“כל מה שאני אומרת,” אמרתי בנימה קצת יותר מפייסת, “זה שנוצרו כאן שני מעמדות: אנשים שזקנתם מובטחת ואנשים שכרגע מעדיפים להתעלם מזה שהיא תהיה מרה ממוות. אבל כסף יש לכולם. כמה שהם רק רוצים. איך אנשים שלא יודעים כמה זמן הם יחזיקו בעבודה מעיזים לקחת משכנתה, אתה יכול להסביר לי בבקשה, מה זה האשראי החופשי הזה?”
“בוקר טוב, מותק.” רַע הזדקף במקומו, שמח לחזור למשחק. “ככה נראה שגשוג כלכלי.”
“ככה איך?” שאלתי. “כמו התאבדות המונית?”
(מתוך “חובות אבודים”, עמ’ 184)
כך נשמעת ההתפכחות של מרסל, גיבורת הספר “חובות אבודים”, כשהיא חוזרת לתל אביב אחרי כמה שנים שחיה בלונדון יחד עם בעלה רַע. אבל לא צריך להיות דמות בידיונית בספר של איריס לעאל כדי להבין על מה מדובר. גם אני, קורא הנושק לגיל 30, חי בלי עתיד כלכלי של ממש והעובדה הזאת לא מנעה ממני אף פעם לרכוש מכשירים אלקטרוניים חדשים או לאכול במסעדות ובבתי קפה כשהתחשק לי. “זה נראה כאילו אף אחד לא באמת מאמין,” ממשיכה מרסל, “שיגיע הרגע לשלם את המחיר […] כולם חיים בהווה כמו בודהיסטים מחורבנים, מקבלים כל יום כמו שהוא כי אין להם ברירה אחרת”. אכן, מילים כדורבנות החותכות בבשר החי של הישראלי הממוצע.
מרסל התחילה את ההתפכחות שלה שבע שנים קודם לכן, כשנקלעה למהומות ה-1 במאי 2001 בלונדון, בהן מפגינים שברו חלונות ראווה של חנויות באיזורי קניות כמו אוקספורד סטריט ולסטר סקוור, רוקנו מהן את הסחורה, שמו במקומה קלפי מונופול מאולתרים והכריזו על סוף העידן הגלובלי תוך כדי צעקות נגד “החתול השמן”; אבל בתקופה ההיא היא עוד חסתה בצלו של בעלה שעשה חיל בעסקי הנדל”ן בבריטניה, והאירועים לא העסיקו את תודעתה באופן מיוחד. לעומת זאת, כשהיא מגיעה לתל אביב בסוף שנת 2008 בכדי לפתוח בית ספר לכתיבה יוצרת, היא כבר מביטה למציאות הכלכלית בלבן של העיניים.
בכלל, אפשר לומר ש”התפכחות” היא מילת המפתח ברומן הזה של לעאל, ונראה גם שהיא הורסת כל חלקה טובה. זה מתחיל במצב הכלכלי, ממשיך במוסד המשפחה והנישואין ומגיע עד שפיותן הנפשית של רוב הדמויות בספר. כל התפכחות והקורבן התורן שלה. הדמויות של לעאל נאלצות להתמודד עם המציאות הפולשת למרחב המחייה שלהן ומגלה להן שהן חיו בחלום, שלא לומר בתודעה כוזבת. העושר הכלכלי של רַע, הבטחון של מרסל בנישואין שלה, חיי האהבה של גלעד (אח של רַע) – כל אלה מתגלים כתלויים על בלימה. בדומה לדמויות מצוירות שרצות מעבר לצוק עד שלפתע הן מגלות שהן הולכות באוויר ורק אז נופלות, כך גם בקרב הדמויות הריאליסטיות ב”חובות אבודים” – המודעות להליכה באוויר, או ההתפכחות, היא זו שמפוגגת את האשלייה שלהן וגורמת לנפילתן.
במובן מסוים, הספר רומז לכך שניהול חיים נורמטיביים ותקינים בעולם המערבי המוכר לנו, מחייב התעלמות מפנים רבות של המציאות. יתרה מכך, הבנת המציאות לאשורה יוצרת במקרים רבים פחדים וחרדות (תחום המוכר היטב לכותב שורות אלה) אשר בתורם גוררים תגובות אינסטנקטיביות של בריחה (Flight), תקיפה (Fight) או קפיאה במקום (Freeze). ואכן, הדמויות ב”חובות אבודים” מגיבות למשברים הפוקדים אותן בצורה חרדתית – לעיתים הן מנסות לצאת מהמשבר תוך פעלתנות תוקפנית, לעיתים הן בוחרות בבריחה אסקפיסטית, וכשהיאוש גובר גם הקפאון משתלט עליהן.
