תנאי קבלה

שלושה חודשים אחרי שדידי ומרב נפרדו הוא כבר העביר לה סכום נדיב באופן משחית של מזונות. לא היו התלבטויות או דיונים ארוכים. זה היה בדיוק אותו הסדר שאבא שלו עשה עם אמא שלו שלושים שנה לפני כן, ודידי השית אותו על מרב בלי להכנס לפרטים מחדש. הוא גם הפעיל את אותה אסטרטגיה נוקשה לפני שהועבר הסכום הראשון וודא שהתנאים ברורים: המון כסף כל חודש, מכונית חדשה כל שלוש שנים, נסיעות לחו״ל וכל מני אקסטרות , כל עוד היא לבד. כשיהיה בחור חדש היא יכולה ללכת לחפש. או אם לסכם הכל במשפט אחד, הוא משלם לה הון כדי להבטיח שלא יהיו לה חיים. די נדיב גם מצד מי שעזב אותה עם בת קטנה, אלכס, ועבר לגור עם המאהבת שלו בארבע השנים האחרונות, שהייתה שיבוט של מרב רק במודל שצעיר ממנה בשתיים עשרה שנים.

אחרי שנה דידי נפרד גם מהשיבוט והמשיך להסתובב עם דוגמניות סתומות מהליגה הלאומית והיתה גם אחת מהליגה הבינלאומית. אפילו מרב קצת ריחמה עליהן, כי אי אפשר היה לפספס את זה שדידי הוא באמת חתיכת זבל מזוקק, והדוגמניות האלה היו כלואות ביקום המקביל, איפה שהנתון היחיד שנחשב היה חשבון הבנק של הבחור וככה הן מצאו את עצמן בסבב של כסאות מוזיקלים בין חמישה-שישה מליונרים, זבלים כמו דידי, ובלי סיכוי לחיים מאוזנים ונורמלים עם סתם בחור טוב. 

למרב לא היתה סיבה אמיתית לצאת לעבוד, כאמור, והיא הייתה מצטלמת מדי פעם בשביל המותג של קארין, החברה הכי טובה שלה.

לחנות של גליה היא הגיעה בכלל עם אחותה ונשארה לעזור באיזה סייל ומדי פעם הייתה מגיעה לכמה שעות לפטפט ולעזור לתמר, השותפה של גליה. גליה חשבה שמרב בחורה די מתוקה, אבל היתה מסויגת ממנה בגלל המלייה שהסתובבה בו. מי שהולך לישון עם כלבים וגו׳, ולכן מבחינתה היא היתה אחלה בשעות שבילתה בחנות ואחרי זה אפילו לא זכרה את קיומה. 

אחרי כמה שנים שמרב חיה בלימבו שבין העולם האמיתי של גרושה חד הורית לבין היקום של דוגמניות, אבל מחוץ לסבב הרומנטי, והבת קצת גדלה וכבר אי אפשר היה להתרוצץ סביבה 24/7, היא חיפשה משהו להתעסק איתו בכל זאת, והתחילה להיות מעורבת בבית הספר האנתרופוסופי שאלכס הלכה אליו, ושם הן נפגשו שוב.

מרב היתה מורה מחליפה שלא מן המיניין, והתנדבה לעזור גם בפרויקטים מיוחדים כמו הצגת סוף סימסטר וטיולים שנתיים.

באופן מפתיע כל הצוות בבית הספר חלק את אותו מראה גנרי של מרב, כולן היו רזות ושזופות ולבושות בבגדים הודים רוחניקים עם הרבה כותנה לבנה ורקמות בשילוב עם בגדי מעצבים ישראלים א-סימטרים וצמידים משרוכי עור קלועים, וסנדלים עם חרוזים, אבל באופן הכי מחושב ויאפי ולא זרוק.  

צומת האנתרופוסופים פינת תל אביב בואכה פלצנים מחבקי עצים. זה מה שגליה חשבה בפעם הראשונה שהיא נכנסה למתחם בית הספר.

