ביקורת ספרים: “ספונג’ה וסיפורים קצרים” מאת נגה אלבלך

מאת | 2014-01-27T14:01:00+00:00 27 בינואר 2014|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , , |0 תגובות

בקצרה:

בת יורשת לבדה את בית הוריה; סיבת הירושה: ספונג’ה. דניאלה טרוץ מישראל זוכה בפרס נובל כללי (“כלכלי?” “לא, כללי”). רוכב אופניים משנן ספר ללימוד יידיש במסע במדבריות אפריקה. אשה שביצועיה במיטה הם לעילא ועילא אוספת לביתה גברים ונשים לשעה מופלאה של חיי-נים.

הדמויות המאכלסות את ספרה החדש של נגה אלבלך, “ספונג’ה וסיפורים אחרים”, נעות חרש בנתיבים השחוקים והשוחקים של שגרת היום-יום ומבקשות לעצמן מוצא באקט זעיר של חירות, של סתירת ציפיות. קולן הוא קול קטן, שאינו מבקש למרוד דווקא, אלא להעמיד לעצמן ולנו סולם ערכים חלופי, המאיר את חיי האדם מן השורה באור חדש. כזוהי גם כתיבתה, החותרת כביכול תחת כובד הראש הספרותי. האירוניה והאבסורד שבסיפוריה אינם אלא כסות לחמלה ולביקורת נוקבת כאחד.

 ספונג’ה וסיפורים קצרים, נגה אלבלך. הוצאת אינדיבוק. 90 עמ’, 22 ש”ח.

על המחברת:

נגה אלבלך, ילידת 1971, היא סופרת ישראלית ועורכת. נולדה וגדלה בפתח תקווה, כיום מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושת ילדיה. סיימה לימודי תואר ראשון בכלכלה, סטטיסטיקה וחקר ביצועים ולימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. עבדה כעשר שנים כאנליסטית בתחום האשראי ובתחום שוק ההון במוסדות בנקאיים שונים. בשנת 2005 עזבה אלבלך את תחום הכלכלה ופנתה ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. בזמן לימודי הספרות החלה לעבוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובארכיוני הסופרים של מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב. באותה עת פרסמה גם את סיפוריה הקצרים הראשונים בכתבי העת “עיתון 77″ ו”מטעם”.

במסגרת עבודתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד עורכת אלבלך בשיתוף עם אברם קנטור את סדרת “ספרית פועלים – סיפורת”. ערכה קבצי סיפורים ותרגומים של הסופרים רוברט ואלזר, דיוויד פוסטר וואלאס, חרבראנד באקר, ארנון גרונברג, לאוניד פקרובסקי, אורי ניסן גנסין, ויקטור דרגונסקי ועוד.

ספר הפרוזה הראשון פרי עטה, “הדחיפה”, ראה אור ב-2013 וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע”א.

ספרה לילדים “אלי פורש כנפיים” נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע”א.

בשנת 2013 ראה אור ספר ילדים נוסף פרי עטה “העוגה של סבא אליהו” באיורה של ג’ני מייליכוב (הוצאת מטר).

דעתי:

“ספונג’ה וסיפורים קצרים” של נגה אלבלך הוא הספר השלישי שאני קורא באופן דיגיטלי (לא באייפד ולא בקינדל – סתם בסמארטפון שלי) וכמו השניים האחרים, גם הוא היה מהנה מאוד. הספר מורכב מנובלה אחת, 10 סיפורים קצרצרים ושיר אחד; כיוון שלא הייתי בטוח אם יהיה לי פנאי לקרוא את כל הקובץ, החלטתי להתחיל מהסיפורים הקצרים, ואכן זו הייתה החלטה נבונה, כי מדובר בחטיפים ספרותיים של ממש. כל סיפור נקרא תוך דקות אחדות וכמעט כולם נושאים את אותו גֶן מריר-מתוק-מצחיק שמאפיין את הכתיבה של אלבלך. מצאתי את עצמי קורא סיפור או שניים לפני השינה, בולע עוד אחד באוטו בזמן שאני ממתין למישהו, וטורף את אלה שנשארו תוך ליטוף החתולה שהתיישבה עלי. הסיפורים כל כך קצרים שבמקום לצטט חלקים מהם כדי להדגים את סגנון כתיבתה של אלבלך, החלטתי להביא סיפור אחד בשלמותו. הוא נקרא “אכזריות”:

לא ידעתי שמקננת בי מידה כזאת של אכזריות.

