סיפור קצר: “הזקן” מאת אלה מושקוביץ-וייס

מאת | 2014-02-11T15:51:18+00:00 11 בפברואר 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |תגובה אחת

הזקן

הבטתי החוצה בעד החלון הגדול והייתי שקוע במחשבות אודות גורלי המר כשמישהו התיישב בכבדות במושב לידי. זה היה אדם זקן. זקן מאוד אפילו. הערכתי את גילו בין שמונים לתשעים. קיימת כמובן אפשרות שהיה צעיר יותר (אמרתי לעצמי מיד שלא ייתכן שאדם בן תשעים יעלה על אוטובוס) אבל מצבו הגופני היה כה מדורדר שנדמה כבן מאה שנים.

הגוף שלו היה כפוף. עמוד השדרה הצווארי נטה כלפי מטה. כתפיו היו רזות וזרועותיו נטולות שרירים. מה שגרם לי לתהות מה באמת מחזיק את כל הגידים והבשר הרופס הזה. כשרכן קדימה הבחנתי בעצמות השכמה הבולטות שלו.

הסטתי את מבטי בחזרה אל הנוף העירוני הנשקף מהזגוגית המלוכלכת ושקעתי שוב בניסיון נואש לפתור את הבעיה שלי. שכחתי מקיומו של הזקן.

עד שהשתעל.

השיעול היה עמוק ומלא ליחה. נרתעתי באופן אינסטינקטיבי ונצמדתי עוד יותר לדופן האוטובוס. מי יודע איזה מחלות יש לו. הוא תחב את ידו אל כיס הז’קט, הוציא באיטיות רבה מטפחת משובצת מבד (מבד!) וקינח את אפו.

הוא לא התנצל ולא אמר דבר, רק הביט קדימה כדרכם של זקנים שמביטים ישר אל הכלום. זה לא היה לי נעים שהוא יושב לידי ומפריע לי להתרכז. הייתה לי בעיה לפתור. בעיה של אנשים צעירים, שיש להם חיים.

הבעיה שלי הייתה אמיליה. הייתי מאוהב בה זה שנים ועמדנו להינשא. הכרנו לפני למעלה מחמש שנים בטיסת אל-על לארה”ב. היא הייתה דיילת וסטודנטית למנהל עסקים ואני בשנה הראשונה להתמחות שלי במשרד עורכי דין גדול שעסק בפלילים.

היה לה חבר אחר אז אבל היא רמזה שאיננה באמת מאוהבת בו.

לאחרונה החלה להיעלם בערבים מכיוון שהצטרפה לחוג שירה. היה לה קול מאוד יפה והיא רצתה פעם להיות זמרת אבל הוריה טענו שזה לא מקצוע אז היא החליטה לשיר בהרכב לא מקצועי כתחביב. היא חזרה מהפגישות זוהרת מאושר ונראתה לי יפה מתמיד. אתמול, כששאלתי אותה איך היה בחוג, פרצה לפתע בבכי והודתה שהיא לא הלכה לשיר, שהיא נסחפה אחר הכריזמה של הבוס שלה וניהלה איתו רומן קצר. רומן, דיווחה בין התייפחות להתייפחות, שנגמר אתמול סופית כי היא הבינה שהוא לא גורם לה אושר ושאני היחיד שבאמת מבין אותה ואוהב אותה. היא בכתה במשך חמש שעות ברציפות התחננה שאסלח לה. הפנים שלה היו כל-כך אדומות ונפוחות כאילו הכנסתי לה אגרופים. אבל אני לא עשיתי כלום. גם לא אמרתי שום דבר. לא שלא רציתי פשוט חטפתי שיתוק. הבטתי בה כמו שמביטים באדם זר ועקבתי אחר שפתיה הנעות אבל לא באמת הבנתי כל מה שאמרה. נדמה לי שבין היתר אמרה שזה קרה גם מפני שנלחצה מהחתונה הממשמשת ובאה, והבטיחה שתתפטר. כל הלילה היא דיברה ובכתה והתחננה והתנצלה ואיימה בהתאבדות עד שבסוף אמרתי לה שאני סולח לה. מה יכולתי לעשות. רק אז נרגעה מעט ושאלה אם אני עדיין רוצה להתחתן איתה ושהיא תמות אם לא.

עניתי לה שאני צריך לחשוב על זה ובבוקר עליתי על קו האוטובוס המוביל לים לשם אני תמיד נוסע כשאני צריך להחליט החלטות חשובות.

