1) מהו הספר האהוב עלייך?

אהוד מנור אמר פעם, שלעולם יאהב אדם את השירים ששמע בגיל שמונה עשרה. נאמנה לכלל דטרמיניסטי הזה, אני, אכן, אוהבת את המוסיקה ואת הספרים שקראתי בנעוריי, אלו שהשאירו אותי חסרת נשימה. שנים אחר כך גיליתי שיש להם נאמנים רבים ושזו כמעט קלישאה לאהוב אותם. למשל, “סיפור פשוט” של עגנון, עם הפתיחה העגנונית, שמסכמת את כל חיי האדם: “מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא רפאו. אלקים בשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם”. אבל גם את “הקול והזעם” של פוקנר, שלעולם אהיה אסירת תודה לרינה ליטוין על התרגום הנהדר שלה, אבל גם על אחרית הדבר שאפשרה לי להבין משהו. וגם את “אבשלום בני” של הווארד ספרינג, שממנו למדתי על הורות יותר מכל ספרי ההדרכה להורים. פתאום עכשיו עולה בי המחשבה שהמשותף לכולם הוא הדטרמיניזם. ורק שלא אשכח: גם הספרים של סלינג’ר, עם הדמות שוברת הלב של סימור גלאס.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

כילדה, מובן שהייתי מכורה לכל ספרי האסופים שהיו אז: אן שרלי, פוליאנה, אוליבר טוויסט, ועוד. הספר שאהבתי לקרוא לילדי היה ספר שהיו בו אמא ואבא תומכים ואוהבים, כמובן: “תעלומת הביצה הענקית” של אוליבר בטרוורת. ספר חכם ומצחיק ונפלא עם איורים נהדרים. 

3) מה הספר האחרון שקראת?

הסיפור האמריקאי הקלאסי“, שבו מצאתי כמה פנינים מפעם, כמו “מתנת האמגושים” (מתנת חכמי קדם, בגרסה ישנה יותר) של או הנרי, וגם סיפור יוצא דופן של שרלוט פרקינס מ-1892, “הטפט הצהוב”, שהפתיע אותי בתובנות המגדריות שבו. סיפורים קצרים הם ז’אנר שקצת איבד מזוהרו, אבל אני עדיין אוהבת אותו מאוד.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

נדמה לי שאני בחברה טובה כי גם אני שייכת לחוג האנשים אוהבי הספר שלא הצליחו בשום אופן לסיים את יוליסס, מה שהגביר את הערצתי לג’יימס ג’ויס ועוד יותר ליעל רנן, המתרגמת.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ספרי הבלש לדורותיהם, שהתקבעו בתחתית הקאנון, אם בכלל. “עשרה כושים קטנים” של אגתה כריסטי, למשל, שהוא בעיני מלאכת מחשבת של עלילה בלשית, אבל גם של ראייה חודרת לנפש האדם על פגמיה. ואצל כריסטי “אדם” הוא צירוף של כלל החשודים בפשע, כלומר, של כולנו. זה ז’אנר עם טווח רחב מאוד של איכויות, ומובן שסימנון ואקו נמצאים בקוטב אחר על הרצף (והם מוערכים מספיק גם בלעדיי, ועדיין אהובים עלי). חוץ מזה אני מכורה לסדרות בלשיות-משטרתיות, שגם הם, לעיתים, טקסטים משובחים בעיני: “החשוד העיקרי” עם הלן מירן, “המפענחת” עם קירה סדוויק, ועוד. 

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

נו טוב, זה קל. עגנון. אחריו אי אפשר לקרוא כלום, ובוודאי שאי אפשר לכתוב כלום.

7) ספר שנתן לך השראה?

הספרים של בתיה גור. למען האמת, לא הם עצמם אלא יותר היא עצמה. מה שהיא הייתה ואיך שהיא הייתה, המורה שלי לספרות והמחנכת בתיכון והמלווה-מרחוק גם הרבה אחר כך, שהבינה בי את מה שאיש לא הבין. השראה? אולי זה בעצם געגוע גדול.

8) ספר עיון מומלץ?

שמתי לב שבכל השאלון הזה לא ציינתי כמעט נשים-סופרות, חוץ מאשר ספרי האסופים… כמי שספר העיון המומלץ שלה הוא המקראה “דרכים לחשיבה פמיניסטית” של האוניברסיטה הפתוחה, אני לא מופתעת מעצמי אלא מתנחמת במאמר “ראי הקיר של המלכה” של גילברט וגובאר, שם הן מסבירות טוב ממני מדוע זה כך. לרגע מתחשק לי למחוק את כל התשובות לשאלון ולכתוב מחדש: האחיות ברונטה, ג’יין אוסטין, הארייט ביצ’ר סטואו… אבל שכתוב היסטוריה, גם  אם זו רק היסטורית קריאה פרטית, לא ישנה אותה באמת.

***

יוכי שלח היא מרצה לקולנוע ותקשורת, עורכת (משותפת) של כתב העת האקדמי “מגדר” ויו”ר (משותפת) של קהילת המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית. כתבה שלושה רומנים בלשיים שבמרכזם דמותה של שושנה, מורה לספרות ובלשית-מטעם-עצמה, שכישוריה הבלשיים עשויים מהתבוננות בבני האדם על חולשותיהם, יכולת ניתוח ספרותי והרבה הומור ואירוניה עצמית: “אחד בספטמבר“, “שירים צורבים“, ו”רצח, צדק חברתי“.

לכניסה לאתר הבית שלה עונה לשם “בלשי” לחצו כאן

לכניסה לעמוד הפייסבוק של הספר “רצח, צדק חברתי” לחצו כאן