מאמר אורח: יואב איתמר על הסיפור “אריה ‘בעל גוף'” של חיים נחמן ביאליק

כל ההתחלות

ביאליק כותב סיפור ראשון/יואב איתמר

הסיפור “אריה בעל גוף” סיפורו הראשון של ביאליק, איננו סיפור קל לקריאה. אולי אפילו קצת משעמם. אפשר לסלוח לביאליק על כך, כי מטיבם של סיפורים בהמשכים, שכשהם נקראים כמכלול, יש צורך לתקן אותם, וכשסופר מגיע למעמדו של ביאליק, מי יעז ויתקנו? צריך אדם מסדר הגודל של אַחד העם.

בכל זאת העז מישהו לומר (והדברים כתובים ויקיפדיה על גבי אפור) שהוא עצמו יכול היה לספר את סיפורו של “אריה בעל גוף”, אותו שמשון הגיבור המודרני, סוחר עצים וולגרי ומשפחתו, בעמוד אחד, ולא היה צורך להאריך כל כך בדברים.

אלא שחשיבותו של הסיפור לספרות הישראלית היא אם כולנו יצאנו מ”האדרת” של גוגול כמאמר נאבוקוב, או אם תרצו מהסיפור הבז של בוקאצ’יו,  אותו אריה בעל גוף הוא האבא של כולנו בתור סופרים ישראלים.  הוא נכתב בעברית רזה  לתקופתו, כמעט וולגרית, אין לו עלילה של ממש, והוא מהפכני לא רק בכך שהוא מספר את סיפורו של אדם גס והמוני. היכן תמצאו סיפור כזה בתנ”ך? באיליאדה? באודיסאה? אולי רק בקטע המכונה “מגנו של אכילס” שם האדם הפשוט הוא רק השתקפות נרעדת של מאבקים בין אלים וגיבורים.

הסיפור מסמן את נטייתה הריאליסטית של הספרות העברית מכאן והלאה, ובכך שבעודו נכתב, הוא מעצב את השפה שבה הוא נכתב, אם תרצו, כותב את היד הכותבת, נחש היורק את זנבו.

אין לי יכולת או רצון להעמיק בנקודה זו יותר ומי שרוצה יכול לקרוא דברים יותר לעומק אצל שמואל ורסס או אבנר הולצמן. ברצוני להתבונן במשפט הפתיחה של הסיפור ומתוכו לנסות ולהוכיח את טענתי:

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,  כשהחמה מטפטפת בחלון, קופץ אריה “צָפיר”, בעל-הגוף, פתאֹם ממְטתו בכֻתָּנְתּוֹ וּב”תחתוֹניו” הלבנים – והולך מיָּד אל האֻרְוָה שבחצרו לבקר את סוסו האדמוני.

הסיפור הוא חדשני מן הבחינה הזו שהוא סוג של creative-fiction. אומנם היה אדם כזה, ואין ספק שהפולחן הלאומני של הערצת הכוח לא פסח על בביאליק שבחר בו כגיבור. מיזוגני, שוביניסט, אלים וברברי, אבל גיבור. מי היום היה חושב על המילה “תחתונים” כסלנג? ואף על פי כן זהו סלנג. מן הסתם אמרו אז בגדים תחתונים או כלים לבנים או מה שלא יהיה, והנה מזדקרים לפתע תחתונים לבנים. אריה לא קם לעבודת הבורא. הוא קם לבדוק את המרצדס שלו. מה קם? קופץ. במקום לקום לעבודת הבורא, הוא קם בתחתונים והולך ללטף את הסוס, אין לו גם ממש שם יהודי טוב. יש לו כינוי “צפיר” כמו אבי הטחול ב”הבורר”, אבל עצם היכולת לקרוא לתחתונים בשמם, וגם אם לא בשמם כי איש לא מכנה אותם ברגע זה כך ועל כן כינוי סלנגי זה שאול או מומצא, הוא מקבל כרטיס כניסה ראשי לתרבות העברית, מופיע על דפי העיתון היוקרתי ביותר לספרות, ובידי מי? המשורר הלאומי. הרבה דברים ניתן לומר על הספרות העברית, אבל האוזן שידעה להקשיב לבכיית השכינה ידעה גם להקשיב לשפת הרחוב, וזה המצב האידיאלי בשביל יוצר מכל סוג שהוא.

לקריאת הסיפור בפרויקט בן יהודה לחצו כאן.

לקריאת הפרשנות על הסיפור בויקיפדיה לחצו כאן.

לספרו של שמואל ורסס בספריית כותר לחצו כאן

***

יואב איתמר, 33, משורר, עורך, מתרגם והבעלים של “חבר לעט” – חברה המציעה שירותי עריכה, תרגום והבאה לדפוס. איתמר ערך מעל ל-40 ספרים שיצאו בהוצאות שונות, חלקם ספרי שירה ואחרים ספרי פרוזה. בנוסף הוא מוציא לאור ועורך יחד עם חני שטרנברג את כתב העת הספרותי “מקף” שאחת ממטרותיו העיקריות היא ליצור שיח בין יוצרים ישראלים. 

בשנת 2012 יצא לאור ספר השירה הראשון שלו,  “חוד הלב” בהוצאת קשב לשירה . בין יתר עיסוקיו הוא מלמד כתיבה יצירתית, מבקר תיאטרון באתרים שונים, ולאחרונה אף  ייסד את “פרס סמיט” לעידוד ספרות ביכורים קצרה.

 לכניסה לאתר של “חבר לעט” לחצו כאן

לכניסה לעמוד הספר “חוד הלב” באתר “קשב לשירה” לחצו כאן

לרכישת כתב העת “מקף” באתר אינדיבוק לחצו כאן

השאירו תגובה