ביקורת ספרים: “בן גוריון – אפילוג” מאת אבי שילון

מאת | 2013-12-18T14:52:12+00:00 18 בדצמבר 2013|קטגוריות: עיון|Tags: , |5 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

“אם כי אני זקן או ישיש, אני עדיין יכול לעמוד על רגלי בלי תמיכה, ואפילו על ראשי (וזה אולי יותר חשוב מעמידה על הרגליים)”, כך כתב דוד בן־גוריון באירוניה מרירה לאחר מלחמת ששת הימים, בעת שנטשו אותו תשעת חברי הכנסת של רפ”י והתמזגו בחזרה במפלגת העבודה. ללא תמיכה פוליטית, האב המייסד נחשב מאז גם מי שאיבד ממשקלו הציבורי, ובדיעבד העניין המחקרי בו הופסק משלב זה. כך הוחמץ פרק בלתי נפרד מעלילת חייו המרתקת: שנותיו האחרונות, שהוא המשיך לפעול בהן ולהעלות מחשבות ורעיונות, ואף לחוות את טראומת מלחמת יום הכיפורים.
ארבעים שנה לאחר מותו, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, ובאמצעות ראיונות חדשים עם סביבתו האינטימית, הספר בן־גוריון, אפילוג חושף את סיפור התמודדותו הנוגע ללב עם ערוב ימיו, ומאיר פרספקטיבה נדירה: כיצד הוא בחן את יצירת כפיו לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו. תוך כדי כך צפות פרשות מכריעות בתולדות הציונות, ונבחנת השקפת עולמו בנושאים מגוונים הרלוונטיים לישראל הנוכחית.

 

בן גוריון – אפילוג, אבי שילון. הוצאת עם עובד. 284 עמ’, 94 ש”ח.

על המחבר:

אבי שילון הוא עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני. ספרו הקודם בגין 1913-1992 (עם עובד, 2007) תורגם בשנת 2012 לאנגלית בהוצאת Yale University Press , וזכה במקום השני בקטגוריית ביוגרפיות בתחרות של ה-Jewish Book Council .

דעתי:

בזמן הקריאה ב”בן גוריון – אפילוג” הגעתי למסקנה שאבי שילון צריך לכתוב עוד ועוד ספרים שיכסו בסופו של דבר את כל תחומי הידע האנושי. יש משהו מאוד קריא בכתיבה הרזה והעניינית שלו. הוא מצליח לברור את המוץ מן התבן ולארגן את הידע שצבר בנושא (במקרה הזה – בן גוריון) בצורה מעניינת ונוחה לקריאה ועם זאת מעמיקה ומבוססת היטב. בספר הזה הוא החליט להתמקד בנושא לא סקסי בעליל – שנותיו האחרונות של דוד בן גוריון – ולמרות זאת הצליח להוציא תחת ידיו ספר מעניין, מלמד וקוהרנטי, כזה שלא מצריך מהקורא ידיעה מוקדמת על חייו של בן גוריון כראש ממשלה או כנער בפלונסק.

דמותו של בן גוריון כפי שהיא מצטיירת בספר, היא דמות מורכבת ושונה מאוד מהדמות הפלקטית שאזרחי ישראל נחשפים אליה באמצעות מערכת החינוך או באמצעות טקסים רשמיים כאלה ואחרים. לו בן גוריון היה חי בתקופתנו, קשה היה לשייך את דעותיו והשקפת עולמו לזרם פוליטי-חברתי כזה או אחר; הוא היה בעד ארץ ישראל השלמה, אך חשב שצריך להחזיר שטחים תמורת שלום. הוא קרא להרוס את חומות ירושלים (כי הן נבנו על ידי העות’מאנים כדי להגן על העיר, ועכשיו כשצה”ל שומר עליה אין בהם צורך) וקרא להתיישב בחברון כי “חברון אף קודמת לירושלים”, אך מנגד חשב שצריך להחזיר את רמת הגולן. הוא היה חילוני ורציונליסט שהאמין אך ורק במדע, אך גם למד בודהיזם, תרגל יוגה והאמין באלוהים המגולם בטבע לפי התפיסה של שפינוזה. הוא לא האמין בקיומו של עם פלסטיני אך חשב שיכולה וצריכה להיות לו מדינה. הוא פיתח תיאוריה לפיה ערביי ישראל הם יהודים מדלת העם שהתאסלמו. הוא קרא לשינוי שיטת הממשלה כך שיהיו שתי מפלגות מרכזיות אך פרש בעצמו ממפא”י והקים את מפלגת המרכז הראשונה – רפ”י. הוא התנגד לסוציאליזם אך חי בקיבוץ. וכך הלאה וכך הלאה.

