ראיון עם הסופרת יערה שחורי

היי יערה, בימים אלה יוצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלך, “שנות החלב” , שמורכב למעשה משלוש נובלות. למה בחרת דווקא בפורמט הנובלה והאם מדובר בתחנת ביניים בין כתיבת שירה לכתיבת רומן באורך מלא?

אני לא רואה את הרומן כארץ המובטחת. הנטייה המובלעת לשפוט את רצינות היצירה לפי אורכה נדמית לי לא רק מוטעית מיסודה אלא גם כלא מתגמלת. הרי די לקרוא סיפור קצר של אליס מונרו או של פלאנרי אוקונור כדי להבין שדווקא הוא מכיל עולם מלא ומוחלט יותר מרבים מהרומנים עבי הכרס. לפחות בשתי הנובלות הראשונות שב”שנות החלב” כלל לא ידעתי מראש כי אלו יהיו נובלות. משהו בסיפורים שרציתי לספר התגלם במדויק במבנה הנובלה ובנשימה שנדרשת כדי לצלול אליה.

ומה פירוש השם “שנות החלב”?

“אלה הן שנות החלב” אומרת הגיבורה והמספרת של הנובלה הראשונה בספר ומבחינתי זה ניסיון להקיף בזרועותיה משהו שאי אפשר להקיף. אולי זה קשור לתחושה הבסיסית שמתקיימת בעיר שבה מתרחשת הנובלה, המותרות בנמצא אבל ההכרח איננו. לכאורה מדובר רק בסחורות, אבל כשהילדים אינם, גם לחלב כבר אין דורש, כבר אין נמען, וכך ההכרח הופך למיותר, או למותרות. אבל החלב הוא גם כמו דוק לבן שמערפל את הראייה, והוא אופף את הגיבורות שלי כמו ים רחב וחסר אופק.

מעניין. הזכרת את הגיבורות, וקל לשים לב שהן כולן בגילאי ילדות או נערות. העיסוק שלך בילדים, ובילדים נעלמים בפרט, קשור בהפיכתך לאמא?

זה קשור בחרדות הבסיסיות ביותר שההורות ובמקרה שלי האמהות מגלה. הן מוכרות לרובנו עוד מהורינו שלנו ורובנו נהגנו בהם בקלות דעת, כי גם לחיות צריך. אולי הספר הוא מעין כליא ברקים של הפחדים האלה ואני מקווה שלא מדובר רק במחלה אלא גם בחיסון שנוצר בצלמה. אבל החרדות מתלוות לתחושה הנסית שמזמנת ההורות, וגם את הנס הזה חשוב לזכור. האמהות היא גם זו  שאפשרה לי לבטא את הקול הזה שמכיל לא רק פחד אלא מבקש לשרטט עולם.

ובתור עורכת ספרותית במקצועך, איך זה היה לעבוד על הספר עם עורך אחר? למדת ממנו למשל איזשהן שיטות עבודה שתקחי איתך להמשך עבודתך כעורכת?

אני חושבת שמעניין יותר להפנות את השאלה דווקא לעורך הספר, דרור משעני. נראה לי שלא קל לערוך עורך או עורכת, כי תחושת השליטה על הטקסט מוכרת להם כל כך. אבל כל מפגש עם סופר וטקסט כתוב הוא אחר לחלוטין מקודמו ואני לומדת ממי שערך אותי כפי שאני לומדת ממי שאת ספריו אני עורכת.

בציטוט שמופיע בגב הספר את פונה לקוראים ומרגיעה אותם:

הבה נבהיר מראש: בלי דמעות. אף דמעה לא תישפך פה. אמנם ילדים יעלו כאן לפניכם, או אם נדייק – בעיקר ילדות. ילדות שנעלמו, אבדו כמו זוג כפפות ועוד כפפה אחת. אבל אנשים הולכים לאיבוד כל הזמן.

נעלמים בלי להשאיר עקבות. זה לא עניין חדש. חשוב שתבינו, אנחנו לא המצאנו שום דבר. ומי אמר שהן מתות? לא, זה לא הסיפור הזה, כאן לא ידובר בזוועות. אולי אפילו סוף טוב יהיה כאן, סוף טוב מאוד-מאוד. וזאת ההתחלה.

אמנם נתקלתי בסגנון הספרותי הזה פעמים אחדות בספרות העולמית (פנייה לקוראים והרגעתם), אבל למה בכל זאת בחרת בגישה הזו?  