המבנה החד קומתי עם הפסיפס היפה על הקיר והפיקוסים הענקיים לא טישטשו את התמונה. גליה ספרה לפחות חמישה טווסים שהסתובבו חופשי על הדשאים ובתוך המבנה המרכזי, ופרסו את זנבותיהם מדי פעם. הטווסים מבחינתה היו האישור הסופי להבחנה. חיה תוקפנית וצווחנית שנושאת את הטעות האבולוציונית הקלוסאלית שלה כמו אות קיין משובץ יהלומים. מי שמתפעל מטווסים וחושב שזה מגניב הוא פשוט אידיוט, ובכפר האנטרפוסופי נתנו להם מעמד של פרות בהודו. העופות האלה, היו היחידים מבין החיות הרבות והמגוונות שהיו בכפר, שהורשו להסתובב חופשי מחוץ לכלובים.  

אבל לגליה אין את היכולת לחתוך דברים ולסגור דלתות, יש לה גם איזה סובלנות בסיסית ודמוקרטית כלפי כל בני האדם ולכן כשהיא פוגשת משהו שלא מוצא חן בעיניה, היא ישר מתבלבלת, ומנסה לסנגר ולבדוק אם אולי הם גילו משהו שהיא לא יודעת,  ונותנת כבוד, או בשורה התחתונה ממשיכה לאכול קש. בטח אם הילדה שלה היא צד בעניין ואולי יהיה לה נהדר שם, כי הילדים, האמת, בהחלט נראו מרוצים,

כמו שהיא ראתה את המזכירה היא הייתה צריכה להסתובב וללכת, אם היא לא עשתה את זה כשפגשה את הטווס הראשון על המדרכה. המזכירה דיברה לאט וכל כך בשקט שהיית צריך לרכון מולה בריכוז ולהעזר בקריאת שפתיים כדי להבין מה היא אומרת. עוד תמרור שזכה להתעלמות. גליה חשבה תמיד שהחרישיים האלה תוקפנים באותה מידה כמו הצועקים כי הם משתיקים אותך ומכריכים אותך להקשיב רק להם, אבל על הדרך גם נותנים לך להרגיש ברברי כי אתה לא מעודן כמוהם.

 אז ברור שהיא נכנסה והפעילה את כל הטריקים בספר כדי למצוא חן בעינייהם.

לא שעזר.

גליה ומיקי הגיעו לראיון אחרי שנועה שלהם הגיעה באורך פלא לראש רשימת ההמתנה וזומנה להתחיל בהליך רישום וקליטה לבית הספר האנתרופוסופי. נועה עמדה לסיים את כיתה ד ולעלות ל ה.

את המיונים האלה הם יכלו לקחת בהליכה. שניהם ניראו טוב, והרויחו טוב ממקצועות טובים וגם ידעו לדבר מצוין והראיון הראשון הלך מעולה. וסלל את הדרך להמשך ה״תהליך״, כמו שהאנתרופוסופים כינו אותו, עם נועה. 

כל ההתנהלות של האנתרופוצים, ככה מיקי וגליה כינו אותם אחרי הראיון הראשון, התאפיינה בלמתוח את החבל תמיד טיפה יותר מדי. המחנכת זמר הגיעה לפגישה אחרי שחיכו לה יותר מעשרים דקות, שזה רק קצת יותר ממה שמנומס וסביר.לא נרשמה שום התנצלות, ברכת השלום החלבית לא החילה שום טון מפייס או מתיידד שאמור היה לאצור בחובו התנצלות לא רשמית על זמנם הגזול או ניסיון ליצור קרבה. ניחא . לא צריך להגזים עם כל הנימוס הזה. אבל בהמשך גליה שמה לב שמדובר כמעט באג׳נדה של חוסר כבוד כלפי הזולת, זמנו וכספו. 

