בעקבות האינדאנים מסיביר

 

כשקראתי את קדחת לבנה הרגשתי שזה ספר שאני צריכה לדבר עליו – לספר לאנשים. אולי זה מה שיצאק הוגו באדר הרגיש במסע שלו, שהוא צריך לספר לנו על המקומות, על האנשים ההם, על הדרכים והמרחקים על העליבות והיופי האינסופיים. 

זהו מסע לתוך החמלה, האנושיות והאכזריות של הפריפריה של הפריפריה של רוסיה, היום, אחרי שהאימפריה התמוטטה.  

באדר מתחיל במוסקבה, תוך כדי החיפוש אחר הרכב המושלם למסע הכמעט בלתי אפשרי שלו, הוא מדבר עם ההיפים המזדקנים של מוסקבה, אלה שבשבילם בתי החולים הפסיכיאטריים, שנשלחו אליהם מסיבות פוליטיות, נחשבו למקדש “רק שם יכולתי להיות אני, שם נולדה התנועה שלנו” אומר אחד מהם. היום, חלקם בורגנים, עיתונאים, חלקם נהפכו לאנשי דת פרבוסלאביים. 

באדר אוהב את הרוסים. הוא אוהב את הנהגים, את הכורים במכרות המסכנים את חייהם בכל יום, את השיכורים, אוהב באמת, בלי תנאי, ומתאר אותם כפי שהם בלי לייפות ובלי לשפוט. אחד המפגשים שריתקו אותי במיוחד בספר היה המפגש של באדר עם אנשי סיביר המקומיים – בני העמים שאינם רוסים. הוא מראיין אישה שמאנית, שפגש בבית חולים, כשהיא מבצעת טקס לריפוי ילד שכנראה ימות בקרוב מסרטן. אי שם בטובה, שהוא קורא לה “הפינה הנידחת ביותר של העולם, ובטח של יבשת אסיה… אין כאן שום דרך. גם זאת שמובילה אותי לכאן, מסתיימת פה”.  

סיפורם של העמים “המקוריים”, המקומיים בסיביר הוא טרגדיה. אין עתיד לחשוב עליו, ואת התרבות שלהם הממסד הסובייטי כמעט והכחיד, השמאנים שנשארו הם, (בספר הן בעיקר הן) אלה ששרדו את המעצרים והאשפוזים הפסיכיאטרים החוזרים והנשנים. “למה אתם כל כך דומים לשמאנים האינדיאנים? אני שואל את נדייז’דה. אותם כתרי נוצות, תופים, קצבים, מנגינות, וצורת שירה, וגם טקסים דומים. זה הם שדומים לנו. הרי מקורם כאן. לפני 12000 שנה הם נדדו ממרכז סיביר, עברו דרך מיצר ברינג ויישבו את שתי האמריקות”. והקורא לא יכול שלא לחשוב על הגורל המשותף של האינדיאנים של סיביר והאינדיאנים של אמריקה. 

אולי כדאי להזהיר, אם זה עוד לא השתמע מדבריי, שהספר הזה, לפרקים מצחיק או מרחיב את הלב, אבל לרוב, אבל הוא לא מרחם על הקוראים שלו. בתיאור ארוך ומפורט הוא מספר לנו איך אחד אחרי השני, 21 אנשי צוות הרועים מספר של סובחוז אודנריק מצאו את מותם. השתייה הורגת את אנשי ה”טייגה”, ה”בוש” הסיבירי. “הם בייתו את המוות כמו את הכלב ואת האייל, הם גרים באוהל אחד, שותים, ישנים ואוכלים יחד. אפילו הולכים לחרבן יחד”. 

באדר גולש קצת אל מחוץ לסיביר, קופץ לאוקראינה ולמולדובה. במולדובה הוא מתאר את הסחר באיברים הנפוץ במדינה. הוא מראיין נשים שנמכרו ויוצאו ממולדובה, ונשים שמטפלות ומשקמות את אלה שהצליחו לחזור הביתה. הראיונות איתן גורמים לעולם להיראות כמו מקום קר וחשוך שממש לא כדאי להיות בו אישה. אולי הם רק מדגישים את הסטת המבט שלנו ביום יום מהמציאות הזאת שמקיפה אותנו – גם לישראל מגיעים משלוחים של נשים ממולדובה.  

התירוץ של באדר לצאת למסע היה ספר הנקרא “דיווח מהמאה ה21” מאת מיכאיל וסילייב וסרגיי גושצ’ב. הם ניסו לתאר את החיים בברית המועצות ביובל ה90 למהפכת אוקטובר – שנת 2007. באדר יוצא בעקבות הספר ההוא, 50 שנה אחרי צאתו. הוא מצטט מעט מהספר, אבל בעייני, המציאות שהוא מתאר מעניינת גם בלי ההשוואה ל’מה שחשבו אז על העתיד’.  

בסוף בסוף, הוא נפגש עם אחד מהמדענים שרואיינו בספר ההוא, חתן פרס נובל בתחום הפיסיקה. באדר שואל אותו, מה היה הדבר הכי חשוב שקרה ב50 השנה ההן, והוא מסתכל על אשתו ואומר “היא. האהבה”. 

 

קדחת לבנה: מסע לליבה הקפוא של סיביר, יאצק הוגו-באדר. מפולנית: מרתה סטנקביץ’. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 414 עמ’, 96 ש”ח.

   ***

שירה עבו, 22, מפיקה בגלי צה”ל בעבר וסטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בהווה. גרה בבאר שבע ועובדת בחנות ספרים.