ביקורת ספרים: “חזיונות שווא” מאת ברנלף

זיכרונות יכולים לפעמים להיות לא נגישים זמנית, כמו מילים, אבל להיעלם לחלוטין מחייך הרי אינם יכולים. אבל מה זה בעצם, זיכרונות. משהו דומה לחלומות. אפשר לספר אותם, אבל מה הם באמת, האם הם אמת? את זה אינך יודע, אף אחד לא יודע.

(מתוך “חזיונות שווא” מאת ברנלף, עמ’ 24)

כך תוהה מארטן, הגיבור-המספר של “חזיונות שווא”, שהולך ומאבד את היכולת לזכור ומדווח על כך כמו עיתונאי מסור משדה הקרב. ומהו באמת זיכרון? בעיני, זיכרון הוא מי שאנחנו – הזהות שלנו, ה”אני” שלנו. כשאדם קם בבוקר הוא “נזכר” מי הוא. הוא יודע בן כמה הוא, מה הוא עושה בחדר הזה, לאן הוא אמור ללכת מכאן. אם נקום יום אחד בבוקר ולא יהיה לנו זיכרון, בעצם לא נדע כלום. נהפוך למעין חפץ שיכול לזוז ולעשות פעולות שונות. הרי כל המשמעות של פעילותינו נובעת מכך שאנחנו “זוכרים” מי אנחנו ולמה אנחנו עושים דברים.

“אני בוהה בסלון בזעם,” מדווח מארטן, “אני כאילו מאבד מילים כמו שאדם אחר מאבד דם. ופתאום אני שוב מפחד נורא. הנוכחות של הכל! כל חפץ נראה לי כבד ומוצק יותר משהוא צריך להיות (אולי מפני שלמשך שבריר שנייה איני זוכר את שמו). אני נשכב בזריזות על הספה ועוצם עיניים. כמו מין מחלת ים בחשיבה שלי. מתחת לחיים האלה גועשים חיים אחרים שכל הזמנים, השמות והמקומות מתערבבים בהם ושאני כבר לא קיים בהם כדמות”. וכך דמותו של מארטן הולכת ומטשטשת בראשו, והדיווח שלו מאפשר לנו להיות עדים להתהליך הזה. במובן מסוים, הוא הופך אותנו לבלשים שמנסים להרכיב את חלקי הפאזל של המציאות בשבילו כדי להבין מה באמת קורה. הוא גם שוכח דברים שהוא כבר סיפר לנו לפני כן, וכך, כשהוא שוב ושוב נתקל בספר של גרהם גרין ותוהה מהיכן הוא הגיע, אנחנו כבר יודעים את התשובה. אנחנו גם יודעים מי זאת המטפלת הצעירה שנמצאת בביתו, בזמן שהוא מופתע כל פעם  מחדש לראותה, וחושב שהיא באה לפגוש את בתו שכבר שנים לא גרה בבית.

אחת התחושות המפחידות ביותר בחיי האדם, לטעמי, היא חוסר השליטה. כמובן שיש לה גוונים שונים ותחושת חוסר השליטה כשהברקסים של המכונית מפסיקים לעבוד באמצע נסיעה לא דומה לתחושת חוסר שליטה שנובעת מסחרחורת קלה בזמן מחלה או אפילו מתחושות ניתוק בעקבות נטילת סמים. אבל אחד ממצבי חוסר השליטה המפחידים ביותר הוא המצב שבו יש קושי לסדר את המציאות בצורה הגיונית. אפילו מקרים פשוטים כמו הליכה לבית הספר ביום שבת, כשאין בו לימודים, יכולים לערער לרגע את תחושת המציאות המוכרת לנו. זהו הקושי איתו מתמודד מארטן שמחלת השיטיון ממנה הוא סובל הולכת ומכרסמת את זכרונותיו.

עם זאת, נראה שדווקא הסביבה הקרובה של החולים בשיטיון סובלת מהמחלה יותר מאשר החולה עצמו, כפי שאפשר ללמוד גם מהספר. מארטן עצמו מרגיש שמשהו לא בסדר איתו, אבל פעמים רבות השכחה עוזרת לו להתגבר על כך והוא כבר מצליח לסדר לו הגיון בתוך העולם שלו. אבל וֵרה, אשתו, היא למעשה הגיבורה הטראגית האמיתית של הספר. היא צריכה להתמודד עם תהליך התפוגגותו של בעלה האהוב, עם הבושות שהוא עושה לה ועם הפיכתו לחפץ בדמות בעלה המוכר, שתודעתו אט אט הולכת ושוקעת לתוך עצמה.