האולטרא פוצים תמיד איחרו, ובהמשך לא השיבו לטלפונים או מיילים, ולא הסבירו מה קורה ומה סדר הפעולות של ה״תהליך״ גם אחרי שנדנדה והתקשרה המון פעמים, אבל את דמי הרישום ועלויות ההתנסות הם דווקא גבו בדייקנות. אחרי יותר מחודש של תהליך חד צדדי, שבו גליה הצליחה לאלץ אותם להזמין את נועה לשני ימי התנסות, (נועה נהנתה נורא, יצרה קשרים יפים ומהירים עם הבנות והספיקה להתארח בשתי מסיבות פיג׳מות), בית הספר עדיין לא יצר איתם קשר ולא שלח כל תגובה, ועם כל הסבלנות המפוארת שלה, והחשש להשמע קטנונית ורגזנית, גליה הרגישה שזה פשוט מרתיח אותה.

 

קארין הגיעה בשתיים עשרה וטענה שהיא לא רוצה לשתות כלום חוץ ממים. גליה נזכרה בראיונות שעברה בעצמה, אומנם לפני המון שנים ואיך כשהיו שואלים אותה מה תשתה התחשק לה איזה קפה מפנק וגם לטעום מהכיבוד שהוגש, אבל שהיא ידעה שזה טרן-אוף מובהק וככה היא אולי תקבל פרוסת עוגה אבל לא את התפקיד הנכסף ולכן תמיד סרבה לכל סוג של כיבוד. עכשיו זאת היתה גליה שארחה את מפגש המבחן הזה , והיא דווקא חשה צורך להאכיל את האורחים, ולהרגיע אותם שמבחינתה הגרגרנות שלהם לא תשפיע על ההחלטות העסקיות. שלושתן התיישבו במשרד שהיה מבולגן, והתחילו את הדיון איפה שהופסק או בעצם אפילו כמה צעדים אחורה. בשבועיים שחלפו לא היה להן זמן לחשוב על שיתוף הפעולה שהתרקם, ותמר נשאה שוב את אותם דברים. לפי איזה פורמט עיסקי ישתפו פעולה, איך יתחלקו בהוצאות איך בהכנסות, כן/לא ריווחי, לפני שהן נכנסות לכל העניין של העיצוב. אחרי שתיים עשרה שנה בשמאטע ביזנס גליה ותמר ידעו ליחס את המיימדים האמיתיים לכל הרומנטיות של העיצוב, והביטוי הוויזואלי, והתהליכים, והחיפוש, וכל האויר החם שהתלווה לזה, והשתדלו לא להכנס לשום הרפתקאה אומנותית בלי לוודא שהיא מניבה רווח גשמי ולא רק רוחני. הבעיה היתה שהן היו בערך היחידות שהבינו את זה  ( כל כך הרבה התרסקו לאורך הדרך כי סרבו  לוותר על היומרות האומנותיות או לא היו מספיק חדים כדי להבין את המספרים בעולם שבו פעלו), ואלו שהתיימרו להבין את המבנה העיסקי לא הבינו את חשיבות המרכיב העיצובי שהיה ראוי לשמר. כשתמר וגליה נתקלו בכל החצי מבושלים האלה, שלא יכלו או לא רצו להבין איך אפשר להצליח במשהו שמונח להם ממש מתחת לאף הן היו אומרות אחת לשניה שנורא בודד על הענף שלהן. 

קארין היתה מידיום רייר. היא הרבתה לצטט את המאמנת שלה, אבל בהחלט עשתה עבודה עיצובית מצוינת והשכילה לא להסתבך בהרפתקאות פיננסיות יומרניות או סתם אופטימיות, לא היו לה חנויות משלה אבל היה איזשהו מערך הפצה, וככה היא שרדה כמעט עשר שנים בענף. תמר וגליה ניסו להרכיב תמונה של מצבה הכלכלי מקרעי האינפורמציה והנתונים שאמרה, ולנסות להבין אם היא באמת מצליחה לגלגל איזה מחזור ריווחי או שיש איזה גבר- בעל או אבא – שמממן את כל החגיגה הזאת, ולא הגיעו למסכנה נחרצת.

