מוזרות חגיגית
ההפתעות של קלי לינק לא מפסיקות לזרום בתוך הסיפורים ועל הצומת שביניהם. הרעיונות, הצירופים, הדימויים – הכל בלתי ידוע ואינו מוכר, אך גם אפל ומשעשע באופן בלתי צפוי. הקריאה הולכת ומתקדמת ולפתע מתעוררת תחושה שיש כאן התחלה של שליטה בחלומות חסרי העריכה הללו – אבל לא.
יתכן שצריך מצפן או מפתח או מפה עובר לו הרהור והתשובה אינה מאחרת להגיע: “במקום שממנו את באה, אי אפשר לקרוא מפה שעשויה מנייר. אם זה היה קל כל כך, כל אחד היה נוסע. שמעת על נוסעים אחרים שהמפות שלהם הן פירורי לחם…. אבנים…. ארבע רוחות השמים… לבנים צהובות. את קוראת את המפה שלך בכף רגלך, ואיפשהו מאחוריך יש בוודאי נוסע אחר שהמפה שלו היא עקבות הדם שאת משאירה אחריך”. (96)
לעיתים, הסיפורים מתהלכים על קרקע בטוחה – כך במילות הפתיחה. מהר מאד הנרטיב פונה לדרך של תשבץ בלתי פתור בעל פיסות חיים הנודדות אל אותו מרווח שבין מציאות לחלום.
למשל: – בני זוג מגיעים לשלב הבלתי נמנע של מפגש עם ההורים. מי לא קרא/עבר את זה. ואז – ” למר רוּק לא היה אף… ‘כמעט הרכבתי אף מפואר יותר הערב, אבל יש רוח כל כך חזקה, ודי לח. לא הייתי בטוח שלא ירד גשם’. קולו היה עמוק ומהדהד, כאילו דיבר מתוך באר. ‘למה לא סיפרת לי?’ הוא אמר, ‘מה?’ ” (מתוך: “מים מגב של כלב שחור”)
למשל: – “כל השבוע האחרון הרגשתי כאילו משהו עומד לקרות.” גם déjà vu שגרתי זה, מסתיים לו במשפט: “ואז ביום שישי מָתּי”. אותו מת כותב מכתבים אל רעייתו. בין מכתב למכתב, מספר יודע כל, מתאר את המצב מזווית אובייקטיבית. דווקא הוא “מצליח” לערבל ולערפל את ההבנה. (מתוך: “ציפורן, שושנה, שושנה, ורד”)
למשל: – ” ‘יש לי רוח רפאים’ לואיז אומרת. היא מוצאת את הרוח מכורבל במגירת הלבנים שלה. ‘בשם אלוהים’ היא אומרת, ‘מה אתה רוצה?’ הרוח לא אומר כלום. אולי הוא לא יודע מה הוא רוצה, לא יותר ממנה. ‘את מוכנה לשאול אותה משהו?’ גלוריה אומרת. ‘תשאלי אותה איך זה להיות מתה. אני מעדיפה לדעת משהו על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם’ “. (מתוך: ” רוח הרפאים של לואיז”)
לעיתים, בסיפור זה או אחר, הקורא מקבל עוגן המבוסס על זיכרון קולקטיבי (אגדות עם, תנ”ך, מיתולוגיה) אבל נראה שעוגן זה קשור לאותה ספינת דמיון השטה לה ללא מעצורים: “…. אם יצעד אל תוך הים, האם הוא ייחָצֶה לפניו כמו לפני הבחור ההוא בתנ”ך?” (20)
המוּזרוּת החגיגית מקשרת בין עמוד לעמוד, ולפתע פתאום הקורא מוצא עצמו מביט בפרסומת ל: “חבילה מפוארת אך שווה לכל כיס” לטיול במזחלת רתומה לאווזים. כדי לקדם מסע ייחודי זה, ניתנות גם הנחות לאוכלוסיות מיוחדות: “לאחיות גדולות, אחיות חורגות, אמהות חורגות, מכשפות רעות, זקנות בלות, מרשעות, נסיכות שנישקו צפרדעים בלי לדעת למה הן נכנסות…”. (מתוך: “מסעות עם מלכת השלג”)
הייתי רוצה לסכם את הספר במשפט מחץ אבל כדי לעשות זאת, אני צריכה לרכוש טרמינולוגיה שעדיין אין לי. יש פה פנטזיה לצד מציאות. יש כאן חלום אך גם ערות. העלילות פוסעות במישורים של מוות וסיוט אך גם במרחבים של חוויה והומור. אם כך, הסיום הטוב ביותר הוא שמו של הספר – דברים מוזרים קורים.
4 ציטוטים
- “למרבה המזל הגיהינום הוא יעד הרבה יותר זול מאוסטרליה”. (93)
- “זיכרונות וסירות ומכתבים אינם עמידים מספיק כדי להפליג בהם”. (116)
- “הנישואין משפיעים על חוקי המשיכה. מעתה נסתובב זה סביב זה”. (166)
- הרגליים הארוכות שלה היו חיוורות כל כך שהן נראו כמו שתי פרוסות של אור ירח”. (247)
דברים מוזרים קורים, קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת בבל. 260 עמ’, 88 ש”ח.
***
הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.
הי דורית,
כיף לקרוא סקירה אודות ספר שמאד אהוב עליי. אחרי שחרשתי את הסיפורים של לינק בשני ספריה הלוך ושוב, אני די בטוחה שהמוזרות היא לא העניין המרכזי בסיפורים אלא רק ביטוי לססגוניות סגנונית (אגב – הספר השני שלה שתורגם לעברית, ‘כישוף למתחילים’, מוזר אפילו יותר). בבסיס כל סיפור (מוזר) יש גרעין רגשי-אנושי מוכר מאד ולגמרי מעורר הזדהות, כך שהמוזרות היא רק מעטפת, הצעת הגשה מקורית להפליא. הגאונות של לינק טמונה ביכולת שלה להביא לנו את המוכר בדרך חדשה שאולי מתאימה יותר לזמנים שלנו, ואני מניחה שגם השליטה המוחלטת שלה בסוגרי הקיטש עוזרת לעניין. השאלות שהיא שואלת הן שאלות עתיקות (עובדה שהיא מתבססת על מיתוסים ומעשיות) אבל התשובות חדשות (כיאה לסיפורים שדבק בהם משהו מהעל-זמני). למשל, הציטוט שהבאת מהסיפור על המסעות עם מלכת השלג הוא ציטוט מאד מרגש בעיניי, כי הוא נוגע במורכבות שלא תמיד מודגשת במעשייה המקורית של אנדרסן – דרך ההתבוננות של לינק נוצרת פתאום ברית כל-נשית במקום בו הייתה קודם יריבות נשית, והיא עושה את זה בדרך וירטואוזית לחלוטין. לקרוא ולקנא.
אכן כך מירי יקרה – אין לי אלא לומר אמן ואמן על דברייך – תודה רבה.