תראי, אמרתי לה, ביני לבין בעלי הכול נגמר. היא עוד לא הספיקה להתאושש מהופעתי הפתאומית וכעת גם דברי מכים בה. כך שאַת יכולה לספר לי הכול. הכול כבר הרוס ממילא. ותביני, אני לא מאשימה אותך, אין לי נגדך שום דבר אישי. עכשיו, כשאני פוגשת אותך, אני רואה שאת אדם נפלא. ריככתי אותה. תראי איך קיבלת אותי פה, איזו הכנסת אורחים. בטח גם את בעלי היית מקבלת כך. לא, כאן אני לבטח ממעיטה בערכך. את בעלי בוודאי היית מקבלת באופן הרבה יותר מרשים. מלבד הקפה, צלוחית העוגיות וקערת התות, בוודאי היית נותנת לו גם שוקולדים או צימוקים. את צנועה מדי ולכן אינך מאשרת זאת, אבל אני בטוחה שכזו את. רואים עלייך את הנדיבות. גם את טוב הלב רואים, את זה אפילו מיותר לציין.

יש לך דירה נחמדה. קטנה אמנם, אבל לך היא בטח מספיקה. הרי את חיה כאן בגפך. הריהוט וחפצי הנוי כולם מעידים על טעם עדין מאוד. עדינות היא כל הווייתך. את מקפידה לפתוח את החלון והאוויר בביתך נעים. הווילונות מוסטים ולכן האור לבן ורב. הכול נקי כל כך, אין אף פירור אבק על המדפים ובכיור אין שום צלחת שטרם נשטפה. חייך שלווים ונקיים ללא רבב.

השקט כאן מרשים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים שביקרתי בהם. כזה שקט עוד לא יצא לי לשמוע, החמאתי לה. שקט כמו בכפר קטן בדרום צרפת. המולת העיר ברחוב למטה אינה מורגשת כלל. עכשיו ברור לי מדוע את כל כך רגועה. החפצים היפים, הניקיון, השקט, כל אלה משרים, ללא ספק, שלווה.

עכשיו אני רוצה שתספרי לי קצת על היחסים שהיו לך עם בעלי. איך היה בא לכאן פעמיים בשבוע, בשעות הערב. איך היית מקבלת אותו בשמחה. איך הייתם ממהרים למיטה, אל בין הסדינים הנקיים, ועושים שם סקס עדין ופרוע. איך היה מגלה לך את כל שבלבו. איך היית לו אוזן קשבת. איך ישבתם בשקט הכפרי הזה והוא מילא אתכם באהבה, בהבנה, בחמלה.

ספרי לי, אל דאגה. דבר לא יפגע בי. בשבילך זו יכולה להיות חוויה נעימה. הזיכרונות שיש לך הם כר פורה של נעימות. אני יודעת שאינני טועה.

היא נעתרה. האכזריות שבי היתה מעולם אחר. כל מתק השפתיים והאהדה המעושה, הם לא היו שייכים לי. מילות שידולין ותו לא. הכל בסדר עם בעלי. התאכזרתי אליה כל כך.

כשהלכה לחדר אחר להביא את אלבומי התמונות, איתרתי את הארנק שלה וגנבתי ממנו 100 שקל.

