1) מהו הספר האהוב עלייך?

אחד? אני חושש שאתקשה לצמצמם את הרשימה אפילו לעשרה, לחמישים. עדיף לא להתחיל. אני זוכר שאי שם בנעורי עמדתי מול הספרייה העשירה מאוד בבית הוריו של אחד מחברי וחטפתי פיק ברכיים. עשיתי חישובים קצרים והבנתי כמה מעט ספרים מתוכה אספיק לקרוא בימי חיי, גם אם אקרא אותם זה אחר זה. אני מעריך שעד היום לא הספקתי לקרוא רבע מהם, אבל התסכול התחלף בתחושה אחרת: אסירות תודה. למרות הכל, כל כך הרבה הצלחתי לקרוא; ספרים שהעשירו את חיי, ספרים שהצילו אותם.

2) מהו ספר הילדים האהוב עלייך?

על זה קל יותר לענות, לא כי אני זוכר, אלא כי הילדים שלי עצמי מאפשרים לי, לא רק לחוות מחדש ספרים אהובים, אלא גם לחיות מחדש את החוויה התמימה של היקסמות מספר. כלומר, בזכותם אני מצליח להימלט לרגע מאחיזתם של גלגלי התודעה הבוגרת, שעובדים ללא הרף, מסווגים, מעריכים, בוחנים אפשרויות שימוש ומקלקלים לא מעט.

עם שני ילדי קראתי את “נסים ונפלאות” של לאה גולדברג, ספר שמעלה שוב ושוב דמעות בעיני, בזכות ההומניזם הלא מסונן של גולדברג, הקול המופלא שלה, שהוא בודד בלי להיות מריר, מפוקח אשר לאמיתות החיים בלי להיות אכזרי או תבוסתני, וגם – מוסיקלי מאוד ויפה להפליא. עם בתי איה קראתי את “סיפורי ניקולא הקטן” של רנה גוסני וז’אן ז’ק סמפה, המספר על ילדות כמו שהיא, מבדחת ומלאה מאבקים ותסכול ותמיהה, ובעיקר – הרפתקאות של יום יום. עם בני זיו קראתי את “התגלית של הודו קברה” – ספר מתח חכם ומעשיר, המשלב להפליא טקסט ואיור. נהדר.

3) מהו הספר האחרון שקראת?

יש לי חיבה נסתרת לספרי מסעות. אני נהנה מאוד עכשיו מהמהדורה הדיגיטלית החדשה של “דרך המשי“, שכתב צור שיזף. לפני כן קראתי ביומניה של סוזן זונטג. גם זה היה סוג של מסע: ביוגרפי ורעיוני. אני אוהב ללמוד משהו– גיאוגרפיה, היסטוריה, פסיכולוגיה, מדעים – דרך עיניהם המטיילות של כותבים מלאי חן וידע וחוכמה.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה?’

אני משתדל להתרחק ממהומות.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

לא מזמן נתקלתי במקרה בספר ושמו “מחשבות רגועות משפת האגם“. כתב אותו היסטוריון סיני ששמו צ’יאן מו, וככל הידוע, הוא לא תורגם לשום שפה, פרט לעברית – מעשה ידיו של הד”ר גד ישי. הספר נכתב באמצע המאה העשרים ומנסה להתמודד על האיומים האקטואליים אז על תרבות סין: הקומוניזם העומד בפתח והקפיטליזם המערבי המפתה מרחוק. מו לא התנגד לשניים באופן קטגורי, אלא ניסה להטמיע את הטוב שבהם במסורת הקונפוציוסיאנית שממנה בא, ויותר מזה, להגן על מסורת זו עצמה מפני הסתאבות וקפיאה על השמרים. אבל לא באלה הדברים אמורים. בסיכומו של דבר, זה ספר מרומם רוח של הגיגים פילוסופיים-רוחניים, הכתובים ומתורגמים בטון נבון ויפה להפליא. הייתי רוצה שקוראים רבים יותר ייחשפו אליו, כמו אל התרגום החדש של “מחשבות לעצמי” למרקוס אורליוס. ההתעלמות התקשורתית המוחלטת ממנו היא שערורייה. אין עוד הרבה ספרים שיכולים לשבת בטבעיות כזאת גם על מדפי הפילוסופיה וגם על המדפים של ספרי העזרה העצמית הפופלריים ביותר.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

כמו על שאלה 1, גם על השאלה הזאת אי אפשר לענות (אבל כשהייתי נער אהבתי אהבת נפש את ספרי אפרים קישון).