עם זאת, “חובות אבודים” הוא הרבה יותר מספר שמנתח העולם הכלכלי שבו אנחנו חיים; הוא לא מדלג על אף אחד מהנושאים המהותיים לקיומנו כמו אהבה, קנאה, יאוש, דיכאון, בגידה, סקס, סמים, כסף והומור. הרבה הומור. לעאל מפליאה להיכנס לקרביהן של דמויותיה ומתמחה במיוחד בתיאור הדינמיקה של יחסים בין בני זוג הכוללים, כפי שכולנו יודעים, לא מעט העמדות פנים ומשחקי שליטה.
המגרעת היחידה בכתיבתה החדה והמרירה לעיתים של לעאל, היא נטייה לתחכום-יתר במקרים מסוימים. כך למשל, כשמרסל מספרת על ילדותה הקשה, היא מתחילה בצורה מרגשת ומסיימת בצורה מתחכמת (ההדגשות במקור): “בכיתי על כל הבתים הריקים שגרתי בהם. בכיתי על כל הבתים שלא הרגשתי בהם בבית ועל כל הדלתות שנטרקו בפרצופי. בכיתי על עצם המילה בית, שהייתה קבועה בה דלת שאותה אבי פתח ואז סגר מאחוריו היישר בפני, הכתובת כאן גרים אין ועתיד מתנוססת עליה בכתב ידו”. אבל בעוד ההתחכמויות של מרסל לאו דווקא מעידות על סגנון כתיבתה של לעאל (ההתחכמות יכולה להיות חלק אינטגרלי ומכוון מאופייה של מרסל), תחכומן של דמויות המשנה כמו דורי, אנדי וצ’אז כבר מחשידות יותר את בוראתן.
ובכל זאת, תחכום היתר הוא משני וכמעט לא מורגש ב”חובות אבודים”. מדובר בספר שמנסח את העולם שאנחנו חיים בו בצורה סוחפת ומדוייקת עד כאב. אפשר להגיד אפילו שזה ספר מעורר, מפכח. אנחנו לא יכולים להמשיך להתעלם ממה שקורה סביבנו, בין אם באופן אישי ובין אם באופן חברתי או מדיני. אי אפשר להמשיך לחיות רק בהווה “כמו בודהיסטים מחורבנים”. בעיני לפחות, מדובר באחד הספרים הכי טובים שיצאו פה בשנים האחרונות והקריאה בו, על אף מגרעותיו המסוימות, היא חוויה מטלטלת ומעוררת.
“אני התעוררתי,” אמרה ענבל פרלמוטר אחרי רצח רבין בנאום מפורסם שסומפל לתוך השיר “חלום כהה” של אסף אמדורסקי, “אני התעוררתי באיזשהי צורה”. אחרי הקריאה ב”חובות אבודים” אני יכול להגיד שגם אני.
__________________
חובות אבודים, איריס לעאל. הוצאת כתר, 347 עמ’, 98 ש”ח.
ציטוט נבחר:
למרות שלא הייתי רגילה לחשוב על דברים כאלו, הבחנתי לאטי בדפוס מעניין: ברחוב שלטה מנטליות של בעלי חוב. דומה שכולם מציצים בחשש מעבר לכתפיהם. כמעט כל מי שהכרתי בחודשים הקצרים מאז שובי נרתם לתנועת המטוטלת שנעה בין צרכנות היפראקטיבית לבין אשמה מתמשכת, והרגיע את חרדותיו הכלכליות באמצעות אשראי קל. אנשים שמרו על רמת חיים נהדרת, הם חיו כמו בחוץ לארץ בזכות מדיניות התיקחו, תיקחו, נתחשבן אחר כך של הבנקים. איזון פנימי שברירי, אך יציב לפי שעה, התקיים בין תחושת השפע האופורית שבעבעה בחנויות המוכרות במצח נחושה טי-שירט בחמש מאות שקל ובדוכני המזון שהגישו אוכל אופנתי, ובקפיצות הקטנות לניו יורק ולברצלונה, לבין החרדה הכרונית שכרסמה בלב רובם. זו הייתה גאונות מיובאת מכלכלות חולות אף יותר, הבנתי הרבה יותר מאוחר, שהתפשטה על פני הפלנטה כולה במהירות מטורף עד שהגיעה לכאן.
[…] לקריאת ביקורת שפורסמה בבלוג על הספר "חובות אבודים" לחצו כאן. […]
[…] חובות אבודים מאת איריס לעאל (הוצאת כתר) […]