עם זאת, המורכבות הזו של דמותו של בן גוריון היא מרתקת בעיקר בדיעבד. כשקוראים על חייו מגלים שמדובר בסך הכל באדם דיי אפור, לא חברותי במיוחד, סגפן במידה רבה וקשה עורף. במובן מסוים, לא בטוח עד כמה אישיותו של בן גוריון הייתה מעניינת יותר משל אחיו מיכאל למשל, שלפי הספר עבד כל חייו בקיוסק ברחוב נורדאו בתל אביב. אבל הידיעה שהאישיות הזו היא מהמחוללות את קיומנו כאן, הופכת כל מעשה, מחשבה או דעה שלה לעניין מרתק. 

כאמור, הספר מתמקד בעיקר בשנותיו האחרונות של “הזקן” ולמעשה מספר סיפור טראגי של מנהיג כל יכול ההופך בהדרגה לדמות לא רלוונטית. המעקב אחר התהליך הזה, מאפשר לקורא לצפות בשכבות המתקלפות מעל אישיותו של בן גוריון ולהחשף להרהורי לבו הכנים באשר לעשייתו המדינית, תפקודו המשפחתי והתמודדותו עם הזקנה המצרה את צעדיו. את עיקר מרצו השקיע בתקופה הזאת בכתיבת זכרונות (והספר עושה בהם שימוש נרחב) מתוך רצון להשאיר אחריו משנה סדורה של השקפת עולמו; אולם בפועל, ככל שעבד יותר, אסף עוד ועוד מסמכים וכתב עוד ועוד זכרונות, כך התרחק ממטרתו עד שלבסוף ויתר עליה כליל.

בספר שזורות גם לא מעט אנקדוטות שמעידות על הלכי רוח ודרכי התנהלות בתקופת בן גוריון; כך למשל, מסופר כי בשנת 1957, בחור תמהוני זרק רימון אל עבר שולחן הממשלה בעת ישיבת הכנסת וכתוצאה מכך בן גוריון נפצע קל בזרועו וברגלו ונאלץ לשהות כמה ימים בבית החולים. בזמן הזה, עוזרו הקרוב נחמיה ארגוב התאבד ביריית אקדח. מכאן והלאה מתוארת התנהלות שכאילו נלקחה מן הסרט ‘להתראות לנין; “בעצה אחת,” מספר שילון “פנו משה דיין, יצחק נבון, שמעון פרס וטדי קולק לעורכי כמה מהעיתונים הנפוצים וביקשו להסתיר את סיפור ההתאבדות עד לאחר ש’הזקן’ יתאושש מפצעיו. העורכים ניאותו. בבתי הדפוס הודפסה מהדורה מיוחדת, נטולת הידיעה על מות נחמיה, והיא הוגשה לבן גוריון לקריאה במיטתו. שאר האזרחים יכלו לקרוא על ההתאבדות במהדורה האמיתית.”

אנקדוטה נוספת שמובאת בספר מעלה נושא שעניין אותי באופן מיוחד והוא – יחסו של בן גוריון למשפחתו, ובעיקר לאשתו פולה. כך כותב שילון:

“רק פעם אחת, בשנות הארבעים, הגיעה [פולה] לסף שבירה. באוזני חברים קרובים מירושלים איימה ליטול את נפשה בכפה לאחר שחשדה כי אינו נאמן לה. החברים הצליחו להפיס את זעמה, בהסבירם, בין היתר, כי מלאכתו חשובה לעם ישראל מכדי לערער אותו במשבר משפחתי. מאז העמיקה יותר את מסירותה. ברבות השנים לנישואיהם אף עברה להתגורר בחדר שינה נפרד כדי לאפשר את השקט הדרוש לו.”

בדומה למשפחתו של ש”י עגנון, שהקדישה את חייה (מרצון או שלא מרצון) ליצירתו (כפי שמתואר בסרט “מוקדש לִנְוַת ביתי” של איטה גליקסברג) כך גם משפחת בן גוריון סבלה מהצורך להתמסר לחייו של מנהיג האומה החדשה. מלבד הריחוק של בן גוריון מילדיו, שמיעט להתעניין בהם ולא זכר בני כמה הם ובאיזו כיתה הם לומדים, הדמות הטרגית ביותר מבחינתי היא דווקא אשתו האהובה פולה, כפי שאפשר להתרשם מהציטוט הנ”ל. פולה, שנפטרה בינואר 1968 ולכן שנותיו האחרונות של בן גוריון למעשה עברו עליו בלעדיה, הקדישה את חייה לבן גוריון (בדומה לאסתר עגנון). אפילו כשחשבה ליטול את נפשה בכפה, נאלצה להתחשב בצרכי המדינה.