בערך באמצע הדרך כבר ידעתי. ידעתי שאני אתחתן איתה כי אני אוהב אותה וכי אני מאמין שזו הייתה טעות ושיותר לא תעשה דבר כזה. חשבתי שאולי באמת היא נלחצה מהחתונה. גם אני, יש להודות, הייתי מתוח מהעניין, אמנם הדבר לא גרר תגובה כה מגעילה אבל היו לי מספיק מחשבות קשות בנושא. פניה של אמיליה עלו בזיכרוני אבל בלי הדמעות. היו לה פנים מתוקות. לחיים תפוחות שחייבים לנשק. עיניים כחולות עם מבע אירוני וחיוך ממיס.

ואז הוא שוב השתעל. באופן לא רצוני הפניתי אליו את מבטי במעין נזיפה. המעבר מפניה מקסימות של אמליה לפנים של שכני הייתה פעולה אכזרית.

הפנים של שכני היו כה מטושטשים שלרגע אחד היה נדמה לי שהוא דומה לכל הזקנים האחרים שאני רואה לפעמים ברחוב, על הספסלים בשדירה עם מטפל פיליפיני, בתור לרופא בפעמים הנדירות שאני מבקר אצל רופא, ובסופרמרקט. כמעט אי אפשר היה לנחש איך נראה כשהיה צעיר ולרגע משהו מגוחך במוחי סירב להאמין שהאיש הזה, שאוסף הקמטים האלו, היה פעם גבר צעיר. כמוני.

עור פניו היה חיוור כמעט שקוף, וכל הנימים הסגולים הדקים נחשפו תחתיו. אפו היה רחב באופן יוצא דופן כאילו החליט להשתלט על כל המרחב ושפתיו שהיו אמנם עדיין מלאות ולא הצרו עם השנים היו כה חיוורות שכמעט והתמזגו עם העור המקיף אותן. עיניו היו שקועות וקטנות, הגבות הלבנות מחוברות, מה ששיווה לו הבעה מעט זועפת אבל קצת כמו קריקטורה של כעס, ומצדי אפו ועד לזוויות פיו נמתחו חריצים כה עמוקים שנדמה היה לי שניתן להחביא בתוכם דבר מה.

הוא היה לבוש בבגדים שיצאו מהאופנה לפני עשרות שנים. מכנסיים חומות גדולות במידה שישבו רפויות על אגנו הצר, חולצת כפתורים בצבע תכלת וז’קט שחור. שאלתי את עצמי כמה זמן לוקח לו לרכוס את כל הכפתורים האלו בבוקר.

ולאן הוא בכלל יש לו לנסוע, איזה מטרות עוד נשארו לו בחייו והאם הוא בכלל עוד חושב? הוא לא נראה לי חושב על שום דבר. הבעת פניו הייתה קפואה וראשו התנדנד למקצב גלגלי האוטובוס.

לא הקדשתי לו עוד תשומת לב, לא יותר מאשר מקדישים לזבוב מטריד שעובר מול עיניך.

חשבתי על אהובתי ואיך אחזור מהים ואחבק אותה בזרועותיי, אבל ריח מוזר עלה באפי. זה היה ריח הזיקנה שנדף משכני המאובן ומיהרתי לפתוח את החלון. רוח קרה חדרה בבת אחת וליטפה פני. מזוות העין ראיתי ששערו הלבן הדק נפרע ברוח שנשבה פנימה. מעט שערותיו הזדקרו מעל פדחתו ושיוו לו מראה מגוחך עוד יותר. הוא לא ביקש שאסגור את החלון אבל עיניו הצטמצמו מעט והבריקו אז סגרתי ומלמלתי התנצלות.

אחרי כמה תחנות הזקן שלצדי קם לו באיטיות והחל לפסוע לעבר הדלת הנפתחת. האוטובוס עצר קצת בחריקה והזקן כמעט נפל. היה לו מזל שהצליח לתפוס בזמן את אחד העמודים.

על המדרגה האחרונה נעצר, הסתובב אלי והביט בי ממושכות, ורגע לפני שרגליו דרכו על המדרכה ועזבו את האוטובוס סופית, אמר בקול ברור שהפתיע אותי בעוצמתו: “איש צעיר, אל תעז לחזור אליה, היא תבגוד בך שוב”. וירד מהאוטובוס.

***

אלה מושקוביץ-וייס היא סופרת  ומחזאית ישראלית.  בין ספריה:  “לחווה לא הייתה אמא” (ידיעות ספרים), “גם אתה יכול” (ידיעות ספרים), “כתוב בים” (חרגול), “דברי הלילות” (ידיעות ספרים). 

One Comment

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 11 בפברואר 2014 ב- 16:26 - Reply

    יופי של סיפור !

השאירו תגובה