בקצרה (מתוך גב הספר):

משוחרר, ספרו הראשון של יונתן פיין, הוא קובץ סיפורים ישראלי שהולך בגדולות.

בכישרון סיפורי ובלשון עשירה ומדויקת, המתכתבת עם יצירות מרכזיות בספרות העברית, נוגעים סיפורי הקובץ בכמה מתחנות חייהם העיקריות של צעירים וצעירות בישראל: בשנות ההתבגרות הכואבות לעתים בבית הספר, בשירות הצבאי ובחודשי השחרור שאחריו, המלאים תקווה אבל גם פחד, בתקופת הלימודים באוניברסיטה, ובזמן שמסמן אולי את קץ ההתבגרות, זמן הקמת המשפחה והבית, שבשנים האחרונות הולך ונדחה מטעמים כלכליים ונפשיים. למרות עדינותם הרבה מעיזים פיין וגיבורי סיפוריו לגעת בפצעים פתוחים של החברה הישראלית ושל חיי הצעירים בתוכה: במרחק הפעור בין דור ההורים לדור הילדים, במתחים עדתיים ומעמדיים, ובחלומות הנעורים שמתרסקים אל שגרת ההתבגרות.

משוחרר, יונתן פיין. הוצאת כתר. 203 עמ’, 92 ש”ח.

על המחבר:

יונתן פיין, סופר ומתרגם, נולד ב-1984 ומתגורר בתל אביב. הוא פרסם עד כה רשימות על ספרות ב”הארץ” וב-YNET וזכה בתחרות לכתיבה ספרותית ע”ש הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית. 

דעתי:

לקראת סוף הסיפור “יום עיון” מתוך קובץ הסיפורים “משוחרר” של יונתן פיין, מצטט המספר משפט של סטנדל: “מולדת אמיתית היא המקום שבו אתה פוגש מספר רב של אנשים הדומים לך”. אם כך, אחרי קריאה בששת הסיפורים המובאים בקובץ, אני יכול להגיד ש”משוחרר” הוא המולדת שלי. כמעט כל דמות וכל סיטואציה כאילו נלקחו מחיי שלי בשינוי שמות האנשים והמקומות (ולפעמים אפילו בלי השינוי הזה). מאיזכורים של משחקי וידאו ששיחקתי ילדותי (סטריט פייטר) ושחקני כדורגל של מכבי ת”א מתחילת שנות ה-90 (אלכסנדר פולקרוב, אלן משרקי, סיריל מקנאקי שמשחק מחצית עם מכבי ומחצית עם נבחרת קמרון), דרך ויכוחים על איזה סיטקום יותר טוב “חברים” או “סיינפלד” ועד בחירת הכסא הקיצוני בשורה האמצעית באולמות הרצאה באוניברסיטה (שמבטיח “זווית ראייה מצוינת כמו גם נתיב מילוט מהיר בסוף האירוע”) – כל אלה גרמו לי לחשוב שיונתן פיין חי את חיי.

אבל פיין עושה הרבה יותר מלהזכיר אירועים שהם בבחינת נוסטלגיה לילידי שנות ה-80 ממרכז הארץ. הוא מצליח להפוך אירועים שהם כמעט יומומיים (ביקור של אינסטלטור, הרצאה באוניברסיטה, חנוכת בית, מילואים) לכדי ספרות עדינה ומעוררת מחשבה. בסיפור הפותח את הקובץ, “משקפי ראייה”, מתואר איש הייטק צעיר שנשאר באותו בוקר בבית כדי להיות עם האינסטלטור שנקרא לתקן איזו בעיה בצנרת. כל אחד מאיתנו עמד בסיטוציה דומה שבה נכנס אליו הביתה אדם שהוא לרוב לא מהמילייה החברתי שלו (מתקן מכונות כביסה, חשמלאי, טכנאי של הוט) והוא צריך לנהל איתו שיחה כלשהי, להציע לו קפה, ובאופן כללי להתנהל בביתו כאיש זר וקפוץ ישבן. האינסטלטור בסיפור הנ”ל מזוהה מיד על ידי איש ההייטק כביריון שהתנכל לו בילדות. אבל זו רק דרך סיפורית כדי לעמוד על המורכבות המסוימת במהלך חייו של הגבר-האשכנזי-הבורגני-האינטליגנטי שנתפס פעמים רבות כשליט כל-יכול בחברה הישראלית. בתקופת הילדות (שפיין חוזר אליה בסיפור הזה) לכוח הפיזי ולאסרטיביות יש משקל גדול יותר מכל רקע תרבותי וכלכלי, בעיקר בחברת הבנים. גם אני מצאתי את עצמי עומד מול שרירותיות הכוח כשערס כזה או אחר שהיה גדול ממני בכמה שנים הורה לי לתת לו את הכדורגל שהחזקתי ביד. לא יכולתי לתבוע אותו בבית משפט. הוא לקח את הכדור והעיף אותו בבעיטה לגג בית הספר. סתם כי הוא יכול היה לעשות את זה. פיין מצליח לקשור אירועי עבר בסגנון הזה לאירועי ההווה הסיפורי בצורה מעניינת וכמעט קולנועית, ולעמוד על הגמישות ההתנהגותית והלשונית שכל אחד מאיתנו נאלץ להפגין כשהוא מתנהל בעולם ונפגש עם אנשים שלא שייכים לקבוצת הייחוס הקרובה שלו.