אני לא בטוחה באיזו גישה מדובר כאן. ראשית כל, זאת לא אני, אלא המספרת של הנובלה, שבמקרה היא גם סופרת במקצועה. את הציטוט הנ”ל אפשר להבין גם כאירוני ואני מקווה שלפחות חלק מקוראיו יבינו אותו בדיוק כך, כי המחשבה שאפשר להבטיח לקורא מראש באיזה סיפור מדובר, שספרים נכתבים ונקראים על פי מתכון מצחיקה אותי. אי אפשר להבטיח שום דבר. ספרים אמורים לעזור לנו לחיות, זאת ההגדרה האחרונה ששמעתי מפי אישה חכמה מאוד ואני מאמצת אותה. אני מקווה שהנובלה ממנה לקוח הציטוט לפחות שואלת שאלה או שתיים לגבי התפיסה הזאת של מהו הסוף הטוב, מה אנשים מצפים לקרוא, מתי הטקסט לכאורה נענה לציפיות שלנו ובעצם מפר אותן. אני בכל מקרה מעדיפה תמיד קריאה שנייה של ספר כשאני כבר יודעת מה עלה בגורל הדמויות ויכולה להתעסק בכל השאר.

אוקיי, ולנושא אחר – אנחנו אוהבים לעסוק בבלוג בהמלצות על ספרים; את יכולה לספר על כמה ספרים שהשפיעו על חייך ואולי על ספרים מעולים שלדעתך פוספסו במהלך השנים?

אני אציין שני ספרים אהובים כי נדמה לי שיכולים להיות להם קוראים וקוראות רבים יותר. “בוקר טוב, חצות” של ג’ין ריס (תרגום: עדה פלדור, הוצאת כתר). המשפט הראשון על גב העטיפה יכול להסביר דבר או שניים לגבי מיעוט קוראיו בעברית: “לאחר שניסתה לאבד את עצמה לדעת, חוזרת סשה לפריס.” ואכן הדיכאון, הבדידות, הגברים והאלכוהול אורבים גם לה שם. זהו ספר מטלטל ופוקח עיניים וג’ין ריס שחיברה גם את “ים סאראגסו הרחב” היא סופרת בעלת עוצמה וקול צלול באופן בלתי רגיל.

הסופרת השנייה שיש לה קוראים רבים יותר ובכל זאת נדמה לי שהיא עדיין בגדר סוד למחצה, היא הסופרת האוסטרית אינגבורג בכמן והקובץ “שנת השלושים” (תרגום: טלי קונס, הוצאת כרמל). בכמן היא משוררת וסופרת מן המשפיעות במאה העשרים והגאונות הפואטית שלה לא מונעת ממנה להיות פוליטית ולסדוק את המעטה המוכר של המלים והמעשים.

 

ויש ז’אנרים ספרותיים שאת אוהבת במיוחד?

אני לא בוחלת בז’אנרים. אני קוראת כמעט כל מה שאני שמה עליו את ידי. אני קוראת שירה כי זה לשד החיים ואני קוראת ספרות ילדים ואני קוראת פנטזיה ובלש וכמובן רומנים וסיפורים קצרים. אני קוראת ספרים טובים וספרים גרועים ולא פעם עומדת דהומה מול גרוטסקות, שזה הז’אנר הקשה ביותר עבורי,  אבל כשאני מצליחה לעבור את החומה נוסף משהו לחיי.

 

אני נוטה להסכים איתך לגבי המעבר מעל החומה הספרותית והתוספת שהיא מביאה לחיים. ואהבתי מאוד גם את המילה “דהומה” שהשתמשת בה. אימצתי. ועכשיו לסיום – את יכולה אולי לספר על הרגלי הכתיבה והקריאה שלך? באיזה חלק של היום את כותבת,  איפה את כותבת, האם יש לך הרגלי קריאה מיוחדים, האם את כותבת בתוך הספרים שאת קוראת?

אני קוראת בכל מקום, ואני כותבת כשאני יכולה. עתה עם צאת הספר איני מנסה אפילו לכתוב על אף שזאת העצה הקבועה שלי לסופרים, כשהספר יוצא לאוויר העולם מוטב לשקוע בכתיבה. לראשונה מזה שנים יש לי חדר עבודה ואני מתרגלת לכתוב בתוכו אבל לא פעם אני מגלה שאני מוכרחה לצאת את דלת הבית כדי לעשות זאת.

 

***

 

יערה שחורי, 36, סופרת, משוררת ועורכת. ספר השירה שלה “אצבע, שןכנף” יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת עם עובד, ובימים אלה יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה “שנות החלב” בהוצאת כתר.

עוד פרטים על “שנות החלב” תוכלו למצוא כאן.

 

השאירו תגובה