ראשון-שירה: חגית בת אליעזר כותבת על שני שירים מתוך הספר “זיפים” של דן זהבי

עיון בשני שיריו של דן זהבי

מתוך הספר “זיפים”, הוצאת גוונים, 2012

הוא מגיע אלי –”זיפים” – ספר השירים של דן זהבי. זהו שם גברי כל כך לספר, מגרה.

כפי שכתוב על קיפול הכריכה, בשנת 2004 דן פרסם רומן בשם “בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי” בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

השירים מיד מוצאים את הנתיב אלי ומתקשרים עם חושיי. חלקם ארוטיים עסיסיים, מעוררים בי ריגוש חם. אחרים – פילוסופיים קיומיים ומסעירים את הצד האחר באישיותי.

“בוער” לי – לא אחכה עד להתרקמות הביקורת על הספר כולו, ודאי לא לגיליון מודפס זה או אחר.

תודה לפעילים היקרים: ירין כץ בעל הבלוג “קורא בספרים” ואלי אשד – העורך של “יקום תרבות” אשר על התשתית האינטרנטית מקימים במות תרבותיות-ספרותיות ומארחים בהן מופעי יחיד ממוקדים דוגמת זה שלי בזמינות גבוהה.

אגיש כאן שני שירים – נציגים נאמנים של הנושאים המרכזיים בשירתו של דן.

נשים

נָשִׁים עוֹרְמוֹת נָשִׁיּוּת עִם שָׁנִים

חוֹלְפוֹת אֶצְפֶּה בָּהֶן

בִּשְׁקִיקָה אַמְתִּין

לְשִׂיא עוֹנָתָן  –

טֶרֶם קְמִילָה אֶקְטֹף אֶת הַפְּרִי

הַכָּבֵד, הַבָּשֵׁל  –

נָכוֹן לְהָפִיץ זֶרַע.

השיר מעורר ומנחם – זהו שיר-מתנה לאשה הבוגרת. דובר השיר מחזר אחרי אישה בשלה. בנות טריות, נוצצות, הבוקעות ללא הרף אל מרחב הפרפר מתוך גולם ההתבגרות – אתן לא מסכנות יותר את האישה הבוגרת שזוכה לתשומת הלב של הגבר המוקסם – אתן בוסר בעיניו, לא מושכות.

“נשים” ו- “שנים” הן אותה מלה בהיפוך קל והשידוך בין שתי המלים אך טבעי. המלה “עורמות” גדושת הקשרים: יש בה עומס, כובד, עודפות, בניה מרושלת עם בטחון מחוצף שהמבנה לא יקרוס וכך אנחנו מגיעים לעורמה- רמייה חיננית ונסלחת. הגבר אורב לנשים בדריכות מתוך מחבוא התצפית שלו . המלה “עונתן” על שני הקשריה: מיניות האישה והטבע מובילה את השיר לבית השני שאין שני לו בחושניות. הקטיף הוא פעולה כוחנית במדה הנכונה בטרם האלימות . הקמילה בוא תבוא אך הגבר מקדים אותה ומספיק לזכות  בפרי במיטבו : אישה בשלת איברים ושלמה עם עצמה, עם מיניותה הדשנה ובמעשה של נתינה מודעת היא מפיצה את זרעו של הגבר כלומר מעניקה לו המשכיות, קיום בעתיד.

התחדשות       

עַל אַף סִמָּנִים מֻקְדָמִים

עֻמְעַם הָאוֹר.

אֲלַכְסוֹנִים שְׁקוּפִים שֶׁל מַיִם

חָרְצוּ אֶת הַשָּׁמַיִם.

יָצָאתִי לְקוֹל נְקִישׁוֹת.

טִפִּין טִפִּין הִתְרַטַּבְתִּי.

מְאֻחָר יוֹתֵר יָצָא הַשֶּׁמֶשׁ

כְּאִלּוּ נוֹלָד לִי בֵּן בְּכוֹר.

גָּדַשְׁתִּי כַּפִּית בְּקָפֶה שָׁחוֹר

וּמָזַגְתִּי לְעַצְמִי סֵפֶל רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר.

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ נִסְפְּגוּ בְּעַפְעַפַּי.

הִתְכַּנַּסְתִּי וְרָשַׁמְתִּי מִלִּים

כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי עַל

הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן בְּחַיַי

זהו שיר אהבה רחב-יריעה : לטבע, לחיי אדם: ליום-יום ולנקודות השיא בהם ולשירה אליה מגיע האדם בתהליך של התכנסות מודעת ומכוונת  בתוך עצמו לאחר שחווה את מלואו של החוץ.

הרובד העובדתי של השיר : גשם קל בשעות הבוקר, שמש לפניו ואחריו.

אך ההתרחשות השכיחה הזאת מעוררת באדם חושב ויוצר תהודה רחבת-משרעת.

אור הבוקר החדש רק עומעם – לא כבה. הדובר קשוב אל העולם: הוא מגיב לנקישות קלות- לא לרעמים

ומוכן להתנסות : נרטב בגשם. בשיר הזה – כמו בקודמו – השפה נוטפת חיוניות, חגיגת החיים: בן כסמל של הפריון וההמשכיות, כפית הקפה גדושה, קרני השמש נספגים.

לדימוי לצאת השמש “כאילו נולד לי בן בכור”  יופי חד פעמי. הרי בן בכור נולד לאדם לכל היותר פעם אחת. ראיית דבר שגרתי (צאת השמש) כחד פעמי – זהו המתכון ההגותי עתיק היומין לאושר. גם הגשם – שהוא מעין היפוכה של השמש – ראשון, חד פעמי. האדם מקדיש את עצמו ללא אפלייה למלוא חוויות העולם, אותן הוא מְשַׁקֵּעַ בתוכו, מעבד ופולט יצירת אומנות  כשבשיאה – מילות שיר.

                                                                                           חגית בת-אליעזר, 31.12.2013

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.