מאמר תגובה: יואב איתמר משיב למאמרן של דנה אולמרט ומיכל ארבל

מאת | 2013-12-29T16:01:50+00:00 29 בדצמבר 2013|קטגוריות: מאמרים ספרותיים|0 תגובות
הבוקר (29.12.2013) פורסם בידיעות אחרונות מאמר בשם “ז’אן דארק של הבורות” מאת ד”ר מיכל ארבל וד”ר דנה אולמרט מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב (סריקה של המאמר מובאת בסוף הפוסט הזה). המאמר נכתב בעקבות מחאתה של התלמידה מיכל זולר נגד בחינת הבגרות בספרות שהתפרסמה בשבוע שעבר בגופי התקשורת השונים. אנחנו מביאים פה את תגובתו של יואב איתמר, מורה לספרות בין שאר עיסוקיו, שמבקש להביט לבחינה בספרות “בעיניים”. מוזמנים לקרוא ולהגיב. 

 

מיומנו של מורה לספרות/ יואב איתמר

 

הררי מילים פופוליסטיות נשפכו על מחאתה של התלמידה מיכל זולר. דומני שאיש מן הכותבים, גם התלמידה וגם שר החינוך הפופוליסטי שלנו, וגם אלו שקמו להגן או להציע רפורמה כמו רענן שקד או ד”ר דנה אולמרט וד”ר מיכל ארבל שזכיתי שתהיה מורתי, לא בדיוק הסתכלו לבחינת הבגרות בספרות בעיניים, אלא יותר מסתכלים על הבחינה כאיזו שמועה רחוקה ונתפסים לסטריאוטיפים. אני שהגשתי תלמידים חלשים לבחינה והצלחתי להביא אותם לעבור אותה בהצלחה, רוצה לומר לכם שכל המערכת רקובה – שזה אינו חדש – אבל שבחינת הבגרות בספרות המאיימת היא סך הכל עוף מרוט נוצות, ולא היא המקצוע שבו הייתה צריכה זולר למחות.

המחאות שלה אולי מתאימות לבחינת הבגרות בהיסטוריה שבה הייתי צריך פעם עם תלמידה פרטית לתת אותות וסימנים לכל שלב ומועד בהיסטוריה של אירופה ושל הציונות. דווקא הספרות, והיו לי תלמידים שהבינו את זה, היא בית ספר לחיים גדול יותר מכל מקצוע אחר. אכן, היו יצירות שמצאתי את עצמי נאלץ לתרגם לתלמידים מילה במילה (ולכן לא כללתי אותן ברשימת היצירות שעל בסיסן הגשתי את התלמידים לבגרות) אבל הצלחתי, לא בהרבה מאמץ מצידי להראות את היופי ואת החשיבות, והיו תלמידים שביקשו ממני העתק של המקראה שיצרתי גם אחרי הבחינה כדי שיוכלו להתעמק בהן מרצונם החופשי.

אז מה הסוד? הסוד הוא להבין שבחינת הבגרות בספרות אכן מתעניינת בתלמיד. בנקודה מסוימת אמרתי לתלמידי, בבחינת הבגרות בספרות אתה נשאל רק שתי שאלות: “מה דעתך?” ו”השווה בין א’ לב'”. כותבי הבחינה מודעים לקושי ונותנים רמזים עבים לגבי פתרון השאלה, כל מה שהתלמיד צריך לדעת זה לחשוב ולכתוב, הבעיה היא שהמורים לא מלמדים לענות תשובות כפי שצריך. לא פעם, וראיתי את התופעה חוזרת אצל הרבה תלמידים ולא רק בספרות, יש לנבחנים התבוננות דמונית עם דמות “הבוחן”. התלמיד מבזבז הרבה אנרגיה, זמן ומאמץ במין סיכום מבולבל של היצירה, במקום להתמודד עם מה שנשאל. הסוד שלי להעלות ציון של מישהו מ-20 ל-70, היה שביקשתי ממנו לענות על השאלה בשני משפטים בתחילת התשובה בהתחלה ולסכם את תשובתו בסוף ואחר כך, אמרתי לתלמיד, באמצע אני מרשה לך לכתוב מה שאתה רוצה, אפילו את מחאתך נגד בחינת הבגרות בספרות.

ואם חשבתי שרק תלמידי החלשים לוקים בזה, עזרתי למורה מתיכון יוקרתי לבדוק בחינת מתכונת בספרות של תלמיד עם כתב יד קשה (שאני מתמודד איתו בקלות כי אני דיסגרף) וראיתי שהתלמיד מהתיכון היוקרתי כותב את אותן שטויות שכותב החלש. שאלתי אותו: “למה לא לימדת אותם לענות תשובה?” המורה ענה:”למי יש זמן?”. שתקתי, ואם אגיד לו שלימדתי בחצי שעה איך עונים על שאלה בבחינת הבגרות בספרות יאמין לי?

על כן, מעל במה זו, אני פונה לשר החינוך היקר מדי, ומבקש ממנו לנצל את תקציב החינוך האימתני שלו (40 מיליארד שקל) לטובת חינוך תלמידיו (1.5 מיליון) שאם היינו מחלקים את הנתון האחד בשני היינו מקבלים השקעה של 25,000 ₪ בערך בתלמיד מדי שנה, וגם אם אי אפשר לנצל את כל הסכום, הרי ששום תלמיד בארץ לא מקבל ישירות ממשרד החינוך עשירית מסכום זה, ולעשות רפורמה חינוכית, בה יש כיתות קטנות ומורים מרוצים, ואז הצורך ב”רפורמה” לא יהיה כל כך מעיק.

יואב איתמר, 33, לימד לבגרות במשך שנתיים במכללה פרטית ברמת גן. כיום עורך, כותב ומתרגם במיזם “חבר לעט” שהוא משמש גם כמנהלו. ערך עד היום למעלה מ-50 ספרי עיון, שירה ופרוזה, ולאחרונה אף ייסד את “פרס סמיט” לספרות. בשנת 2012 הוציא את ספר השירה הראשון שלו – “חוד הלב” – בהוצאת קשב לשירה. 

 

נספחים

בחינתה המדוברת של מיכל זולר: 

המאמר “ז’אן דארק של הבורות” מאת ד”ר מיכל ארבל וד”ר דנה אולמרט (פורסם ב- 29.12.2013 במדור הדעות של ידיעות אחרונות) :

השאירו תגובה