“הזיכרון שלך קצת מבולבל,” אומרת וֵרה לבעלה, “יחד אנחנו צריכים להחזיר את העבר למסלולו; את העבר שלנו, מארטן”. וכך וֵרה מנסה להחזיר את זיכרונות העבר לתוך ראשו של בעלה, אך מדובר בנסיון סיזיפי שכשלונו ידוע מראש. במובן מסוים היא הופכת לאמא של תינוק מגודל שלא יכולה להשאיר אותו רגע לבד, אך מצד שני, להבדיל מתינוק, מארטן מסוגל לצאת מהבית ולהיאבד, לנפץ חלונות ולברוח כיוון שהוא חושב שמלחמת העולם השניה חזרה ועוד מיני דברים שתינוק רגיל לא מסוגל להם.

דבר מעניין שעולה מדיווחיו של מארטן, היא העובדה כי ישנם דברים מסוימים שהוא זוכר לפרטי פרטים – במיוחד דברים שקשורים בעבר הרחוק. הבעיה שלו קשורה בעיקר בזכרונות לטווח הקצר ובעשיית הסדר בין זכרונות העבר למציאות. כך למשל, פעמים רבות זיכרונות מסוימים קופצים לראשו והוא משוכנע שהם מציאות הווה. כשהוא מחפש את אשתו ולא מוצא אותה, הוא מתקשר לספריה בה היא עובדת כדי לשאול היכן היא, למרות שהקורא יודע שוֵרה לא עובדת בספריה כבר שנים רבות. במקרה אחר, הוא קם בבוקר ומשוכנע שהוא מאחר לישיבה, למרות שכבר יצא לגמלאות. הוא מגיע למקום העבודה ומתפלא כשאינו מוצא שם אף אחד.

על אף המציאות המדכאת והעגמומית שעולה מן האמור לעיל, “חזיונות שווא” הוא אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה ואולי בכלל. הדרך שבה מתאר מארטן את העולם מבעד לעיניו, המקום שבו הוא גר (בבית עץ ליד החוף בפרברי בוסטון) ואפילו ההומור שעולה מתוך השיכחה שיוצרת לא מעט מצבים משעשעים – כל אלה הופכים “חזיונות שווא” לספר מהנה במיוחד. בעיני, החלקים היפים בסיפור מצויים בתחילתו, כשמחלתו של מארטן עוד לא משתלטת עליו לחלוטין, ואז הוא עוד מסוגל לצאת לטיולים בשלג עם כלבו, או להביט בתלמידי בית הספר שעוברים אל מול ביתו ולהינות מהצבעוניות של התיקים שלהם שעושה אותו עליז.

הספר הזה יצא לאור בדיוק בשנה שבה נולדתי (1984), אבל אין בו שום דבר שלא רלוונטי לחיינו היום. להיפך. אפילו מהבחינה הספרותית, מדובר בספר קצר וסוחף שמתאים מאוד ליכולות הקריאה שלנו בעידן רעשי הרקע והסחות הדעת הבלתי פוסקות. יתרה מזאת, חלקו הראשון של הספר כל כך יפה בעיני, שאני חושב שאפילו קריאה של חצי ספר יכולה להסב עונג ספרותי עצום לקוראים. אולי אפילו קריאה של כמה עמודים.

על כל פנים, אתם מוזמנים להכנס לחנויות הספרים או לספריות, לפתוח, להתחיל לקרוא כמה עמודים ולהיווכח בעצמכם. ההישבות בקסמו של ברנלף מובטחת.

______________

חזיונות שווא, ברנלף. מהולנדית: רן הכהן. הוצאת עם עובד. 166 עמ’, 78 ש”ח.

ציטוט נבחר:

אני מצחצח שיניים ומחפש בתוך כך מילים, ניסוח למה שאני מרגיש. כאילו מישהו יושב בתוכי ונזכר בבית אחר, שהחלוקה הפנימית שלו מתנגשת עם זו של הבית הזה. חדרים אמורים להיות ודאות מוחלטת. האופן שבו הם מתחברים זה לזה אמור להיות קבוע אחת ולתמיד. היכולת לפתוח דלת אמורה להיות מובנת מאליה. לא כרוכה בפחד ובאי-ודאות מכיוון שאין לך מושג מה תמצא מאחוריה.

על הספר ברשת:

אריק גלסנר, 7 לילות

יובל אביבי, טיים אאוט

 חבצלת פרבר, מקור ראשון

 נגה אלבלך, הארץ

 עמיחי שלו, ynet