מהסיפור הזה אפשר להבחין בכתיבה החכמה של אלבלך, שמאופיינת בקצב מהיר ופעלתני ותמיד מסתירה גם איזה סוד (שלרוב מתגלה בסוף). אבל הסיפורים הקצרים המתוקים-מרירים הם רק מבוא לנובלה “ספונג’ה” שהיא בעיני הקטע הטוב יותר בקובץ הזה. עלילת הנובלה מתפתחת לכל מיני כיוונים אבל היא מתחילה בסצינה מרכזית שמשפיעה על שאר הסיפור: שלושה אחים מתקבצים במשרד עורך הדין לאחר שאמם מתה, ומגלים שהמנוחה החליטה להוריש לבתה – חנה – את ביתה השווה מיליונים (כי מדובר בדונם שלם בכרם התימנים, צמוד לנווה צדק) ולשני האחים הנותרים היא מורישה את כספה (סכום זעום ביחס לשווי הנכס). עילת החלוקה הלא שוויונית מנומקת על ידי האם המונחה במילה אחת: “ספונג’ה”. מסתבר שבמשך שנים, מאז היתה ילדה, חנה (שנקראת גם חני) עשתה ספונג’ה בכל שבוע בהוראת אמהּ, כשאחיה לא נקפו אצבע גם כשניקתה את חדרם שלהם. האלמנט הזה של מתן פרס על מטלות יומיומיות (שנופלות בעיקר על נשים) מופיע גם בסיפור אחר בקובץ – “גברת טרוץ זוכה בפרס נובל” – שמספר על כך שועדת פרס נובל החליטה להעניק לגברת את הפרס בעבור כל אותם דברים יומיומים שהיא עושה כראוי:

” גברת טרוץ, הוועדה מתפעלת מחריצותך, מיכולתך להשמיש זמנים מתים למטרות חיזוק והזנה, כגון אפיית עוגת שוקולד בזמן הפרסומות. הוועדה מציינת לשבח את העובדה כי את החופשה המשפחתית השנתית לא תיכננת בזמן העבודה במשרד אלא בשעות הלילה, על חשבון זמנך הפרטי. בשעות הפנויות המעטות אף דאגת לשמור על ניקיונו של ביתך.”

 

גם ב”ספונג’ה”, אם כן, מופיע אותו אלמנט שלכאורה יש בו מן הקומיות, אבל הוא מעביר גם ביקורת על החברה שלנו, שבה נשים למעשה עובדות במשרה מלאה מחוץ לשעות העבודה (אוכל, כביסה, ילדים וכד’) אך לא מקבלות על כך שום הערכה, לא כל שכן תגמול כספי. חנה, כך מסתבר, ניסתה לקחת את גורלה בידיה כשהתנגדה למסלול שהתווה לה אביה (אם את הולכת ללמוד, לפחות תלמדי מקצוע. מורה. גננת. אל תבזבזי סתם את הזמן שלך בשטויות שלוש שנים”) והפכה להיות כלכלנית מוכשרת בחברה בבעלותו של אדם בשם צבי קרן (כלומר – שמה את הקריירה שלה על קרן הצבי). אבל רק כאשר היא מקבלת את ההכרה מאמהּ על ההשפלה שבאותה ספונג’ה קבועה שנאלצה לבצע מילדותה – רק אז היא מרגישה שקיבלה את ההכרה האמיתית שהייתה חסרה לה במשך השנים.

הכוח של אלבלך לא נמצא בעומקן הרגשי של הדמויות, אלא באופי העלילה שמצליחה להיות מהירה ומתוחכמת אבל גם מרגשת ועמוקה. “ספונג’ה” הכוח הזה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.

אז אם אתם לא בנויים לרומאנים ארוכים ומתישים, ובכל זאת רוצים לקרוא ספרות ישראלית עכשוית בפורמט דיגיטלי – “ספונג’ה וסיפורים קצרים” יכול להיות מקום טוב להתחיל בו. אם להשתמש בטרמינלוגיה של ערוץ הקניות – כל התענוג הספרותי הזה יכול להיות שלכם תמורת סכום זעום של 22 ש”ח כולל מע”מ. זה כדאי.

 

 

 

ציטוט נבחר:

פתאום אין אמא. יש נדל”ן. האם הנדל”ן יבוא לבקר? הימים עוברים ולבסוף אני הולכת לבקר את הנדל”ן.

על הספר ברשת:

עמוד הספר באתר אינדיבוק 

השאירו תגובה