מעבר לפן הרכילותי, שתמיד שיעשע אותן, היתה בכך אינדיקציה לגבי הסיכוי אם הפרויקט המשותף יצליח. בסוף התגבש איזה מתווה שמשמעותו היתה כנראה רווחים צנועים במקרה הטוב, ורווחים תדמיתיים ויחצניים (ששום מכולת לא הסכימה שישלמו לה איתם) במקרה הפחות טוב.

 

ואז מרב הגיעה לאסוף כל מיני סוג-ב׳תים, בשביל הפקה של מופע בבית הספר.

 

גליה הגדירה את המצב כהתנגשות מעמדית רק בדיעבד, אבל טיבם של מצבים כאלו, הוא, שגם ללא הגדרה וניסוח, כל המשתתפים חשים את ההרארכיה ומשמעותה, גם אם התויות מחולקות רק בשלב אחר. 

גליה תמר וקארין היו שקועות בעיצומה של פעילות, זו היתה העבודה שלהן. עניינים, עיצוב, כספים. תפעול של מערכי חיים, בעוד עיסוקה של מרב, היה סוג של תחביב, וסבל מפחיתות כבוד הן בעיניה והן בעיני סביבתה.

מרב לא היתה מוטרדת בדרך כלל ממיצוב ומעמד, הרווחה הכלכלית שחייתה בה העניקה לה את תחושת החשיבות והכוח שנשים אחרות שאבו  מצדדים אחרים שהרכיבו את חייהן- מקצוע, ילדים, בן זוג. מרב בהחלט כיבדה את כל אלה, אך הייתה מרוצה בחלקה.

הוחלפו נשיקות כפולות בין כולן. המנהג הצרפתי הזה השתרש כבר לפני שנים. גליה לא זכרה מתי הוא הפך לטבע שני, אבל נדמה לה שהוא החל בתקופה שקדמה להתמסדות והקמת המשפחות. כשהיו צעירות ונסעו לח״ול והתארחו אצל חברים שעבדו או למדו ברחבי העולם. החברים הטמיעו את נוהגי המדינות החדשות, והמשיכו עם הנשיקות גם כשחזרו ארצה. זה היה נחמד וסימל אנינות וקוסמופוליטיות, גם אם מדי פעם נרשמו אי נעימויות שיש לזקוף לחובת האקלים הישראלי. מכל מקום הנשיקות הוחלפו ובכך סימנו את המפגש כחברי ושמח.

רק שמפגש הפסגה המקרי הזה, גרד את הצבע מהשגרה וחשף איזה צרימה עכורה של מי שנקלעה למסיבה שלא הוזמנה אליה. מרב ציינה לעצמה שהדיונים העסקיים נקטעו עם בואה.

שוב המעיכה בבית החזה. כמו כשהייתה קטנה. עכשיו היא שוב קטנה וממודרת מהחיים האמיתיים.  

די כלבות ,מרב אומרת, אתן גורמות לי להרגיש כמו אפס, היא מרגישה שתכף היא מתחילה לבכות בסגנון גרוע של טונים גבוהים מדי מלווים בחוטי נזלת, נשיפות שנבלעות פנימה ונשימות שמשתנקות החוצה.  

את ארגנת לעצמך את הפינה הזאת, תמר אומרת בלי יותר מדי השתתפות בצער. סליחה שאין לי סבלנות לנסיכות בכייניות שיכולות לקנות את כל העזרה שבעולם ולהגיע לירח אבל במקום זה קונות עוד ג׳ינס של טרו רליג׳ן.