7) ספר שנתן לך השראה?

עוד שאלה שאין לענות עליה. במקום זאת, אספר על חופשת הקיץ שלי האחרונה ביוון: בנאיביות ויוהרה לקחתי אתי ספר של סטיבן נדלר על המאבק הפילוסופי שניהל במאה ה-17 גוטפריד ויליהם לייבניץ בשאלת הרוע שבעולם והצדקת האל. כמובן, לא צלחתי שם יותר מחמישה עמודים ממנו (ספר לא רע, דווקא; גמרתי אותו אחר כך, בבית). במקום זאת, שאלתי מחבר את הספר שהביא עמו: “תא 21“, של אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום. זה ספר כתוב היטב וקל לקריאה, אבל חוויה מפתיעה ומטלטלת ממש ציפתה לי בתוכו. אולי בדומה למה שעשו ספרי דיקנס בזמנם, או “לב המאפליה“, הספר חושף באופן ישיר, פלסטי וחסר כל התייפיפות, באופן מטריד ומדיר שינה ממש,  את העולם האכזרי, הציני וחסר הרחמים באופן בל ייאמן, של הסחר בנשים לצורכי זנות בליטא ובסקנדינביה. זה עולם שידוע לנו באופן מעורפל על קיומו, אבל ההתוודעות אליו דרך סיפורן של שתי נשים בדויות-בשר-ודם הזכיר לי משהו שכמעט נשכח ממני בדבר (חלק) מתפקידה של הספרות: להוציא לאור את האופל, העוולה והסבל מעשי ידי אדם ולהניע לפעולה, לשינוי, לחשיבה פוליטית. “תא 21” רחוק מלהיות ספרות מופת, ובכל זאת, הוא מהספרים החשובים והמטלטלים ביותר שקראתי בזמן האחרון. במידת מה, הוא עירער אצלי הנחות על  הצדקת הספרות.

8) ספר עיון מומלץ?

בשנים האחרונות אני קורא מעט סיפורת והרבה ספרי עיון. באופן שעדיין לא התחוור לי עד תומו, זה שינוי אישיותי של ממש. בהתחלה נבהלתי ממנו. היום אני חי אתו בשלום. על כן, גם על ספר עיון אחד לבדו אי אפשר להמליץ, אבל תמיד אפשר לחזור אל הספרים הגדולים של מסורות החוכמה האוניברסליות. בשליפה מהמותן אזכיר כמה מהם: “פיידון“, “פיידרוס” ו”המשתה” של אפלטון, מאמרות קונפציוס, פרקי אבות, “האתיקה” של שפינוזה, “דהמפדה” של בודהה,  “מהי נאורות” של קאנט, “מחקרים בפסימיות” של שופנהאואר, “בסוד שיח” של מרטין בובר, המניפסט הקומוניסטי, “המוות חשוב לחיים” של אליזבת קובלר רוס, “מאמר לוגי-פילוסופי” של ויטגנשטיין.

אבל במקום אלה אמליץ על ספר אחר, המעיד דווקא על כישלונן של כל מסורות חוכמה אלה, כלומר – עד כמה המין האנושי נשאר, בהיסטוריה הממשית, טיפש, בור, מלא שנאה וחמדנות. “מעבר לאשמה ולכפרה” של ז’אן אמרי, שותפו לבלוק של פרימו לוי באושוויץ, מלמד על כל אלה. זהו ספר חובה, לטעמי, ספר שבכוחו לשנות חיים, כלומר – תודעה עצמית.

***

ארז שווייצר, 47, סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי תרבות. היה מעורכי כתב העת הספרותי “המעורר, וממייסדי להקת הרוק “דורלקס סדלקס”. כותב בעיתון “הארץ” על מוסיקה ועל אמנויות הבמה ובשנת 2007 הוציא לאור רומן ראשון בשם “עבור את האלפים, אבשלום” שזכה בפרס משרד החינוך לספר ביכורים. לאחרונה התמנה לעורך הראשי של אתר אינדיבוק – חנות ספרים עצמאית ברשת.

לעמוד הספר “עבור את האלפים, אבשלום” לחצו כאן.

לאתר של אינדיבוק לחצו כאן.

לעמוד הפייסבוק של אינדיבוק לחצו כאן.