עם זאת, העיסוק של קובץ הסיפורים בנושאים גדולים ושחוקים כמו נעורים וגבריות, טומנת בחובה מלכודות קיטש שפיין נאלץ ליפול אליהן מידי פעם. משפט כמו “כשתמך בה בטפסה על גדר הבטון הוא הגניב עוד מבט אחרון לאחור. בחוש ידע שרגעים יפים יותר מזה לא יהיו לו עם נופר”, למשל, גורם לי לזוע באי נוחות ולכחכך בגרוני כדי לפלוט את שאריות הקיטש. לזכותו של פיין יאמר שמשפטים כאלה כמעט ולא נמצאים בספר, ולרוב הוא מצליח להלך בצד המרגש והחמוץ-מתוק של הספרות, ולא בצד הסכריני והקיטשי.

מתוך ששת הסיפורים שמבואים בקובץ, חמשת הראשונים מתכתבים אחד עם השני, ולמרות שלדמות הראשית יש שמות שונים, הקורא חש שמדובר למעשה באותה דמות – דמותו של הסופר בשלבים שונים בחייו. האלמנט הזה הופך את הקובץ למעין רומן בחלקים שמתחיל בעיסוק בילדות ומסתיים בבורגנות המהוגנת של פרוייקט הדיור “הרצליה הירוקה”. הסיפור האחרון בקובץ, “פאניה”, עוסק בזקנה ומהבחינה הזאת הוא מהווה סיום סגור יותר, אבל לתחושתי הוא לא שייך כל כך לשאר הסיפורים והיה עדיף לוותר עליו.

“משוחרר”, אם כן, הוא ספר ביכורים יפה ורגיש, גם אם לא מושלם. קשה לדעת אם קוראים שאינם בני גילי יתרגשו במהלך הקריאה כפי שקרה לי, אבל אני יכול רק להעיד על עצמי ולומר שפעמים רבות בזמן הקריאה הרגשתי שהכתיבה של פיין חושפת נקודות חבויות מתחת לעור שלי ונוגעת בהן בעדינות, בלי לחטט ולהכאיב יתר על המידה.

קובץ הסיפורים הזה יוצא לאור בתקופה שבה מחפשים אחר “קולות חדשים” בספרות – הקול המזרחי/ הנשי/ האתיופי/ הרוסי/ הלהט”בי וכו’ – ומבחינה הזו הוא יכול להתפס כשמרני ולא מעודכן, כיוון שהוא עוסק בעיקר בבני דמותו של הסופר – גברים אשכנזים וצעירים שחיים במרכז הארץ. אבל כולי תקווה שהעובדה הזאת לא תרתיע את חובבי ספרות מלקרוא אותו. ספרות צריכה להבחן, בין השאר, על פי כשרון הכתיבה של הסופר והיכולת שלו לרקום עלילה מעניינת – ובמבחן הזה יונתן פיין עומד בלי ספק.

אני, כאמור, מצאתי בספר שלו מולדת אמיתית.

 

ציטוט נבחר:

הפלוגה יצאה לסיור בכותל, המדריה הסבירה עד כמה נפיצה כל נגיעה ביסודות התת-קרקעיים של האתר, וכשסיימה את דבריה נתנה להם כמה דקות לשים פתקים. רביד ידע בדיוק מה לבקש; כחילוני לא תלה בכותל המערבי תקוות, אבל חשב שמעצם ניסוח הדברים לעצמו תיפתח להם מסילה לעולם. המדריכה שחררה אותם אל הרחבה, אך הוא עמד בעט שלוף כמטכס עצה, ודחה כיפות שהוצעו לו בנזיפה. בראשו הגלוי היו המילים נכונות וצלולות כמי אגם קרירים, אך הן מצאו את מותן המגומגם על הדף. הצפיפות והחום הפראיים של העירהעתיקה נתנו את אותותיהם, ובתפרי בית השחי של מדי הדקרון הסתמנו כתמי זיעה. כך למד רביד שלכתוב פירושו להיפרד, להמיר את נהיית הלב הכללית, הנכונה-תמיד ולפיכך מטעה, בהתגלמות אחת שהיא בהכרח גם כאב החמצתן של כל השאר. ושזה בלתי אפשרי.

על הספר ברשת:

עמרי הרצוג, הארץ 

יובל אביבי, טיימאווט

נטע הלפרין, ישראל היום