בבקשה אל תפתחו עכשיו את הביוב הזה, קארין ממש מתחננת.התחינה מופנת בעיקר לתמר. זונה שיפוטית שלא יודעת לסתום, כי עוד משפט אחד וביי ביי למנגנון של הניאגרה שאני צריכה לקנות בהום סנטר אחרי הצהריים, ובמקום זה אני אמצא את עצמי יושבת בקפה ומדקלמת את נאום מספר 9 על שם מרב עדיני. כמה את מהממת ושהחיים הדפוקים שלך מצוינים. מרב כבר יודעת לדקלם את זה במקומי ושתינו לא מאמינות לו.

וגליה אומרת לכי לחברות הכוסיות שלך ותחבקו עצים ואז תגידי להם איזה מילה על זה שנועה מדהימה ושכדאי לכם לקבל אותה לכת המתנשאים שלכם. והחיים הבודדים שלך עושים לך כנראה טוב כי את נראית מעולה אז תתפיידי בבקשה כשמיקי בסביבה, כי גם ככה הוא מסתכל עלייך קצת יותר מדי.

 

כל השיחה הזו כמובן לא מתקיימת.

 

מה שמרב אומרת בעולם האמיתי, זה שאיזה יופי שהן סוף סוף יעבדו ביחד.  ותמר אומרת כבר שנתיים אנחנו רודפות אחררי החברה העסוקה שלך, וגליה אומרת צריך לחשוב יצירתי, אולי נכניס לזה משהו אנתרופוסופי (כמעט יוצא לה אנתרופוצי), כי זה ממש מתאים ברוח ובטח יש שם הורים ומורים שישמחו למוצרים שמדויקים להם, ולנו זאת תהיה חשיפה מעולה וקארין אומרת שביחד אי אפשר עליהן.

ומרב חותמת את הדיון שהיא קונה את הפריט הראשון כי היא לקוחה מספר אחת או לא?

הן קובעות להפגש בשני הבא עם סקיצות וקארין מתנשקת שוב עם כולם ואומרת שהיא חייבת לצאת עכשיו כדי להספיק להום סנטר.

 

כשגליה ומרב נשארות במשרד הן שוב גולשות לפטפוט מנומס על בית הספר. גליה מכוונת מטרה, היא לא בטוחה אפילו למה היא רוצה שנועה תלמד שם, זה נראה לה כמו אפשרות להעניק לה איכויות שהיא לא תוכל לפגוש במסגרות אחרות. זה בטוח מעשיר ומרחיב את הדעת , אפילו אם זה רק עוגן להתייחסות שיעזור לנועה לבחור את מה שמתאים לה, ולהגדיר מה ולמה את מה שלא. גליה מודה בינה לבין עצמה שיש שם גם התגנדרות סנובית שיהיה נעים להתהדר בה, אבל מאז המפגש עם הצוות, כל הממבו ג׳מבו שמסביב נראה לה קצת פחות זוהר וקשה לה להנות מהמיוחדות. כך או כך, גליה משוכנעת שהבחירה בידיה ואף אחד לא יוותר על ילדה איכותית כמו נועה, אבל היא מנסה להבין מה הולך שם והיא מכוונת את השיחה לנוהלי הקבלה ולפוליטיקה הפנימית. מרב אומרת אל תדאגי, אמרתי את מה שצריך למי שצריך, יהיה בסדר, ולגליה זה לא נשמע כמו עזרה, כי היא לא מייחסת למרב את היכולת להשפיע, והיא מתרשלת בלזכור להודות לה.

אחרי שחולף שבוע נוסף בלי שאף אחד מבית הספר משיב להודעות שהיא משאירה, היא מצליחה לתפוס את המזכירה ולהוריד עליה מקלחת זועמת וביקורתית, ורוית, אחראית השיבוץ חוזרת אליה אחרי עשר דקות.

התנצלות.

