחינת האנשים האחרים בחדר, בניית הסיפורים בראש וכן הלאה. בסיפור של סעדון קורה גם משהו מפתיע ששובר את ההתנהלות התבניתית של הסיטואציה הזו, והשבירה הזו במובן מסוים מפרה את הבדידות ומאחדת את האנשים בחדר שזה עתה חוו חוויה משותפת. על האירוע המפתיע תקראו בסיפור עצמו.

הסיפור הבא הוא “מקום לחיות בו” של אסתי ג. חיים – סופרת מכובדת ומוכרת שלבושתי התוודעתי אל פועלה רק לאחר פתיחת הבלוג (ביקורת על ספרה “אנשי פינות” תוכלו לקרוא פה). הסיפור הזה מציב את הבדידות היומיומית של הדמות הראשית אל מול חוויית הפנטיזה שמתרחשת בקניונים ובחניות הרהיטים הגדולות. אם גם לכם יצא פעם להכנס לחנות רהיטים שבה יש דירה לדוגמה עם מטבח מאובזר, חדר שינה קומפלט, רצפת פרקט חמימה והגשמה של כל הפנטזיות הנדל”ניות שלכם – ודאי תחושו הזדהות עם הדמות של אסתי ג. חיים. אני עצמי הייתי שמח לגור כל חיי בברושורים של חברות רהיטים וחברות תיירות.

כיוון שאין טעם לעבור על כל הסיפורים, אתמקד רק בעוד סיפור אחד מהקובץ – “השתתפות עצמית” מאת כנרת רובינשטיין (שהיא לא כנרת רוזנבלום, כך למדתי על בשרי). עוד סיטוצאיה יומיומית – טלפון מחברת ביטוח שמציעה ביטוח חיים (כמובן שמאחלים לך שתיהי בריאה). הדמות של כנרת רובינשטיין שואלת שאלה שמשנה את כל מהות הסיטואציה: “האם יש לכם גם ביטוח נגד התאבדויות?”. מה הייתה התשובה מהצד השני? תקראו בסיפור (רמז: שם הסיפור).

לקראת סיום, עוד כמה מילים על שלושת הסיפורים הנוספים: יהודה ויזן מתמודד עם הזקנה בהומור עם גוון אבסורדי בסיפורו “סבתא רבתא” (וגם מתכתב עם אלבר קאמי); עלית קרפ מספרת על ניצול שואה שמחפש אחר בתו האבודה בסיפור בעל השם המסקרן “ראשי פרקים לרומן”; ואילו יעל שכנאי מספרת סיפור תמים לכאורה שמקבל גוון מפתיע בסוף (תמים כמו שהשיר “אנבל-לי” של אדגר אלן פו הוא שיר תמים).

בדרך כלל נוהגים לשווק את הסיפורים הדיגיטליים הקצרים ככאלה שמתאימים לקריאה לצד שתיית אספרסו. לי לקח כמה שעות, אז אומר שהקובץ “שולחן לאחד” מתאים לקריאה בזמן המתנה לשירות הלקוחות של הוט. לפי מה שכתוב באתר של בוקסילה, הקובץ מכיל 30 עמודי ספר מודפס (לפי 300 מילים לעמוד) ועולה 15 ש”ח, כלומר – חצי שקל לעמוד. נשמע כמו עסקה משתלמת ביותר. אני בכל אופן נהניתי והצלחתי להמשיך את רצף הביקורות החד שבועי שלי. תודה לכם בוקסילה.

 

 

ציטוט נבחר:

סגרה את הטלפון האלחוטי וחזרה להכין את ארוחת הצהריים בלי שום חשק. חתכה את הבצל לחתיכות קטנות וחשבה איך נמרוד היה שייך לכולם אבל גם לא שייך לאיש מהם. שייך ולא שייך לה, שילדה אותו לפני עשרים ושלוש שנים במשקל חמישה קילו, וזכרה איך הרופאים לא האמינו שייצא מאגנה הצר בלידה רגילה, אבל שניהם נאבקו אז יחד, מצייתים ליצר קדמוני שהוטבע בהם, בה – להעניק חיים, ובו – להגיח החוצה ולנשום.

הוא היה שייך ולא שייך לאביו, לאחיותיו הגדולות, לחברתו. ולאחר שמת קיבלה הזרות שקיננה בו חותם מושלם, כי ברגע שהחליט מתי הגיע זמנו, עשה זאת מתוך תחושת נפרדות עמוקה, תהומית. הדכדוך שלו הצליח לחצוץ בינו ובין המון האנשים, והיא ביניהם; המון שחי את חייו ברוטינת השגרה וגרם לאמהות להוליד עוד ילדים, ולאנשים היוצאים בבוקר לעבודה להמשיך ולצאת לעבוד, ולהזדרז לעשות משהו, לעמוד באיזה תור, לקנות או למכור משהו.

להכין איזה דג בתנור לארוחת צהריים. והוא בשנים האחרונות לא מצא תכלית ברוטינת השגרה הזאת, לא הבין מהו הדבר שבזכותו אנשים נמרצים להתעורר לבוקר נוסף כזה. גם היא, לאחרונה, לא הבינה מה היה הדבר שבגללו קמה בכלל מהמיטה, וגררה עצמה כבדת רגליים ופתחה את התריס המוגף, ומתוך מיאוס הסתנוורה מהשמש הזאת, החודרת, המסמאת.

(מתוך הסיפור “השתתפות עצמית” מאת כנרת רובינשטיין)

על הספר ברשת:

עמוד הספר באתר בוקסילה

השאירו תגובה