סביר להניח שמצאה גם הנאה בתחושת המסירות אל בעלה (היא הייתה אחות במקצועה) ובכל זאת – קשה לקרוא על כך שבתקופת היישוב חסכה במזונה ודילגה על ארוחות כיוון שבן גוריון היה טרוד בענייניו ולא חש במצוקה הפיננסית של משפחתו; או על סבלה בעקבות ההחלטה המהוללת של בן גוריון לעבור לגור בנגב בגיל 67 – “מה הוא רוצה ממני,” שטחה את מצוקותיה, “הוא עוקר אותי מביתי בו אני חיה עשרות שנים, מרחיקני מידידותיי ומנתק אותי מילידי. הרי אין שם אפילו טלפון שיאפשר לי להתקשר עם ילדי.” 

“בן גוריון – אפילוג”, אפוא, הוא ספר שמלא בסיפורים קטנים על מנהיג אחד גדול, אולי המנהיג הכי גדול ומשמעותי שהיה לנו. אבל הסיפורים הללו מאירים לא רק את אישיותו המורכבת של בן גוריון, אלא גם את פניה של הפוליטיקה הישראלית, ואולי את פניה של החברה הישראלית בכלל ב-25 השנים הראשונות לקיומה של המדינה. הכתיבה הבהירה והקולחת של אבי שילון הופכת את הנושא המורכב הזה למעניין ומהנה, וכל זאת בקצת יותר ממאתיים עמודים (בתוספת 50 עמודי ביבליוגרפיה).

אם מישהו רוצה לדעת כיצד אפשר לכתוב ביוגרפיה מעניינת בעברית, כדאי לו שיציץ ב”בן גוריון – אפילוג”. זה צריך להיות הסטנדרט. לא נסתפק בפחות.

*) הערה שולית לסיום: על אף המחמאות לכתיבתו של אבי שילון, היה דבר אחד שהציק לי בקריאה – הנטייה שלו להשמיט את האות י’. נכון, מילים המנוקדות בצֵרה (או צירה) בעברית לא מצריכות שימוש ב-י’, אך בכתיבה העברית המודרנית השתרשו צורות כתיבה מסוימות שחריגה מהן עוצרת את שטף הקריאה. הנה שלוש מילים לדוגמה שאספתי מהספר (אבל היו עוד רבות): ממד (מימד), פרות (פירות) ופרדה (פרידה). כמובן, אין לך כך שום משמעות אמיתי ואין כאן עדות על איכותו של הספר ובכל זאת הרגשתי צורך להוסיף את ההערה הזאת. עמכם הסליחה.

ציטוט נבחר:

הייתה עוד משימה שנפנה אליה לאחר התפטרותו, פחותת ערך, אך גם בה התעקש לראות משימה הרת גורל: הוא ביקש לגזוז את רעמת שערו המפורסמת. נאמניו, שראו בשערו נדבך חשוב במיתוס הבן-גוריוני, התנגדו. אך הוא בשלו. מוכרח להסתפר. כמו היו המספריים של הספר גורם מעצב, חתרני, מחדש. ואמנם, בצאתו מן המספרה נתגלה בן גוריון שונה. הספר, בין שמהתרגשות ובין שמעודף כוונות טובות, ביצע את הוראותיו של הזקן בקפידה רבה: הוא גזז את הרעמה כמעט כליל. לכאורה, אירוע שולי. תספורת. אולם בן-גוריון, שמעולם לא השחית את זמנו יתר על המידה בענייני לבוש וגנדור, ביטא גם אמירה בניכורו לרעמת שערו. האם צדק מי שחש כי “הזקן”, חסיד התנ”ך ומשליו, מצא את דרכו להקביל בין מצבו הנוכחי ובין סיפורו של שמשון, אשר תש כוחו כשנגזזו מחלפותיו?

על הספר ברשת:

תום שגב, הארץ

מאמר של אבי שילון המבוסס על הביוגרפיה, כתב העת אלכסון

אבי שילון מתארח בלונדון את קירשנבאום לשיחה על הספר

5 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 בדצמבר 2013 ב- 15:45 - Reply

    מקסים!
    בראיון הזה עם בן גוריון הוא אומר בבירור שעל הגולן אסור לוותר, בניגוד למה שכתבת בביקורת

    • ירין כץ 18 בדצמבר 2013 ב- 15:55 - Reply

      תודה. וכן – האמת שגם בספר מוזכר שבהתחלה הוא אומר שאסור לותר על הגולן ואחר כך מסכים כן לוותר. ציינתי את זה רק בתוך בליל העמדות המנגודות, אבל האמת שהוא שינה את עמדתו כמה פעמים (גם ביחס לעונש מוות וגם בקשר שבין דת למדינה).

      רק שאת/ה משתמש אנונימי לא מזוהה ואני לא יכול להודות לך על הסרטון ולתת קרדיט כשאשתף את זה בפייסבוק.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 בדצמבר 2013 ב- 16:13 - Reply

        תודה על המידע

  2. תמי 19 בדצמבר 2013 ב- 11:24 - Reply

    נשמע מעניין מאוד.

השאירו תגובה