 לזמר יש בעיות אישיות והיא עסוקה. ויש עוד עניין שמעקב את ההחלטה שלהם. אחרי מסיבת הפיג׳מות דיווחה האם המארחת, שהיא גם מורה בבית הספר, שנועה הגיעה עם אייפון ולמדה את הבנות לצלם סרטים, אומנם נועה פסקה מכך מיד כשהוסבר לה שבית הספר מתנגד לטלפונים ומחשבים, אבל יהיה צורך להפגש לשיחה נוספת בעניין איתה ועם מיקי.

כשמיקי שומע את זה הוא כבר בכלל לא מעוניין שנועה תלמד שם, אבל משאיר את ההחלטה לגליה. נועה חושבת שיהיה נורא נחמד לנסות לחיות בלי טלפונים, והציפיה נמשכת.

גליה שוקלת להתקשר למירב, לנסות להבין ולהזיז משהו ומוותרת. אחרי עוד עשרה ימים ועוד טלפון זועם עם המזכירה, זמר מתקשרת.

הם סבורים שנועה מביאה איתה משהו שלא מתאים לאווירה הכיתתית והחליטו שלא לקבל אותה לבית הספר. גליה המומה וכועסת, היא משתדלת לשמור על שפה גבוה, שתבין מיס השמש-זורחת-לי-מהתחת שיש לה עסק עם מישהיא שמכניסה אותה לכיס הקטן בכל פרמטר, אבל נראה שכל מה שגליה אומרת, על הגינות ועל פתיחות, ההתלהבות של נועה, על הכימיה עם הבנות ועל הכבוד שלא היה בתהליך (המזדיין) שלהם כלפי הזולת וכלפי הילדה, כל אלה, הנאמרים בעברית טובה ורהוטה, רק מבצרים את דעתה של זמר שהמשפחה הזאת היא חתיכת חדשות רעות ושטוב עשו שלא התעסקו איתם. יש חוסר הלימה בין רוח הבית ממנו נועה באה לערכי בית הספר, זמר חוזרת שוב ושוב על אותם שני משפטים בלי שום מאמץ לגוון את הנוסח. גליה לא מאמינה למשמע אוזניה. היא צריכה ממש להתאפק כדי לא להגיד שזה נשמע כאילו אסכולה שלמה עם מערך אנושי וממסדי נבהלה מילדה בת עשר, מוכשרת וכרזמטית ככל שתיהיה, ושאולי כדאי שיבדקו את האמון שלה בעצמם אם הם חושבים שהאלטרנטיבה שנועה ״מביאה״ איתה, גורמת להם להכריז עליה כלא ראויה, וההלשנות שלהם! אלוהים.

העלבון הולך איתה ימים רבים מדי.

 

כשמרב מגיעה לחנות של גליה אחרי כמה ימים להחזיר שמיכות מהופעת סוף השנה,  גליה קולטת ישר שהיא מעודכנת לפרטי פרטים. נעשה לה שימוע שלא בנוכחותה והתקבלו תובנות חודרות כליות ולב. גליה מנסה לדמיין מה כבר אפשר להגיד עליה.

הם נורא יסודיים שם, מרב אומרת לגליה, זמר נהדרת. היא רואה דברים שלא כל אחד יכול להבין, אבל היא יודעת מה היא עושה. זה בטח לטובה. בדיבור של מרב יש אדישות של מי שזאת לא הבעיה שלו.

אפשר להגיד לך משהו אבל שלא תעלבי? היא שואלת את גליה. גליה אומרת שהיא לא מבטיחה לא להעלב. את יודעת שאני מתה על המצעים שאתן עושות, אבל הלולאות תמיד מתרחבות אחרי כמה זמן והשמיכה יוצאת, וזה נורא מבאס, אתן חייבות למצוא לזה פתרון. במצעים של כיתן זה לא קורה.

***

חגית שדה, מעצבת טקסטיל, מייצרת מצעים ובגדים למותג B.Knit, שבבעלותה, חיה בתל אביב.