מאמר אורח: יואב איתמר חוזר לאנטיגונה ומגלה את “השקר הספרותי”

מאת | 2014-01-15T14:27:36+00:00 15 בינואר 2014|קטגוריות: מאמרים ספרותיים|Tags: , |0 תגובות

שקר ספרותי / יואב איתמר

“החיים זה לא כמו במציאות” (אורי ויסלר)

אחד המחזות שאני הכי אוהב בעולם זה המחזה אנטיגונה. בכלל הטרילוגיה של אדיפוס המלך, אדיפוס בקלונוס ואנטיגונה היא כל כך מיוחדת, מעט המחזיק את המרובה, שהייתי קורא לה פוסט מודרנית אלמלא הייתה הקלאסיקה בעצמה. במחזה הראשון אנחנו מתוודעים לבלש שמגלה שהוא הרוצח. המחזה השני עוסק בזקנה ומוות, והאגדה מספרת שסופוקלס, כשעמד למשפט בטענה שהוא סנילי, קרא מתוכו וכך הוכיח את שפיותו. אולם אנטיגונה, הסיפור על זו שנולדה להתנגד, שקברה את אחיה לפי צו האלים והמצפון אפילו במחיר אישי כבד, ייחודית בכך שכבר מלכתחילה נכתבה מנקודת מבט פמיניסטית, וזהו מחזה מרובה קונפליקטים ותמות שהיום למעשה אנחנו מבינים אותו אחרת מהאופן שבו הבינו אותו אנשי יוון העתיקה, אשר ראו בו אישור מחודש של ערכיהם הדתיים,ועדיין לא נגרעה ממנו כמלוא הנימה.

לפני כמה ימים התחלתי ללמד את המחזה שוב לתלמיד פרטי, ונדרשתי לשאלת ההיבריס – חטא הגאווה. פתאום התחוור לי, שאותו היבריס הוא סוג של אמצעי מישטור של השלטון של יוון העתיקה, אשר הבין, הרבה יותר ממקבליו הציוניים, שהדרך לשלוט באנשים היא באמצעות אגדות ומחזות. המחזה היווני נועד לומר לנו לא לחרוג מגבולותינו, והדבר שעתק את עצמו לדגם האריסטוטלי של הכתיבה, אשר נעשה נפוץ באמצעות הפואטיקה. בגלל שהדגם הבסיסי של כתיבתנו הוא הטרגדיה היוונית, אנחנו לא יכולים לסבול מצב של הישארות באקספוזיציה. גיבורים מאושרים גורמים לנו לפהק, אנחנו אומרים שאנחנו מעדיפים סוף טוב ופתוח אבל למעשה מקווים בסתר ליבנו לסוף רע וסגור, אנחנו רוצים שדברים ילכו לפי הדגם המקובל, כשלמעשה, כפי שהצביע על כך כבר ג’ון טרובי ב”אנטומיה של סיפור”, כשהגיבור נלחם על חייו לא באמת איכפת לו אם כעת הוא בשיא, בסיבוך או בהתרה. ההשלכות או הדינמיקה בין הסיפור והמציאות והרצון לארגן את חיינו לפי קוד דרמטי, וגם המצב ההפוך של תיאור הסיפור במילים “כמו בחיים” – כל אלה הם שקר ספרותי.

העתיד יאלץ אותנו ככל הנראה להשתחרר מהדגם האריסטוטלי, כי החיים שלנו אינם כפי שהיו. שמענו יותר מדי סיפורים, ראינו יותר מדי גורלות, אנחנו חכמים ויודעים שרשעים יכולים לעלוז עד מותם, ושאין צדק, ואין בהכרח סוף טוב או סוף בכלל, ושלא כל דבר נעשה יפה בעיתו, אבל אנחנו ממשיכים לכתוב את הסיפורים שלנו לפי הדגם האריסטוטלי, כי מי יכול לקום ולנסח לנו את התיאוריה האמורפית של הסיפור במאה ה-21? מי יכול לצייר בפנינו את הספק, את החריגה מהכלל, את העובדה שאנחנו חיים ולא תמיד חסר לנו, או יותר גרוע – שאויבנו הנורא ביותר הוא לא אף אחד חוץ מעצמנו והרגלינו, באותו אופן ששתייה של יותר מדי מים יכולה להפוך אותם לרעל? איך אמרו היוונים? הכול במידה. ומי אמר שהבלש הוא גם הרוצח? סופוקלס. נו, פוסט מודרניסט גאון. כבר אמרתי לכם.

נ.ב. גם כדי להבין את השירה של היום צריך לחזור לעבר, אבל זה כבר חומר למאמר אחר.

***

יואב איתמר (33) הוא עורך, מתרגם ומורה לכתיבה והבעלים של “חבר לעט” – בית לכתיבה (www.penpal.co.il)

השאירו תגובה